סלחי לי אהובה

בתשעה באב סבתא שלי היתה יושבת על הרצפה, בוכה ומתפללת כל היום וצמה כמובן, אבל סבתא שלי צמה גם פעמיים בשבוע, בגלל איזה נדר, שלעולם לא אדע מהו. אני גרתי איתה בחדר ותפילותיה יום ולילה ליוו את ילדותי, סבתא התפללה ובכתה מבקר עד ליל, הכתה על חזה בכוח כמו מבקשת סליחה כמעט כל יום, היא ספרה לי על אליהו שלה שמת מסקרלטינה בן שש, חיהלה שמתה בת שבוע וחוה בתה הבכורה שבגיל ארבעים הפסיקה לאכול ומתה, ואני שמעתי את כל הספורים ולא הבנתי למה סבתא לא מפסיקה להיות עצובה גם עכשיו, הרי יש לה אותנו, את הנכדים, למה זה לא מספיק לה? ניסיתי ללמד את סבתא לכתוב כי היא ידעה רק לקרוא, לא לימדו  בירושלים את הבנות וגם את הקריאה תפסה רק מלהציץ מבעד לחלון כשהבנים למדו. חזרתי מכתה אלף ולמדתי אותה כל יום מילה חדשה, סבתא כתבה לאט וביד רועדת אמא ואבא, אחר כך התייאשתי והתביישתי בסבתא ופחדתי להביא חברות וחברים הביתה שיראו אותה,עם הבגדים מירושלים, המטפחות על הראש והתפילות כל היום. וכבר בנו לה חדר לבד, אבל בלילות עד היום אני שומעת את תפילותיה של סבתא שלי, ומצטערת שהתביישתי, שלא שאלתי וכמעט ולא הקשבתי, אני רוצה כמותה להכות על חזי ולבכות, סבתא אני אשמה סלחי לי, אהובה.