ההשתוקקות הגדולה הזאת

 ההשתוקקות הגדולה הזאת

שלושה שבועת  שהיתי בתוך מיקרוקוסמוס  מבעבע  ,דוויה ,כואבת, מוכת חום ,לאחר  שעברתי ניתוח חדשני ומסובך להסרת אבנים מכיליתי הימנית.

לא ידעתי אז, כי הייתי שקועה עמוק בתוך סצנת הכאב, עד כמה משמעותיים יהיו שבועות אלה של אשפוז בבית החולים לגבי (הסצנה עצמה  נכנסת כמובן יחד עם תובנותיה לספרי  החדש שאני בעיצומה של כתיבתו)בחדר שבו שהיתי שהו יחד איתי ערבייה נוצרייה וערביה מוסלמית ואני קראתי לו "חדר שלוש הדתות" לא ידעתי עד אז כמה עוינות יש בין ערבים נוצרים לערבים מוסלמים הערבייה הנוצרייה ראתה עצמה מורמת מעם והסתכלה בבוז על הערבייה המוסלמית והפיצה עליה ספורים נוראים, ממה שמספרים עליה בעיר המעורבת שבה הן מתגוררות.

הערביה המוסלמית ניפנפה תמיד בהיסטורית הכאב שלה מונה את ניתוחיה ואישפוזיה  ,מבטלת את כאביהם של האחרים-  מה את יודעת על ניתוחים הייתה מפטירה לעברי ,אני כבר עשר שנים באישפוז, מה הכאב שלך לעומת הכאב שלי?

המוסלמית שהייתה אשתו של מואזין  נהגה להתעורר לפנות בוקר ולהתפלל בקול רם כיאות לאשת מואזין את התפילה "אללה הוא אכבר" ,אבל כשהייתה מגיעה לפסוק "מוחמד ראסול אללה "הייתי מצטמררת  ומתכווצת ,שולפת את התהילים שלי מהשידה  ומצמידה אותו אל לבי בדמעות ,הנוצריה הייתה מגניבה אלי מבטים מגחכים מבעד לוילון ומצטלבת.

כשלא יכולתי לסבול יותר את תפילתה הקולנית של המואזינה  ביקשתי ממנה  בנימוס שתתפלל בשקט והיא הסכימה ,כך נפטרתי סוף סוף" מ"מוחמד ראסול אללה " והתמקדתי בתפילתי החרישית.

ולא שלא היו רגעים של חמלה היו  גם היו כאלה ,כי בין אנשים דוויים וכואבים יש קודים אוניברסלים  מאחדים חוצי לאום ודת כמו:  "אי" או "יאמא" או " וי"

והיה אפילו רגע בלתי נשכח שהזכיר לי סצנה מרגשת  ובלתי נשכחת  מ"על העיוורון" של סרמאגו ,כשהנוצרייה שבה לחדר מהניתוח המסובך שעברה כולה דוויה וכאובה, ניגשה אליה המוסלמית ומשחה את רגליה הכאובות בקרם הגוף שלה תוך שהיא מצטטת פסוקים מהקוראן ומשלבת בתוך תפילתה בקשה לבריאותם של כל החולים ,לאחר שעיסתה את רגליה עברה לידיה שאותן הפקירה הנוצריה בידיה הרחומות,אף שלוותה זאת בפסוקים מהקוראן אותו תעבה ולו לעגה(היא טענה שהקוראן שלהם מלא זימה ושפיכות דמים, והם הרי הבטיחו שבשבת יהרגו אתכם ובראשון יהרגו אותנו)
זה היה רגע  נדיר של חמלה אנושית שניצח את כל הפערים.

והיה גם רגע אחר ,שאישי ,שליווה אותי בנאמנות ובמסירות לאורך כל ימי האשפוז , סיפר לי עליו כמתבונן מהצד:
כששלושתנו היינו עדין דוויות לאחר הניתוח הוא צפה בנו מהצד בפתח הדלת : הנוצריה הוציאה את הצלב שלה והניחה אותו על חזה ,המוסלמית  חבקה את הקוראן ממלמלת ממנו פסוקים ואני  התחברתי אל אינפוזית  התהילים שלי.
אם היה שם צינור ,בעלי אמר ,הוא בטח הגיע עד לשערי שמים -חדר שלוש הדתות ,כבר אמרתי.

אבל איך להסביר את התשוקה השורפת הזאת בסוף השבוע בליל שישי  ובשבת בבקר  לבית הכנסת לתפילה יהודית צרופה ,לארון הקודש שנפתח ולקריאה בתורה?

הנקודה היהודית שלי בערה בצמא צורב, ואף שלא יכולתי ללכת והייתי מוכת חום ועל משככי כאבים ,דידיתי  בצעדים קטנים כמו מורעבת לבית הכנסת מיד לאחר קבלת מנת האנטיביוטיקה לווריד-הייתי זקוקה לעירוי אחר, כי  שם בחדר שלוש הדתות הייתי בודדה ,הרגשתי כגולה  בארץ לא לי ,רחוקה מנופי מכורתי הרוחנית .
במוצאי שבת יצאנו החוצה לברך את ברכת הלבנה, קומץ יהודים חולים ובני משפחותיהם שאפתי את האוויר הצלול ואת ריח האביב שהדיפו העצים מסביב- ריח יסמין ופרחי הדר .
 הלבנה למעלה הייתה מחייכת ומסבירת פנים, הרגשתי  סוף סוף בבית.
השהות הדחוסה הזאת בתוך חדר רווי כאב וטעון סמליות הובילה אותי לשאלות מהותיות יותר :

האם לא כך הרגישו היהודים בגלות , מוקפים מכל עבר בגויים מדתות זרות ,אנוסים לעיתים להסתיר יהדותם, האם לא זה מה שהניע רבים מהם לעלות לארץ ,חבל רק שרבים מהם שבים לגולה לראות בה מולדת ,הגולה מעולם לא תוכל להיות מולדת ליהודי ,
יהדותו תפריע לו , גם אם יתחפש לאחר, יזכירו לו תמיד את אחרותו. 
החדר הזה בבית החולים היה לי כמשל.
היה לי  בו חיבור קוסמי ושורשי לאבות אבותי ,זו חוויה עוצמתית שמעולם לא חוויתי כמותה בעבר. החדר הזה בבית החולים היה מכבש רציני לגבי להבין ,לחדד ,למצק ולזקק את זהותי ומהותי כיהודייה.

אני יודעת שהכאב משתף ומאחד, אבל אף ששתי הערביות היו עוינות זו לזו הן סעדו יחד ארוחות משותפות  בחדר והייתה להן שפה משותפת ואחת מהן אפילו העירה בציניות לבעלי שאני מתבכיינת רק כשאני רואה אותו "ככה כשהיא לבד היא שקטה" והמוסלמית העירה לו ,כשהציע את מיטתי הסתורה : "תראו, תראו איך גבר מציע לאשה את המיטה"
בלי שארצה הזדחלו הפערים ועשו להם מקום ,אני אוהבת אותם כבני אדם ,מזדהה עם סבלם, אבל  אני שונה מהם! 
אני יהודייה, זו אקסיומה, נתון של גנטיקה רוחנית ,שאיני יכולה להתכחש לה !

ואוי כמה שהנקודה היהודית הזאת בערה בי

וכמה גדולה  היתה ההשתוקקות הזאת…