גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים
השירים של סבינה על הכנרת, השרקיה והשחיה החזירו אותי לשנות הקסם בילדות, השנים בהן הכנרת היתה שלי. אני ואחי הגדולים נסענו לשם בבקר וחזרנו בערב, כל היום עזובים לנפשנו מתחת לעצי התמר. המים היו צלולים והכנרת נפרשה עד סוף העולם. היינו שוחים ושוחים, צוללים, עוצרים את הנשימה ועושים דברים נפלאים במים. אני זוכרת עד היום את המגע הראשון של המים בגופי, את השער הנרטב כולו והצמרמורת הנעימה. שם גם למדתי לשחות, תלויה על כתפיו של אחי. שחינו לעומק ושם הוא הוריד אותי, תשחי! צללתי, פי התמלא מים, הקסם הקר של המעמקים הדהים אותי, רציתי לנגוע בקרקעית ולהפוך לבת ים, להשאר שם לתמיד, בלעתי עוד ועוד מים, לא יכולתי לנשום גופי רעד אבל נפשי התרוננה, ראיתי אור גדול שאודותיו, היה נדמה לי, חלמתי תמיד. הנה, עוד מעט ואצליח ואז יד חזקה משתה אותי, אחי. הבטנו זה בזו לא אמרנו דבר, זה היה הסוד שלנו ושל הכנרת עד היום, אחי שהטביע אותי, אך גם הציל.
מהר מדי חייתי
חייתי אז את זה.
צריך היה עוד פעם
להכניס את כל השערות למים.
ראה, אני עושה
הכל לבד עכשיו
ואיש אינו רואה
או מתפעל.
מהר מדי חייתי
חייתי אז את זה
צריך היה עוד פעם
למצוא את המחבוא
ששום עומד עוד לא מצא.
מהר מדי חייתי
חייתי אז את זה.
צריך היה עוד פעם אחרונה ודי
באמת שדי.
גברת-ילדה
איזו קביעה חדה: מהר מדי חייתי.ואיך נדע שאלה היו החיים שלא ישובו בטעמם הראשוני.
בדיוק כך רות, איך נדע
מהר מידי חייתי – אין ספק זו תורת החיים כולה מעבר לגיל מסויים
כמה שהכל עובר מהר נכון? פעם כל יום היה יום..
ריגש אותי הקטע הסודי הזה על אח שלך,
הקשר המיוחד הזה עם אח בילדות, גם אני למזלי חוויתי.
וכל הכנרת היתה לרשותך… איזה כייף.
רונית, אין כמו אח גדול נכון?
חשוב להשכיל להבין כי החיים חולפים ולכן מגיל אפס לשנן : "מהר מדי חייתי…" כדי שאף פעם לא נצטרך לומר זאת….
והמחבוא… ראוי להטמינו בכל פעם מחדש ולחפש כל פעם מחדש וחוזר חלילה.
כמה שאת צודקת לאה, אבל בכל פעם שוכחים, במקום לחוות כל רגע עד סופו
אני שומע את המוסיקה של השיר, הוא מחכה להלחנה, ומשחקי הילדות, שהמחבואים שבהם הופכים למטאפוריים ומעלים שאלות רציניות על הקיום, על קו הזמן בחיינו שכאן. וסיפורך על הטביעה וההצלה מרתק. ובכלל את מצליחה לגעת בנימים עמוקים אצלי בפוסטים שלך
תודה מוישלה, שמחתני, ואיך ידעת? השיר באמת הולחן, ואם הייתי יודעת איך הייתי מעלה את זה לכאן, לחן מקסים בעיני, מתאים בדיוק למילים
אני מאוד אוהבת את החזרה של "מהר מידי חייתי". ממש קסם על ים כנרת. שיר יפה.
תודה לך סיגל, שמחה שחשת בקסם הכנרת..
וואו חני. תיארת כה יפה, מוחשי וחושני. וכמה חזק שהאח המטביע גם הציל.
ובגלל שממילא את מה שחיינו חיינו כל כך מהר ורוצים עוד פעם, אז עכשיו טעמתי משלך וזה כאילו גם לי היה :).
כמה יפה כתבת לי "כאילו היה גם לי" הרי בשביל זה כותבים לברוא עולם לאחר או לשמחזר..
