המוות הגיע בערב פסח

אבא שלי נפטר בערב פסח, יום לפני הסדר, אני הייתי שם עם שני התינוקות שלי, ואז ככה בידיים שלי, בחיוך של התנצלות הוא כבר לא היה. מאז ריחות האביב הנפלאים הם בשבילי גם ריח מוות. אבא שלי החקלאי החסון, היה האדם האהוב עלי בעולם כולו, עיניו הקטנות המנצנצות בהומור, השקט שלו, החוזק הפיסי שהיה לאגדה בגליל ומשהו מסתורי שהיה חלק מדמותו. מעולם לא חיבק או נישק אותנו ילדיו או אמר מילה טובה, אבל אני לא התייאשתי, אני נכסתי אותו לעצמי והכרחתי אותו לפנק אותי, הייתי יושבת על ברכיו,מנשקת אותו, לוקחת את ידו ומלטפת איתה את פני, הולכת אחריו לכל מקום ויושבת איתו בארוחת הערב הטעימה שהוא הכין{סלט קצוץ דק, ביציה, שמנת ולחם לבן ריחני} ומאזינה לשירים נפלאים מפעם, היינו יושבים ומזמרים שעות.
" ילדה נעימה חכמת לב היא אחותי חנה, ובלבבי מעון טוב מצאה לה הקטנה" ככה הוא שר לי במבטא אשכנזי,כמו שלמדו אז בבתי הספר. אבא שלי שהיה יליד הארץ דור שלישי, חקלאי שחי חיים קשים ומעולם לא זכה לחיבוק או למילה טובה מאביו,{רק כשחזר ברגל בגיל 14 ממקווה זכה לטפיחת שכם ולמעין חיבוק מאביו אותם זכר כל חייו} עומד לפני גם היום, בערב פסח, עם הריח המשגע באויר, ריח של זכרונות מתוקים.


אני יושנת כל הזמן

אני יושנת כל הזמן   {אם כבר אז ישנה}.
כי אז אני חולמת בלי הפרעה
על איש אחד חסון זקוף
פוגש בי, כאן בחוץ.
הוא מחבק אותי.
עיניו כמו קרן שמש על גרגר חיטה
חומלות אותי אליו.
אני בוכה בלי הפסקה,
ידיו המיוגעות חורכות פני.
פתאום הוא מדבר בקול עמוק
של מחרשת עץ עתיקה.
איך לא ידעת, הוא אומר,
כל השנים, כמה אני אוהב אותך.
אני יושנת {כבר אמרתי},
אבל פוקחת את עיני.
לאן הלכת? אני צועקת
הו אבא!
{חזור אלי}