גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים
נסענו לפולין, הורי בעלי נצולי השואה, ילדי, אני, גיסי וילדיו. בעלי נשאר בארץ, לא יכול היה לעמוד בזה. המסע היה קשה ומרגש, ילדי לא עזבו את סבא וסבתא שספרו וספרו מה שנצרו מילדיהם כל השנים. בצריף באושוויץ ישב חמי על המיטה שלו, פניו היו שלווים כמו חזר הביתה, הוא נשכב על הקרש, התרווח. אה, כמה מקום יש, הוא אמר , אתם יודעים מה זה לקבל את כל המיטה לעצמך? הייתי אז נער, הוא הוסיף, בן אדם מתגעגע לנעורים שלו, לא?
חני
זה מלא מהחיוניות של החיים
שלך טובה
תודה טובה, אכן לחיים יש כח, המון כח
כמה חיוניות הייתה באיש הזה, חני!
עוד יש לו אמיר הוא בן 87, נוהג וצוחק ונפגש עם חברים
חם מתוק וחם יש לך ועם הומור יהודי
בריא 🙂
יפה ריקי חם חם!
מצמרר חני ומרגש.מצד חיוניות כמו שכותבים לך כאן. ומצד שני ציניות מרירה, לא? הומור שחור. אבל הומור שומר עלינו, גם הציניות מהווה מגן.
חשוב המסע הזה וטוב שנפתחו לספר.
לדעתי פניו שלוים היו כי התחזק, כי ניצח, כי היה שם איתכם.
נכון לוסי הוא כל הזמן אמר שהנצחון שלו זה לבוא לפולין עם הנכדים שלו!
חני, מצמרר.
כל כך חכם, לעשות קל לאחר…
לא חשבתי על זה תמי, אבל אולי לכן אמר כך.להתחשב בנו
אנשים מתגעגעים לילדות ולנעורים שלהם,
גם אם היו קשים ואפילו בלתי נסבלים.
זה מה שהכרנו, וזה מה שנחקק בראשנו כחמימות, כגעגוע.
ופה מדובר בקיצוניות כנראה הכי גדולה.
ויקטור פרנקל בספרו האדם המחפש משמעות כתב על ההומור במנות הריכוז כדרך לשרוד את התופת חמיך שרד בזכות המתנה הזאת, להמיר כאב בצחוק עצמי. מרגש חני
במחנות הריכוז- תיקון טעות מלמעלה
נכון זה היה סוד הכח שלו וההעזה, בקשו זגג הוא אמר שהוא זגג בקשו מכונאי הוא התנדב, וגם חייט,כל מקצוע
אני מסכימה איתך רונית ילדות ונערות גם בגהינום יש בהם משהו שהלב רוצה לזכור
חני, לאמירה כזו לא הייתי מצפה מחמיך… אני בוחר להבין אותה כאירוניה ממתיקה.
חן אולי זו אירוניה אבל לי זה לא היה נראה כך,
מופלא
החיים מופלאים מאיתנו
דור שלם – גיבורים בעל כואחם – לא מתגעגע לנעוריו.
אני דווקא חושבת חנוך שכן מתגעגעים למרות התופת,לא געגועים כמו לחזור למקום אהוב אבל געגועים אולי לרחשי הלב לנעורים המבצבצים
חני,
אימרה קרטש כתב אותו דבר בספר שלו "ללא גורל." הוא כתב שיש רגעים שבהם הוא מתגעגע לימים של המחנה. שגם שם היו רגעים יפים, רגעים שהנפש מתגעגעת אליהם. וגם אפלפלד מדבר על זה שגם "שם" היו רגעים יפים, רגעי התעלות אפילו.
גם אני הרגשתי כך כלפי חמי, חני, שזה לא היה בצחוק ובאירוניה אלא באמת
חני, קצר ומלא והכל. לכל אחד דרך לשרוד, כמו להפוך זכרון סיוט לגעגוע.
צודקת איריס, הם כל השנים לא ספרו לילדיהם רק עם הנכדים נפרצה החומה ובטיול הם באמת ניסו להפוך סיוט לגעגוע
איזו זכות
חני
תודה על השיתוף
תודה לך מירי על התגובה החמה
אלה הסיפורים הקטנים שלוכדים את הזוועה הגדולה. וחוש ההומור שלו… מכה בעוצמה. אני לומד מהם געגועים לנעורים מנקודת מבט שמעולם לא הייתי יכול לצייר לולא קראתי מה שכתבת.
תודה.
צודק שחר מריו גם אני לולא שמעתי לא הייתי מעלה בדעתי
רגע מדהים, חני. כמה עוצמה נפשית יש לחמך.
צודקת סמדר באמת עוצמה
עד כמה יכול האדם לצמצם את מרווח מחייתו… כמה מקום יש לנו! כמה מעט…
"לצמצם את מרווח קיומו" בכמה מילים הגדרת מצב ותקופה בצודה מדויקת
השכיבה על הדרגש, יש בה הכל: הנצחון, הזכרון, השפל והגאות. נחוץ היה הרבה אומץ לב לגעת בדבר הזה.
מדהים, ומה אוסיף? איזה איש.
נכון מיכל, בטיול הזה גיליתי אותו
בדיוק כך לבנה, תודה