גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים
בפעם הראשונה שהבחנתי בו,
הוא היה ורוד ותכלת בצבע סוודר הטלאים שסרגו לתחיהלה, הבת של השכנים.
משתאה עמדתי מול יופיו האלוהי.
רק מאוחר יותר למדתי מאחותי שורוד ותכלת זה קיטש
וגם שאין אלוהים.
גברת-ילדה
בפעם הראשונה שהבחנתי בו,
הוא היה ורוד ותכלת בצבע סוודר הטלאים שסרגו לתחיהלה, הבת של השכנים.
משתאה עמדתי מול יופיו האלוהי.
רק מאוחר יותר למדתי מאחותי שורוד ותכלת זה קיטש
וגם שאין אלוהים.
יפה וקולע.
תודה יעל, שמחה שקלע..
כמה נכון
שאלה מה נכון עדנה ראית הילדה או מה שהקול הבוגר אומר?
מאד יפה הדרך שחיברת בין חינוך, אמונה ויופי.
אני מסכים, יש יופי רב
בטבע
גיורא שמחה שהבנת שמדובר ביפי הטבע
יפה מאוד, חני. ושלא יבלבלו אותנו, ודאי שהוא ורוד תכלת, והוא מקסים.
בדיוק ככה אמיר שלא יבלבלו אותנו, צריך לזה כוחות..
אבל יופי לנצח יישאר, גם אם ישתנו ה"קריטריונים" שלו.
נכון חנוך היופי נשאר, אבל ההגדרות לגביו שונו, אבא שלי חשב למשל שיופי נשי הוא יופי שמן מלא,"אומרים שהבנות שלי יפות" הוא אמר, "אבל הן הרי כל כך רזות"
חני,
הלוגיקה שהבאת באופן כל כך יפה לא כל כך מובנת לי:
תכלת ורוד=סוודר של בת השכנים=יופי אלוהי=תכלת ורוד =קיטש…
איך מכאן הקפיצה שאין אלוהים?,
אולי צ"ל שיש, אבל הוא קיטש..:)
תמי הקפיצה לאלוהים היא שמה שבעיני ילדה הוא יופי אלוהי, נאמר לה שזה קיטש ובנוסף שגם אין אלוהים, כלומר סוף עידן התמימות..
מה פתאום קיטש. אלו צבעי העננים שלו לעת שקיעת השמש שלו. אני מתה על השילוב ושלא יספרו לי סיפורים של שחור ולבן
מירי, מירי, נכון שקיטש זה גם של ה-DIVINE ? וגם אני מתה על הצבעים האלו…ואפילו יש לילדה הקטנה שאצל חני, ריח של ורוד ותכלת..
תמי איזה יופי! ריח של תכלת ורוד, אני ממש יכולה להריח!
נכון מירי, הצבעים היפים ביותר!!
איזה יופי, חני. כל כך פשוט ואמיתי. איך מקלקלים לנו את האהבות, את התום ואפילו את שמחת החיים עם הלמדנות…
מה רע בקיטש? קיטש, זה יפה מידי אולי…קשה להגדיר, אבל מה לעשות, כשאני מתעלפת מהעצים הצהובים (עכשיו, עכשיו!) או מהסגולים (באביב) או מהבוגונבילות הפורחות (ומצלמת…) זה נורא קיטש. שקיעות זה קיטש, וזריחות…
המלומדים, החכמים, היודעים את דרכי העולם, מקלקלים את שמחת החיים.
חנה, הדגמת היטב איך מגיל צעיר שוטפים לנו את המוח בקביעות סתמיות המצטברות עם השנים למחשבה אחידה, וכן, קיטשית.פלא שעדיין יש חשיבה מקורית.
נכון רות, מחנכים כביכול לטעם אחיד, סולידי..
לוסי, גם אני נסעתי השבוע ולפני השתרע שטיח מדהים צהוב, כאילו הטבע פרש שטיח, הרגשתי נסיכה, אני מתה על קיטש, אני עצמי סוג של
חני, ראשית הקטע יפיפה ואומר הרבה במעט מילים.
יופי אלוהי זה רגע של ראייה. הרגע הזה יכול לבוא בכל רגע שאנחנו חשים באהבה שאינה תלויה בדבר. אבל מייד, מטבענו, אנחנו מתחילים להגדיר ולשפוט ולהעלות ממעמקנו דעות קדומות והדהודי הדורות שקדמו לנו, וכל מה שהבליח כיופי אלוהי הופך לקיטש. הופך פאתטי. הופך מכאיב כי אנחנו חושבים ששקרנו לעצמנו. אבל לא שיקרנו.
ואם יבוא החסד הזה שוב (של אהבה ללא תנאי) שוב יבצבץ היופי האלוהי לרגע. תני לו להיות. שום דבר אינו נשאר לנצח בחיים האלו, אבל הנצח מתגלה מדי פעם..
איריס כל כך מדברת אלי התגובה שלך באמת רגע ההבחנה ביופי דורש חפות מכל שפוט, בלי דעות קדומות ומה יגידו, מחכה לעוד רגעי חסד כאלו שכרגע רחוקים ממני
מתעתע כהוגן חני
שהכל נעשה בצלמו גם הקיטש
ובדברך ההתבוננות היפה:)
נכון מוישלה, בעיקר הקיטש, כמו שקיעה וזריחה, מי עוד היה חושב על הגזמת יופי כזו מלבדו?
כל אות בסלע! ובעיקר השורה האחרונה
מסכימה איתך לאה, מסכימה
ההשתאות ההתחלתית הזו,
ממציאה את המילה התפעלות לראשונה.
הזכרת לי השתאויות ראשונות שלי.
המושגים של אחר כך והפנמת (או בעיטה ב-) המוסכמות, לא קשורים ליופי ההוא שנחווה.
עולם אחר תחילת הילדות, לא ?
רונית נזכרתי לי בעקבות התגובה שלך בשיר הנפלא של אהוד בנאי"איך שמחתי על הגשם הראשון" ההשתאויות הראשונות, זה בדיוק מה שהתכוונתי
ורוד ותכלת לנֵצח, חני 🙂
(וגם כחול וירוק, ש'לא הולכים ביחד')
מעט המכיל את המרובה, על השפעת החברה על תפיסת המציאות שלנו. אסור להאמין להם מהתחלה ,לחיי הצבעים האלוהיים באשר הם שם, חני!
ממש כך חנה, אבל קשה שלא לפחות בשנים הצעירות, אחר כך מנסים כל החיים לחזור להשתאות ולאמץ ההבנות הילדיות שהן לדעתי בסיס האומנויות
נכון תלמה לנצח ונשיקה במצח:)