האדרת נשים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאור המתרחש לאחרונה במדינתנו ובמדינת "בית שמש "בפרט ברצוני להביע את התעוב ,שאני חשה כאדם וכאשה לכל סוג של אפליית אשה ואדם בכלל. 
האשה בקבלה היא הנוקבא ,היא המלכות ,היא  ספירת הבינה , היא הגוף ,אשה בונה ביתה, ללא האשה לא יקום ולא יהיה הבית  ולא יבוא השפע ולא יזרח האור 
אשה היא עטרת בעלה!
הגבר הוא היסוד  הזכרי הנותן , הוא לפי הקבלה הראש וראש בלי הגוף לא יוכל להתקיים ,הוא יהיה ערוף ,מרחף והזוי כמו בציורים הסוראליסטים, רק החיבור ההרמוני המכיל ,הגומל בין הזכרי והנקבי מוליד את רוח השכינה  ,מושך שפע אור מלמעלה.
מה שקורה היום ברחוב הבית שמשי הוא נעדר שמש ,נעדר אור. חשכה שורה בסמטאותיו.
החלטתי להעלות מחדש את ספורי "עלים של חסה" שהיום הוא יותר רלוונטי מרלוונטי ,מה שמוכיח שעדין לא השתנינו ועוד רבה הדרך.
אני מעלה אותו בעקבות פניה של אשה אחת בקהל צפוני בראש הנקרה ,שניגשה אלי  בסוף פאנל סופרים ומשוררים בנני שקיימנו שם ,והזכירה אותו ונזכרה בו לאור המאורעות העצובים האלה בבית של השמש…
הספור הזה הוא האבא של ספרי "לאורה "בו תארתי דרך דמות הסבא העיוור את היהדות לפי תפיסת עולמי:פתוחה ,חומלת ,לא דכאנית ,לא עיוורת.
אלוהים לא צריך קומנדו!
הוא הכל יכול  והכל מכיל!
 ושימו לב בין "הדרה" ל"האדרה "מפרידה רק האות אל"ף
 ובין "גולה"  ל"גאולה" מפרידה רק אל"ף
 זו האל"ף של שם האלוהים
 אם נרשה לו להכנס לתוך חשכת הגולה – נגאל, ואם נרשה לו להכנס לתוך ההדרה, היא תהפוך במהרה להאדרה
וכפי שכתבתי  קודם  בפוסט אחר -אלוהים נמצא במקום שפותחים לו דלת ,במקום שנותנים לו להכנס .

אהבה שמו !

שתזרח השמש במהרה מעל שמי בית שמש 
ושיהיה המקום בית לשמש ממש
בגלוי ובסמוי
אמן

 עלים של חסה 

כל היום עשתה יוכבד בת ציון במטבחה. השבת קרבה ובאה ויום השישי כולו קודש היה להכנות לקראתה. בישול,אפיה וניקיון –הכול מונח על כתפיה,וטוב שפינתה לה את יום השישי מעבודה,כדי שתוכל להספיק את כל המטלות. בשאר הימים עסקה בהוראה בכיתות היסוד של בית הספר החרדי לבנות הסמוך לביתה. טורחת הייתה בייחוד על עלי החסה שקנתה מהירקן השכונתי באריזה מיוחדת שחותמת הבד"ץ עליה.עלי חסה כשרים למהדרין,וגם אם תחפש בהם תולעת קטנה- לא תמצא. " היזהרי מתולעים,אישה", היה חוזר ומתרה בה בעלה. "אם חלילה תכשלי בניקוי, העבירה תחול עלייך ועל ראשך" איים  "דמך בראשך, אישה", היה מהדהד בה הקול.

והיא ניקתה   את עלי החסה מתחת למי הברז הקולחים,חמים וקרים לסירוגין, טלטלה אותם כלולב בליל הושענא רבה,שמא נדבק חלילה איזה רמש בין קיפוליהם, ניגבה אותם במגבות לחות תחילה, ואחר כך במגבות יבשות. הניחה אותם רצועות- רצועות להתייבש בשמש, ולבסוף אחסנה אותם בשקית ניילון אטומה ושמה במקרר עד שתגיע שעתם.

