כדי לעשות לעצמי מצב רוח טוב יותר וכמחווה לנעמי ומוישלה, הורי הפילונים , אני מביאה תקציר של ספור אמיתי שספרתי לעצמי פעם, כשלא נולד לי הילד שכל כך רציתי, הספור קרם עור וגידים ובן זוגי שיתף פעולה וכל הכתוב פה באמת היה.
אחרי שחודש אחר חודש לא נולד לנו הילד שכל כך רצינו החלטנו לגדל פיל. הדירה היתה קטנה, שני חדרים וחצי והפיל גדול, לכן החלטנו לגדל אותו במגירה, כל היום הוא היה שוכב שם ומנמנם בשקט ובלילות היינו מוציאים אותו, מלטפים את פניו המתוקים ומשחקים אתו במשחקים שפילים אוהבים כמו תופסת צבעים או "חשבתי". הפיל היה חושב על משהו ואנחנו היינו צריכים לנחש, בדרך כלל הוא חשב על תינוק ואנחנו היינו מנחשים מיד, וזה העציב אותנו מאוד כי גם אנחנו חשבנו בדרך כלל על תינוק ולא רצינו להוריש לפיל את המחשבות הטורדניות שלנו, לכן החלטנו לשמח אותו וכל לילה ערכנו מסיבות. היינו קופצים ורוקדים ואוכלים קרמבואים שהפיל אהב מאוד. הפיל תמיד היה משמיע את הקולות הפיליים החמודים שלו ואנחנו חיבקנו ונישקנו אותו. ככה זה נמשך זמן מה ושמנו לב שהשכנים מביטים בנו בצורה מוזרה. יום אחד בדרכי לפח הזבל עם שקית ביד, עצרה אותי השכנה מלמטה, "מה קורה אצלכם בלילות?" היא שאלה," מה קורה?" התממתי, "תגידי את," היא אמרה, "לא קורה דבר," עניתי,"מוזר מאוד," היא הפטירה, "כי בלילה שמעתי קולות של פיל מאצלכם" לא עניתי אבל מאז השתדלנו להיות שקטים יותר ולא הרשנו לפיל להשמיע את הקולות הפיליים שלו, הוא נהיה עצוב אבל אנחנו לא שמנו לב כי בסוף החודש קרה הבלתי יאומן, הבדיקה הראתה שכן, יש לנו תינוק בבטן. לא ספרנו דבר לפיל ובלילה התחבקנו בשקט והיינו מאושרים. אבל הפיל לא, הוא הרגיש שמשהו קורה ולא רצה לצאת מהמגירה שלו. האמת שלא ניסינו לשכנע אותו יותר מדי, כי היינו עסוקים בלחכות לתינוק ולפעמים הוא נשאר במגירה שלו ימים ושבועות, עד שיום אחד כשחזרנו נרגשים מבדיקת האולטרה סאונד ראינו שהמגירה ריקה, הפיל עזב. אחרי כמה חודשים נולד לנו תינוק בדיוק כזה כמו שהפיל חשב. התינוק גדל במהירות אבל לא השמיע הגה, שרנו לו ודברנו אתו והוא שתק, יום אחד קנינו לו בובה של פיל, התינוק הושיט את שתי ידיו הקטנות לעבר הבובה אחז בה ואמר, "פיל!" מאז הוא לא נפרד מהפיל שלו. "פיל טוב" הוא אומר ומנשק אותו ואנחנו מביטים בו מאושרים, אבל לא לגמרי.
גם לנו יש את "דמבו" שלנו.
יאיר כבר דוקטורנט לביולוגיה אבל לא מוותר על הפיל שלו (הוא נמצא במגרה ,אבל אנחנו יודעים שהוא שם, ושותקים)
אני כבר אוהבת את יאיר שלכם
למה לא לגמרי הרי הפיל חזר
מקסים
תודה מירי, ובכל אופן קצת רגשי אשמה..
חני יקרה, תודה תודה. סוף סוף הבאת לנו את סיפור הפיל והוא באמת מקסים. את רואה, אפילו פיל במגירה יכול להביא ברכה.
חני סיפור יפה,
אצלך הפיל החליף את החסידה:)
שוש
נכון הוא הביא תינוק בחדק…
נכון נעמי והוא הביא ברכה נפלאה
נהניתי לקרוא, חני.
קסם של סיפור מלא יופי ודמיון במקום צפור הנפש ומגירותיה פיל הנפש בתוך המגירה
אולי צפור הפיל.. תודה חנה
תודה גבריאלה
מאד נוגע ללב.
שמחה ענת שהצליח לנגוע
סיפור מקסים ונוגע ללב.
הייתם מאושרים, "אבל לא לגמרי":
בגלל הפיל המקורי שנאלץ לעזוב כי קצת נטשתם ?
קיבלתי תחושה של מן משל על אובייקט שמשמש לנחמה זמנית, וברגע שהעניין עצמו נפתר, כבר אין צורך בו.
אולם הוא, יש לו חיים משלו, לאובייקט.
רונית את בוחנת כליות ולב!
הי חנה, איזה סיפור מקסים שמזכיר לי שגם אני ברגעים לא טובים מספרת לעצמי סיפור שעוזר לי לבינתיים עד לרגעים טובים יותר. הקטע עם השכנים העלה בי חיוך כי לי אין כאלה, ורק יכולה לדמיין מה היה קורה לו היו לי, והייתי הופכת אותם לחלק מהסיפור…הללו היו עלולים להפסיק לומר לי שלום.
:0)
סיגל אפשר היה בעצם להזמין את השכנים למסיבה..
מקסים ביותר. לדעתי זה כאן בסיס לספר ילדים.
אולי יעל, אבל זה בעיתי כשהגבורים הם זוג ולא ילד, צריך לחשוב על זה
חני איזה יופי! איזה סיפור. מופלא ביותר..
לפעמים כשמכירים את "הסיפור האמיתי" (מי קבע מהי האמת בעצם?) זה מקשה על קריאת האמנותיות (הסיפור ה"אמנותי" ) אבל אצלך הכל אחד. נפלאה את, ולהחשף לכל צדדיך זו ממש מתנה.
איריס תודה שאת, את תמיד מעודדת את כוחות היצירה שלי שנחלשים בזמן הזה טכמעט כבים
חני יקרה,
נסיון מבורך לקשר בין מציאות לפנטסיה ולטוען שזוהיא אמת לאמיתה.
אני לא חושב שבאמת יש הבדל של ממש.
אתה צודק גרא, לפעמים הפנטזיה היא הרבה יותר אמיתית!
איזה סיפור יפה, חני. משמח איך שהם התחברו בסוף: התינוק והפיל.
שמחה ששמחתי…
חני יקרה, סיפורך משווב נפש, העלה חיוך רחב. מעודד ונותן פתחי תקווה.
ובאמת שכנים הם חסרי מעוף ולפעמים בעלי עור פיל:))
צ"ל משיב ומשובב נפש, ותודה כמובן על המחווה.
מוישלה שמחה ששובב נפש הפיל שלי, ובקשר לעור פיל לא היה מזיק לפעמים….לא?
איזה יופי ! חייכתי למרות כל מה שקורה סביב…זה מקסים. אבל קצת היה לי עצוב על הפיל שהיה צריך לוותר וללכת.
לוסי יקרה אני שמחה על כל חיוך, וכן גם אני הייתי עצובה, האם צריך לוותר על משהו כדי לזכות במשהו אחר?
שאלה קשה. לכל דבר יש מחיר, לא?