געגועים לחוסר השליטה והאחריות על החיים. הנה היתה לך הזדמנות נדירה. חווייה מיוחדת ותחושות אמיתיות.
להכניס את כל השערות למים .
אני עכשיו שוחה בבריכה ברמת השרון שרחוקה ממיה המתוקים של הכנרת ומימי הים התיכון המלוחים אך מתוקים מזכרונות של חיפה. קניתי לי כובע לכסות את השיער ומשקפיים למים ומתאמנת בשחיה מתחת למים וזו חוויית ילדות או אולי אפילו עובריות. כשאני ממש בתוך המים,שלווה אופפת אותי , רק באמת חבל שנגמר החמצן.
שמתי לב שהקושי הוא במעבר. מהחוץ לפנים וחזרה. כמו בלידה ובמוות כנראה.
איזה יופי תארת מירי את השחיה בתוך המים ומחוץ, ולא חשבתי על זה, הגעגועים לחוסר השליטה, כשמשא החיים היה בדרך כלל על כתפיים אחרות…
חני, מרגשות חוויות הילדות שלך, הסוד שלך ואחיך, הכנרת, הטבילה… אלו רגעים שבהזכרנו בהם- הזמן מאט.
תודה תמי, זה מן נסיון להאט את הזמן שלא באמת מאט…
זה נהדר שהוא הציל אותך. אני שמח. אני גם חושב שהוא ראוי שתגמלי לו במטבע דומה. אולי תטביעי אותו קצת, שיוכל לתאר כל כך יפה את חווית החניקה? אחר כך כמובן תצילי אותו, נראה אם הוא יודה לך על חוויותיו? אבל זה – בכורח הנסיבות – נשאר בין אחים. איזה יופי!!! (זה כבר לא יענין – חוויתי חבורת נערים ששיחקו בהטבעת איש את רעהו בילדותי. איזה כיף, כאמור!!! (אתה נחנק, אבוד עשתונות, רואה את המוות בעיניים – זה יפה).
משה, לזכרון פנים רבות ואולי אחי זוכר את זה אחרת, בכל אופן הוא לא הטביע, הוא היה אולי בן עשר או פחות וחשב שהוא מלמד לשחות…
חני, הייתי איתך רגע מתחת למים בלי אוויר. איזה פחד! וגם זה מחבוא 'שאף עומד עוד לא מצא'. הזכרת לי נשכחות.
יפה ובעוצמתיות תארת, חני, חווית ילדות בלתי נשכחת המשפטים החוזרים כאילו מבקשים לגעת בה עוד ועוד
תודה חנה, באמת זו כוונת החזרות לגעת ולא.
תודה תלמה א חשבתי על זה שאלו באמת שני מחבואים..
היי חני
זה שיר אין סופי, יש בו את הרפיטטיביות של החיים, מהר מידי חייתי…
כל בוקר אפשר לעצור לרגע, להסתכל על האתמול.
להתראות טובה
טובה אין עליך בהגדרות"שיר אין סופי"!!
מהר מדי חייתי
חייתי אז את זה.
אני אוהבת את הרפיטטיביות הזו. כמו מרקם צלילי שחוזר על עצמו ומתנחם
החזרה באמת מנחמת אבל גם מראה אולי שאי אפשר באמת שוב לחיות את זה, כמו שאומרת מאצי טווארה בספר"יום השנה לסלט":
זכרונות כמו ירקות
קפואים
שאין להפשירם
איזה סיפור ושיר מרגש, חני!
החסרתי פעימה ואוויר ומשכתי אותך גם אני בכוח. גם אני כמעט טבעתי בילדותי על חופיה היפים של ברזיל, ולא היה מי שיציל, אז הים ריחם עלי וירק אותי החוצה .
אבל השיר לקח אותי למכלול הילדות, לצער על המקומות שלא שהינו בהם מספיק.ושגם אני הייתי רוצה לחזור אליהם.
העצב של המבוגרים:
"ראה, אני עושה
הכל לבד עכשיו
ואיש אינו רואה
או מתפעל"
הזכיר לי במשהו את השיר של א.צ.ג ילד למשל… שציירתי לתערוכה
http://www.uri-zvi-greenberg.org/negohot/alkviti.htm
תודה לוסי, השיר של אצג נפלא והציור שלך מרגש ביותר!!!