בערב היא תגיש אותם לשולחן בקערת חרסינה בוהקת, שוחים במי לימון ומדיפים ניחוחות רעננים ככלה בחופתה, לרצות את בעלה, אברך המשי, העושה לילותיו כימים באוהלה של תורה.

חבושה בשביס השבת הפרחוני היא תגיש את מטעמיה, תתבונן באהבה בשמונת ילדיה המסובים אל השולחן ותולים עיניהם באביהם המקדש על היין, בוצע מן החלה ומברך ברכת "המוציא". אמן תענה בחרדת קודש ותחכה למוצא פיו ולאישורו. "האם הכול הוכשר אישה? האם נברר האורז כהלכה?" היה שואל כהרגלו,"ומה עם החסה, האם ניקית אותה מן התולעים?" היה מוסיף וחוקר, מתעלם ממבטה, קורא את "אשת חיל מי ימצא" במהירות , בולע את המילים. והיא עוקבת אחריו בסידור התפילה, מצפה שיאט את קצב קריאתו, שישים לב למילים, אך לשווא.לאחר הסעודה היה פוטר אותם בברכת שבת שלום חטופה וחוזר לשקוד על תלמודו.

 נחשב היה לעילוי בתורה ובגמרא בעיני מוריו, ולכן גם לשידוך ראוי בעיני אביה ואמה כשהגיעה לפרקה,במשך השנים למדה לכבדו ובעיקר לפחוד מפניו. קשורים היו בקשר דם וקידושין. שמונה ילדים  ילדה לו בעצב. על אהבה לא חשבה. מדי פעם בפעם כשדפדפה בספר התנ"ך וחיפשה פרק בתהילים לקרוא לפני השינה, הייתה  מגיעה כמו בטעות לשיר השירים, מוקסמת מהמילים הייתה מדקלמת בליבה: שימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך, כי עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה… על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו.

 כך הייתה קוראת עד שנרדמה , למילים היו ניחוחות זרים של סמדר ומגדים ועסיס נוטף של רימונים, אל שער הגן רצתה לבוא והנה הוא נעול. לפעמים הייתה קוראת לו, מראה לו את קסם המילים:"בוא תראה" הייתה משדלת אותו, והוא היה משיב בזעף וגוער בה:" את תמימה אישה, זו לא אהבת גבר לאישה , זו אהבת  כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא. רק שוטים שוגים בחלומות, התעוררי אישה" ואז הייתה מתכנסת בעולמה, טורחת על הסירים, על ניקיון הבית והטיפול בילדים. לא הטרידה אותו  עוד בחלומות. ובכיתה בין תלמידותיה הייתה מציירת את אותיות האלף בית על הלוח, מרפרפת ביניהן כמו פרפר, לזו מיישרת את הדגל של הלמ"ד ולזו מעגלת את הבטן של העי"ן , תולה בריסטולים צבעוניים ובהם שמש ,עננים וילד הפוסע בגשם מטריה בידו ואביב.

וכשקראה בכיתה את סיפורי הבריאה מספר בראשית טרחה כל הלילה על הציורים. הנה הדגיגים והחיות, כמה צבעוניים ומלאי חיים ,כמעט קופצים מתוך התמונה.והנה המאורות הגדולים והקטנים. והנה החושך על פני תהום… ואדם וחווה… גבר ואישה ברא אותם. עצם מעצמותיו האישה, צלע מצלעותיו ,ואיך שכח? הרהרה בעצב מפזרת צבעים.

 היא נזכרת בנזיפותיו, בקפדנותו היתרה במצוות, והרי גם היא הקפידה בכול , קלה כבחמורה. ימי הנידה נשמרו במלואם, הטהרה במקווה, הצומות וכשרות הבשר,ומה עוד? ומה עם "וחי בהם?" הייתה חוזרת ושואלת את עצמה,הרי מצוות ניתנו כדי שנחיה בהן ולא נמות. כך הייתה מהרהרת, פוחדת להעלות על דל שפתיה כל מה שהגתה.

