ערבים, יהודים ומה שביניהם ותוספת שירה פעיל שלום וכותב
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
נולדנו מרחם המלחמה, גדלנו עם המלחמה וחיים בצל המלחמה, או מצב מלחמתי. זוהי תמצית חייהם של היהודים והערבים החיים בארץ, הנחשבת לארץ הקדושה ביותר לבני שלוש הדתות המונותיאיסטיות.
המלחמה הפכה למשתנה קבוע ומרכיב עיקרי בהיסטוריה של שני העמים, לימים גם מזהות המקום שידע רק מלחמה משחר ימיו. הזיכרון הקולקטיבי גדוש במלחמה. המלחמה משליכה על הכול ומכילה הכול. מרוב מלחמה שכחנו מהשלום.
כך המלחמה שהייתה, והמלחמה האורבת לנו בפתח מלוות אותנו, בכל תחום בחיינו ומשליכה על מחשבותינו, רגשותינו אורח חיינו ועוד. הכול נגזר מהמלחמה. אנו משלמים מחיר כבד מנשוא, ובעיקר אנושי, על המלחמה שהייתה, ובמקביל מקצים משאבים אנושיים וכלכליים, ומעל ליכולותינו למלחמה הבאה שעוד תגיע במוקדם או במאוחר ושכולם, יודעים, או כך נדמה, לא תפתור שום סוגיה או שאלה אלא רק תשנה את אופי המצב ובמחיר נוסף. דומה, שאנו נידונים לחיות באי שקט מתמיד.
חכמים ותיאורטיקנים רבים משני הצדדים ולדורותיהם, יסבירו באלף שפות, מדוע היה צורך במלחמה. למרבה האירוניה והכאב, ידם תמיד הייתה על העליונה, והמחיר ידוע לכול.
צדק והוגנות, לא תמיד קיבלו ביטוי ראוי והולם בהיסטוריה של תולדות העמים. הדבר גרם לתמורות הנחשבות בעיני צד אחד כעוול, ובעיני הצד האחר כצדק. תלוי בהקשר ובעיני המתבונן מכול צד. כך למשל בהקשר התיאולוגי, יניף היהודי את צדקת טיעוניו לבעלותו על המקום, ובהקשר המדיני יניף הערבי- פלסטיני את צדקת טיעוניו לזכויותיו הלאומיות. הצדק, ההוגנות והאמת המוחלטת אינם נחלת צד אחד ואינם מופשטים. מידת אחריותו של כל צד לנוכחות המלחמה שונה וא-סימטרית. משפט ההיסטוריה יכריע בסוגיה, ונדמה שהספק יקונן בכל פסיקה. המשפט טרם תם ונשלם.
אולם המלחמה, שקבלה כינויים נלווים נוספים, סכסוך, מאבק וכו", הרגילה רבים, שכנראה נוכחותה המתמדת הינה גזירה משמיים, וזהו המצב השגרתי והטבעי. למרבה האירוניה והכאב, במושכל ובתת המודע הקולקטיביים למדנו להתרגל אליו ולהתמודד איתו בכלים פרי פיתוחנו המתמיד. כוחו של הרגל, הפך לדפוס התנהגותנו הנורמטיבי.
השלום נתפס כזר. והוא נעדר הן מהמרחב האמוני והן מהמרחב העשייתי, או לא משחק תפקיד משמעותי באופן מספק, בלשון המעטה למרות כול המאמצים הכנים של העושים למען השלום. למרבה האנכרוניזם גם בשיח על שלום משתמשים במונחים מלחמתיים. המונחים והשפה מבטאים את אורח החשיבה, על שלום יש לדבר במונחי שלום, שבסיסו זכויות האדם הבסיסיות לקיום, לחירות ולחיים בכבוד. טרם השכלנו ללמוד את מעלותיו החיוביות שמחירן עדיף על מחיר כל מלחמה. לרוח האדם היהודי והערבי, ניתן להמיר הדבר לאתגר אנושי והיסטורי, ולהשתחרר משבי המלחמה, ולהפליג אל חוף מבטחים.
