חנה טואג סופרת
הסתיו לופת אותי שוב בגרוני. תמיד ידעתי שהחצבים על אם הדרך הם הינומה מתעתעת. שמים וארץ לא יתחתנו בסתיו הזה ולא יולידו ילדים, רק שיירת נמלים סיזיפית מפלסת לה קו דרך באין דרך. מישהו עוד ירמוס אותן ברגל ענקים סתומת עין, לפני שיגיעו לחור – נעץ שלהן, ואם יזלוג סוף סוף הגשם וירגיע את צריבת השמש, הוא ישטוף את מכמני החור – נעץ הזה שצברו כל השנה גרגיר, גרגיר. לנמלים אין דמעות כי הן קטנות מדי על הבכי, גדולות מדי על הבכי, אבל יש להם זיעה שחורה הפועמת את נשימתן רצוא ושוב, רָצֹה ושוב , ועל אם הדרך תמרורי תחרה המתחפשים לחופת כלולות.
תודה חנה – קטע יפהפה.
אח…הנמלים האלה. אני שבויה בקסמן, מתבוננת בהן, חושבת איך זה לחיות מתחת לאדמה, חושבת על צייתנות והתגברות על מכשולים, חושבת על חיים מסוגרים-מעוגלים בתוך מעגלי הטבע, בקיץ הקן פתוח לעולם והן אוספות מזון ובחורף הקן חתום והן חיות בעולם מקביל, אפלולי…לפעמים הן מבקרות אצלי במטבח מטורפות מצמא, פליטות תרבות, אני לא רוצה לרסס או להרעיל אותן.
תודה עדנה יקרה תגובתך היפה היא שיר
הנמלים הם הסיזפוס השחור של האנושות הוא מטפס ויורד על ההר, הן רצוא ושוב אל החור