 ובלילות היה איש זר וגדול זוחל אל מיטתה בחושך, גוהר על בשרה בלי לפשוט מעליה את כל בגדיה, בלי לחפון ברוך את שדיה. טעם של מלח זיעתו בפיה, גניחותיו ההולכות ומתגברות, כשחדר לתוכה הופכות לנחרות צרודות המנסרות את חלל החדר , כשהפנה גבו אליה ונרדם. בעלה. שימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך, כי עזה כמוות אהבה , קשה כשאול קינאה…. על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו…

 היו באות אליה המילים בחושך לצרוב בבשרה.ולפני שבת, ביום שישי היה חוזר ומתרה: "אישה, היזהרי מתולעים, מהטומאה, נקי היטב את החסה ואת  האורז, כל עבירה תחול על ראשך"

והיא היית נוטלת את עלי החסה, מנקה אותם במעין טקס מקודש שאת פשרו לא הבינה, לעיתים גבר בה החשק לטבול את הירק המאוס במי לענה ולהשקותו בהם, ולעיתים רצתה לקמט אותו בין ידיה ולקצוץ אותו עד דק,לכלות  בו את כעסה. תחת המים הזורמים היו ידיה רוקמות מזימות שלא תוכל לממש. רק מתק הזיכרונות היה משכך את הרעל המפעפע בתוכה. גן הירק של ילדותה, ובו אפונים חבויים בתרמילים ,המתרפקים על גדרות  ופטרוזיליה ירוקת עלים, כרוב מלופף בעטיפתו הצהבהבה וגזר כתום. מקפצת הייתה בין הערוגות, מקשיבה לרחשים. הנה זחלים קטנים שבקעו זה עתה מן הגלמים זוחלים לאיטם על עלי הכרוב והחסה, והיא ילדה בת חמש או שש, מניחה אותם בכף ידה והם מטפסים על זרועותיה, מדגדגים את בטנה מתחת לבגדים, צובטים באפה, מגיעים כמעט לפיה. היא נקרעת מן הזיכרונות, מייבשת את עלי החסה וטומנת אותם במגירות המקרר עד שיגיע תורם.

 באחד מערבי השבת, כשכבר היו מסובים סביב השולחן הערוך, הבחין פתאום הבעל בכתמים שחורים הזוחלים על החסה ובתוך קדירת האורז.

"אישה צעק לא אמרתי לך אלף פעם לנקות את האורז והירק מהחרקים? עליך ועל ראשך יפול העוון!" ניסתה לשכך את כעסו והסבירה לו שהכתמים הם גרגירי פלפל שחור שפיזרה להשבחת הטעם. אך לשווא, הוא בשלו- מסרב להאמין. נטל את צלחות האוכל  וניפץ אותם לתוך הכיור, לקול בכיים של הילדים. אותו הלילה סירבה שיבוא אליה, גם לא מטעם קיום מצוות עונג שבת ,שהציג בפניה תובע את שלו.

עלבונה ניצב ביניהם כמו חומה,לוחך את מיטתם ואת השמיכה המכסה אותם, פורם את הכרים והכסתות ומפזר ענני נוצות בחלל החדר. פתאום החלו להגיח מהקירות, מהתקרה מתחת למרצפות, זחלים שונים ומשונים, חלקלקים ונוקשים גוררים את טבעות גופם על רצפת החדר, מטפסים על המיטה הזוגית, מכרסמים את רגלי העץ שלה ונועצים שיניים   רעבתניות בקפיצי הברזל ובמזרון, וכבר הם מגיעים אל כפות רגליה, עולים במעלה בטנה אל שדיה, מאיימים לכרסם את פניה. זועקת התעוררה. בעלה שכב לידה נינוח בשנתו.

  בבוקר, כששכחה לרגע את מריבתם האחרונה וסיפרה לו על הזחלים, אמר לה:"קריאת שמע על המיטה תעזור לך לנקות את הטומאה ממוחך" ועזב את הבית לתפילת שחרית בבית הכנסת.