מרטין לותר קינג אמר פעם: דברים רעים קורים, לא בגלל שיש אנשים רעים, אלא בגלל שאנשים טובים לא עושים מאומה.
הלא זה הזמן?
אמל אבו זידאן
amalyaz@zahav.net.il
מדי 6-7 שנים מוכרחה לפרוץ איזו מלחמה, כמו גאות נהר, בצורת, מכת ארבה – שאין ברירה אלא להשלים עמם באומץ.
כשלמעשה, המלחמות ניתנות למניעה וליישוב בדרכי שלום, ובפועל מרוויחים מהן רק הפוליטיקאים.
צודק צודק. זה הזמן, וכמה שהלא מוכר מאיים {במקרה האבסורדי הזה השלום} הוא עדיף על המוכר ההורג בנו ערבים, יהודים וכל השאר
המלחמה נמצאת בתוך כל אדם, בסך הכל הוא מבטא אותה בדרכים שלו, הפולטקאי דרך ערבים יהודים ,איש העסקים דרך הכסף שלו, וכו"….
נכון הגיע הזמן שהאנשים הטובים יעשו את המאמץ הזה,ובעצם הגיע הזמן לתת אמצעיים כדי להבין אחד את השני,להתמודד אחד עם השני ובכך נגיע שכל אחד יקבל את השני, שום דבר לא יעלים מלחמות הרי כמו שאמל אמר כבר בתוך תוכינו התרגלנו להיות מוכנים למלחמה או בכלל לחיות במצבי המלחמה, וזה דבר הנמצא בהרבה מקומות,המלחמות במדינות כוללת את כולם(קשה לי למצוא מדינה בלי מלחמה, אם זה לא בין מדינות זה בתוך המדינה, וזה לטובתינו כי מזה למדנו, הבנו , לקחנו מסרים רבים, בסך הכל נשאר הביצוע לא יותר מזה, האם נוכל לבצע את זה?
אמל המאמר מדבר מאוד עם המציאות שלנו, מאוד רלוונטי למציאות שלנו , אולי… מי יודע אולי אחרי שיתחילו המילים והבקשות לזום בשלום בתוך המדינוה עצמה נוכל להגיע לשלום עולמי, אולי הקול שלך יגיע עוד יותר להרבה אנשים, ומשם יתחיל המסע אל השלום הפנימי בינינו ….וכרגיל אני אופטימית, זה יבוא ביום אחד.
המלחמה מוכרת, השלום זר.
זה נכון מאד.
ובעיני הסיבה היא אישית-פנימית אצל כל אדם בתוכו פנימה, ולא עניין חברתי :
מחקרים רבים מראים שאנשים, יותר משהם פוחדים מקשיים, אימה ודברים רעים, הם פוחדים מהאושר.
מהשלווה והשלום בתוכם.
כן, ברור, אנשים א-ו-מ-ר-י-ם שהם רוצים שלום, אבל כשנותנים להם לדמיין בתוכם מצב כזה, מצב שבו אין מאבקים, מצב נעים, ממש כמו שהם ביקשו ו"נלחמו" עבורו לכאורה (כמה אבסורדי "להילחם" בשביל שלום, וכמה מנציח את מצב המלחמה),
הם לא יכולים לעמוד בזה. הם זזים באי שקט, הם נאבקים להסיר כבר את העול הזה שנקרא שלווה או שלום, שמשולים בעיני רובנו בתוכנו פנימה, למוות.
שלווה פירושה שעמום פירושו מוות.
דוגמאות רבות תוכל למצוא אצל טובי בראונינג, מחברת ומייסדת שיטת "עוצמת הרכות" המדהימה.
הממצאים שלה בעניין פחדם של אנשים מהשלום, מדהימים.
כך או כך, השלום צריך להתחיל פנימה, בנפשו של אדם.
