חנה טואג סופרת
מכתב לקרנית גולדווסר
קרנית היקרה,אני לא רוצה לומר לך: "משתתפת בצערך" מי אני שאדע את גודל צערך , כדי שאוכל להשתתף בו?
איש לא יוכל להשתתף בצערך ,קרנית, חוץ מצערך.
הכותרות בעיתונים היום מצהירות בקול בטוח " האישה החזקה נשברה"
ואני יודעת ,שכבר בהתחלה היית סדוקה. גם סלעי איתן נשברים נוכח גלי הים הלוחכים את אבניהם, אבל לאט לאט , חרישית. תחילה נבעים הסדקים,ויש להם מהלכים משונים לסדקים האלה המתפקקים בתוך נשמת הגוף.
הם מדירים שינה מהעין ,ומזמינים אליה אורחים ליליים: אשמה והחמצה, תסכול ואכזבה ,ייאוש ואשליה, שלא עוזבים,אף שמגרשים אותם שוב ושוב .
השבר גלוי וחשוף , אבל הסדק צנוע וסמוי מן העין. בשקט בשקט הוא משרטט את מפת הכאב , בקווי מתאר מתפתלים כמו יבשת חדשה.
ואל היבשת הזאת –זר לא יבוא!
גם לא יוכל לחוש
או אפילו לנחש
רק יוכל לקוות בשבילך ,קרנית, שתרשי לקרני האור לחדור אליה מדי פעם, גם כשדגליה מרכינים ראש.
היי
אכן עצוב מה שקרה – החיילים שחזרו בארונות.
מצטרפת לתקוותך שקרני אור יחדרו אליה.
תודה. לא קלה היא דרכנו
חנה, כל כך כן ואמיתית הדרך בה שרטטת את הסדקים … מצטרפת לתקווה שקרנית תרשה לעצמה לחיות באור השמש שתקרין לה חיים בחום אהבה אמיתי, בקצב, ובמינון הנכון לה.אמן.
לה ולכל המשפחות השכולותומשפחות השבויים והנעדרים, החיים בין תקווה ליאוש
חנה כל כך יפה תארת את הכאב והסבל הרגישות וההזדהות עםהזולת כל כך יפיםבכתיבתך המשיכי שרה
תודה שרה ,חברה יקרה, תאורי הכאב הם אפס קצהו של הכאב האמיתי- קוצר ידה של השפה לגעת
כמה עצוב. איזה מכתב מרגש.
מרגש וקורע לב, היה לראות אותה בטקס הלוויה מתרסקת אל מול המצלמות. המילים כמעט אלמות לנוכח המראות, עדנה
יפה הבעת את רחשי ליבך, ליבנו, נצא כולנו מחוזקים נרים ראשנו מעלה ונאמר לקרנית ולמשפחות רגב וגולדווסר תודה על היותם דוגמה ומופת לעמנו.לעולם לא נהיה כאויבנו ערך האדם הוא ערך עליון. מחזקים את ידיהם בשעה קשה זאת.
תודה תמי
מזדהה עם כל מילה שלך תמי יקרה, חבל שבעיתות משבר מגלים את היופי והליכוד בעם הזה. אנחנו דומים לשק אגוזים שמה שמצמיד אותם זה לזה בתוך השק אלה הזעזועים מבחוץ ,הגיע הזמן להפטר מהשק הזה ולהתלכד סוף סוף.
מסכימה איתך לאורך כל הדרך