בבית הספר התהלכה כסהרורית ,חסרת סבלנות לביטויי החיבה של תלמידותיה, ריקה מריגושים. הציורים על הקירות הראו סתיו. שכחה להחליף את התמונות. היו ימים שסירבה ללכת לעבודה בתואנה שאינה חשה בטוב. שעות ארוכות הייתה שוהה בחדרה בוהה בתקרה. מיני הזיות וקרעי חלומות הדירו מנוחה מעיניה. הנה היא  ילדה קטנה מטיילת עם אמה, כף ידה החמה והטובה, שתיהן עורכות קניות לשבת. ריח חמים של חלה מתוקה הנאפית  בתנור, ונרות השבת מהבהבים בפמוטות הנחושת בבית אמה הרגיעו את שנתה. אבל פתאום היו מגיחים זוחלים מפלצתיים מכל מקומות המסתור, חושפים שיניים דורסניות לנעוץ בבשרה. ושוב הייתה מתעוררת אל שתיקת החדרים הריקים.

 וכשהתגברו בה הפחדים פנתה לרבנית לדרוש בעצתה, סיפרה לה על מיני החרקים הזוחלים אל שנתה וטורדים את חלומותיה." זו הטומאה, בתי" אמרה לה " האם את מקיימת מצוות טבילה במקווה כהלכתה?" שאלה. " הקפידי , בתי, יותר  בענייני טהרה, ויהיו חלומותיך זכים וצחים כשלג" אמרה ופטרה אותה בברכת רפואה שלמה. דבריה רק ליבו את הכאב.

 ואז החלה לצבור חומרי הדברה מסוגים שונים ואחסנה אותם במזווה שבמטבחה. ילדיה כבר התרגלו למראה אמם הסהרורית העוברת כל לילה בחדרים וממלאת אותם בערפל לבן ואביך, בייחוד הקפידה על טיהור מיטתם הזוגית , והייתה הופכת במזרנה ומרססת אותו מבית ומחוץ " שלא  יוכלו המזיקים לכרסם אותו בשיניהם" הסבירה לבעלה הנדהם.

 לפעמים הייתה מתעוררת ממיטתה, חשה בלהט השורף את גופה וממהרת לשווא לצננו במי הברז הקרים. לאחר מכן הייתה ניגשת למראה הגדולה שבארון הבגדים שלה, קורעת את בגדיה  פיסות  -פיסות מעל גופה מחמת החום ,ומצמידה את אבריה הבוערים אל צינת המראה: שפתיים לשפתיים, שדיים לשדיים, ערווה לערווה, ממלמלת מילות שיר טרופות: " .. יבוא דודי אל גנו… יבוא… יבוא… יאכל פרי מגדיו… יכסני בנשיקות פיהו.." וחוזרת למיטתה להתכסות בסדינים.

 

 בוקר אחד, כשמלאו שלושים יום למחלתה , טיפסה בסולם אל עלית הגג והוציאה משם מזוודות מסע שנותרו  באריזתן עוד מימי חתונתה. הסירה מעליהן את כיסוי הניילון ומילאה אותן בשמלותיה ובאביזרי לבושה החגיגיים. להציל מפני הטומאה והמזיקים,חשבה. שמלת הקטיפה ארוכת השרוולים ושמלת הטאפט הכחולה בעלת  צווארון התחרה הלבן, שביסי החג הפרחוניים  ושביסי המשי מעוטרי הרקמה, מתנת אמה ליום נישואיה- הכול  דחסה לתוך המזוודות, ריססה , הדבירה ופיזרה כדורי נפטלין בין פרחי בגדיה. בתה בת השמונה ,שחזרה מבית הספר הופתעה לראות את אמה שקועה במזוודות.

" אימא , לאן את נוסעת?" שאלה הקטנה.
"זאת הפתעה והפתעות לא מגלים " ענתה לה האם במבט זר. ארצו של האלוהים גדולה ורחבה ויש בה מקום לכולם, הוסיפה בלי קול. הילדה הוציאה מילקוטה ציור ובו פרח,  ציפור ובית להראות לאמה, אך זו מיהרה לגרשה מהחדר."אין לי זמן, את לא רואה שאני עסוקה?" אינה שומעת את בכייה של הילדה מבעד לדלת הנטרקת.

 

 את רוב בגדי החולין שלה, חוץ משמלת  כותנה פשוטה ושביס פרחוני ,ערמה לערימה קטנה והשליכה אותם אחר כך אחד- אחד לתוך גיגית פח שגררה מהמרפסת," האש תטהר" מלמלה, מלווה את מעשיה בצחוק מטורף וקולני.

