לא מדברים על זה

קנאה זה הרגש שאנחנו כמעט לא מודים בו, קשה להתמודד עם ההרגשה שהוא קיים, לכל אחד דרך התמודדות אחרת, יש שיורידו את מושא הקנאה, יש שימצאו סיבות אחרות לכעוס עליו, יש שיודו בחצי חיוך ויש שידחיקו, בספר הנוער שלי "החברה שלי אלין" אני מספרת על קנאה כזו, שתי ילדות , בעצם נערות שאחת לא יכולה לשאת את הקנאה בחברתה, בבית שלה ובמשפחה, הקנאה הזו מולידה שקר נורא על המשפחה של החברה.
אתמול בקרתי בשבט "איתן," שבט צופים של ילדי עובדים זרים בדרום תל אביב, התנדבתי לספר מהספרים שלי ולכתוב קצת עם הילדים, כשהקראתי את הקטע על קנאה, הילדים הנהנו. "תמיד אני מקנאה במה שיש בבתים אחרים" אמרה ילדה מקולומביה, "כן," אמר צ'רלי "תמיד נראה שאצל אחרים טוב יותר,"  "אני מקנאה," אמרה ילדה מקסימה אחרת "בבית של גו'זלין, אצלם יש המון אנשים בבית ולי יש בית גדול יותר אבל אצלה יותר כיף, קטן כזה חמוד, עושה נעים". אחר כך כל אחד כתב על עצמו, אני רוצה להיות רקדן, כתב גו'רגיו, בעצם לא, הוא תיקן,אני כבר רקדן, ואני אוכל להיות כל מה שאני רוצה, עם גישה כזו אתה תצליח אמרתי לו, גו'רגיו נתן לי כיף וחייך חיוך רחב.
אני יפיופה, כתבה שיר, ילדה עם עיניים מלוכסנות, שבקושי הולכת בגלל רככת עצמות שמקורה בילדות בחדר סגור ללא אור שמש, כי האמא עובדת כל היום והיא במעון המקומי. הילדים הביטו בה אבל אז גו'רגיו אמר "יופי פנימי הרבה יותר חשוב מיופי חיצוני."הילדים הנהנו.