 " הבגד הזה ילך לכפרות , ואני לחיים ארוכים וטובים" הייתה צועקת פרועת מבט , מסובבת את הבגד סביב ראשה כתרנגול שחוט. אחר כך הביאה מן המטבח קופסת גפרורים,  הציתה גפרור אחר גפרור והשליכה לתוך המכל העמוס בגדים.

 לשונות אש החלו לעלות מתוך הגיגית  ומילאו א ת הבית בעשן סמיך ,אילולא הגיע בעלה מוקדם מהרגיל הביתה , היה הבית עולה בלהבות.

"אני מקיימת מצוות ביעור חמץ כהלכתה, ואתה עוד מעז לצעוק עלי?!" אמרה לו, נמלטת אל חדרה וננעלת בו שעות ארוכות.

 בעצת הרבנים ניתנו לה מיני קמעות לענוד בתוך חזייתה , סגולה נגד עין הרע ,אך ללא הועיל בעלה נואש ממנה, לילדיה נמצאה מטפלת לחצי משרה, גם חופשת המחלה , שלקחה מבית הספר הוארכה באישור הרופאים.

 באחד הבקרים התעוררה משנתה שטופת זיעה, רועדת . חלום בלהות חלמה, ובחלומה היא ילדה קטנה בת שמונה, לבושה שמלת שבת צחורה ולבנה , מטיילת להנאתה בשבילי גן הירק שלה, זה עתה הדליקה נרות שבת עם אמה, והם בוערים בשתי להבות עליזות בפמוטות הנחושת במטבח ביתם.  היא עוברת בין השתילים הרכים ומקשיבה לצמיחתם, והנה היא רואה חסה הפוקחת אליה מניפת עלים כעיניים . היא מרכינה את ראשה ללטף את העלים, אך מיד נרתעת לאחור, פה גדול ובשרני, מלא רימות  ותולעים ,נפער אליה מאחד העלים ,לועס ויורק לועס וצוחק … היזהרי אישה, מאיים הפה, הולך ומתקרב אליה.. היא נמלטת ממנו, ומתעוררת שוב אל צינת הסדינים.

 ואז החלה מחשבה מטורפת להתרקם במוחה. יום אחד ניצלה את הזמן הפנוי, שנותר עד שישובו ילדיה מבית הספר, קמה והלכה למשתלה, וקנתה שם זרעי פטרוזיליה, חסה, גזר  וכרוב. היא עדרה וגרפה חלקת אדמה בחצר המשותפת לדיירי הבניין רב הקומות שהתגוררה בו. אחר פיזרה זרעים שורות – שורות, והשקתה ועלתה אל ביתה רגועה ומפויסת .  שם יצמחו חסה וכרוב חשבה, והוא יראה ויאכל את הלב, וכבר ראתה את עצמה מכוסה במצע עלים ירוק ,רק עיניה מציצות מבין הערוגות קורצות ושובבות.

 כששבו ילדיה מבית הספר ומגן הילדים כינסה אותם בחדרה וחלקה להם קופסאות פח קטנות, אותן קופות צדקה שהיו חבויות בארונה. רוקנה אותן ממטבעות הכסף והושיטה לכל ילד קופסה. הילדים הרכים לא הבינו את המתרחש, אבל משועשעים היו מהאווירה הקלילה והשובבה שחדרה פתאום אל ביתם הקודר , בטור עורפי הובילה את שמונת ילדיה, מן הקטן עד הגדול אל השדה הרחב הסמוך למקום מגוריהם . " תאספו את כל החרקים" אמרה" חיפושיות זבל ,תולעים, זבובים, נמלים כל רמש הרומש וכל זחל הזוחל" פירטה בהתלהבות, נזכרת בדברי בעלה.

 הילדים הקטנים פשטו על השדה כמו חיות שובבות היוצאות מכלוב כלאן. הם נענו בהנאה לרצון אימם ואספו לתוך קופסותיהם חרקים וזוחלים ולפעמים גם מעופפים. הגדול שבהם ניסה לסרב :" אבא אמר שזה טרפה וטומאה, אסור לגעת" אמר

 "היום מותר הכול, אימא מרשה, היום יום חמישי , צריך להתכונן לשבת המלכה"

היא שוטטה ביניהם כמו פרפר צבעוני ואספה חרקים לתוך הקופסה. מכאן לקחה נמלת שדה קטנטנה  ושחורה ומשם תולעת זעירה." הנה קופסת השרצים שלי" קראה בקול ,מניפה  באוויר את קופסת הפח שבידיה." צדקה תציל ממוות" צחקה ,קוראת את האותיות   הרשומות על הקופסה.
כשחזרו הביתה אספה מהם במהירות את הקופסאות והשביעה אותם שלא יספרו לאיש על הסוד המשותף. אחר החביאה אותן באפילת הארון עד שתגיע שעתן.

בבוקרו של שישי הופתע בעלה מהמרץ והחיוניות שבהליכותיה: היא סרקה סוף -סוף את שיער ראשה הפרוע, החליפה את בגדיה ויצאה מביתה לערוך קניות לכבוד השבת. קנתה כמנהגה עופות ודגים ,ואת החסה המובחרת ביותר כשרה למהדרין. בררה בקפידה את האורז, בישלה ואפתה מיני מטעמים. עם כניסת השבת הציבה את שני פמוטות הכסף על השולחן, כיסתה את החלה במפה רקומה ,וכמחצית השעה לפני שיחזור בעלה מתפילת השבת בבית הכנסת, הוציאה בשקט, בלי שאיש יראה את קופות השרצים מארונה.

היא חתכה את החסה לחתיכות קטנטנות , הוסיפה מי לימון וקורט מלח , ואת האורז תיבלה בגרגירי פלפל שחור ובכמון. אחר פתחה את קופסאות הפח ושפכה את תוכנן המפרפר לתוך מאכלי השבת. את הקעריות כיסתה במפות רקומות והתכוונה להגישן בחגיגיות לשולחן , כשישוב בעלה מבית הכנסת.

לאחר שבירך על היין ובצע את החלה וקרא "אשת חיל מי ימצא" במהירות , בולע את המילים , התקרבה אליו קורעת מעל ראשה את שביס השבת הפרחוני ,פורעת את שערה מניחה לתלתליה לגלוש בחופשיות עד מתניה.בעלה המופתע ניסה בתנועת יד מוכנית לעצור בעדה, אך היא פראית ומשולחת רסן דחפה אותו מעליה ומיהרה להציע לו את ארוחת השבת המיוחלת.

"הנה סעודת המלכים  שלך כשרה למהדרין ,את האורז בררה לך יוכבד אחד -אחד , במו ידיה הקטנטנות, ואת החסה ניקתה יוכבד מכל החרקים. הנה, תאכל אישי היקר, שיהיה לך בתאבון"

מבט עיניה בהק באש זרה , צחוק מטורף וצרוד ליווה את דבריה כאילו אחז בה דיבוק.

" תאכל , אל תהסס אישי היקר, יוכבד , אשת החיל שלך , הכינה לך סעודת שבת צדיק שלי" היא צחקה והתקרבה אליו , הסירה את מכסה הרקמה מעל קעריות המאכל  ורוקנה אותם מעל ראשו , על פניו ,  על זרועותיו ועל בגדי השבת הנקיים שלו, אינה שומעת לא את זעקות הילדים ולא את צעקות האימה שלו, רצה אל חלון הקומה הרביעית  בחדר האורחים,  פתחה  אותו לרווחה וקפצה אל מצע עלים רך ועדיך, רוחש פרפרים,אל חיק  ילדה קטנה המציצה מבין ערוגות הירק הססגוניות, חורצת לשון שובבה,ורדרדה ,צוחקת.          

 

 

 

 מתוך הקובץ "עלים של חסה" הוצאת   כרמל 2004

 הסיפור זכה בפרס כתיבה בתחרות הסיפור הקצר "הארץ" 2001 ונכלל באנתולוגיה "טעם  החיים" בעריכת ירון אביטוב ורן יגיל

הספור   תו רגם לספרדית ונכלל באנתולוגיה       "un solo dios"בעריכתו של ירון אביטוב