כי גם אם יגיע שלום כלשהו על הנייר בין עמים, אנשים עם הנטייה הפסיכולוגית שלהם למלחמה, מיד יהרסו אותו,
ולכן העבודה הגדולה היא פנימית.
בעיני.
הגבתי על המלחמה במיצב באחד הבלוגים שלי.
קראתי לו "תחי המלחמה" אוקטובר 2007.
בגדול אני מסכימה. גם עם מה שכתבת על הרטוריקה של מלחמה שמשתמשים בה כשמדברים על שלום (אני עוד זוכרת את הביטוי "הקרב על השלום", שתמיד הרגיז אותי בזמנו).
בעניין רטוריקה, אגב, הייתי מעדיפה שידברו במונחים יותר פשוטים, לעת עתה. "שלום" נתפסת אצל יותר מדי אנשים כמלה של חולמים. לעת עתה אשמח לראות ביטויים כמו "שיתוף פעולה", "עבודה על פרוייקטים משותפים", "קיום חוזים" – דברים ראליים ויום יומיים, שלדעתי הם בהחלט ניתנים לביצוע על ידי שני הצדדים. ומשם להמשיך הלאה כל הזמן, כדי להתקרב למטרה. בכוונה אני אומרת "להתקרב" ולא "להגיע" – כי אני יודעת שזה תהליך מאד מורכב וארוך, עם הרבה מכשולים – וכשאנשים חושבים במונחים חגיגיים ומידיים מדי, הם מתאכזבים מהר מדי.
תודה אמל, דבריך מדויקים בעיניי ואמיצים. כבר שלושים שנה שאני מרגיש שהגיע הזמן. מקווה שהגיע כבר…
אמל, כל מלה בסלע.
והנה שיר משל יהודה עמיחי על הצדק:
המקום שבו אנו צודקים / יהודה עמיחי
מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב
המקום שבו אנו צודקים
הוא רמוס וקשה
כמו חצר
אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרות, כמו חריש
ולחישה תשמע במקום,
שבו היה הבית
אשר נחרב
שלום סלאם אח יקר
אנשי המקום, עולים וותיקים כאחד אוהבים להיאחז באותו הדבר . . . מה שהעולם הרחב הפסיק ליחס לו חשיבות, לפחות מדבר ועובד למען השינוי, שינוי האינדיוודואל וערכיו
זה מה שאנחנו עושים כמחנכים, מורים והורים.
מה אם הנשמה שלי נולדה לחפש משהו אחר, להוליד דבר חדש, לא עוצרים לרגע לחשוב שיש דרכת אחרת של קיום, תפיסה והבנת האדם על כדור- הארץ. אנחנו חלק מהשלם, מחוברים לכלל הגלובלי בעולם הממשי והרוחני.
אם נלמד להסתכל לתוך עצמנו, למה שמחבר בין חלקי נפשי וקיומי כישות נושמת ומתקיימת ביקום הזה, ולא כאזרח מסוג כזה . . . או אחר.
מאהבת אדם
אמל
תמשיך לכתוב, מאוד חשוב מה שאתה כותב וגם הקריאה שלך לפעולה היא נכונה
אמל שלום. כל כך עצוב וכל כך נכון המציאות שאתה מתאר. אני בדיוק מסיימת עבודה על הפעילות של "נשים בשחור" שפעלו מאז האינתיפאדה הראשונה במטרה לייצר שינוי עמוק, גם בשיח הציבורי שלנו וגם במציאות הפוליטית מדינית. הרעיון שלהן הועתקכמעט בכל מקום בעולם, אבל דווקא אצלנו, ב"סכסוך העיקש" כפי שנוהגים לכנותו, לא הצליחו והכיבוש נמשך והאלימות נמשכת, והקורבנות משני הצדדים ממשיכים להירשם על קירות ומצבות שיש.
אבל אין לנו את הלוקסוס להישבר ולהרים ידיים. יש לנו משימה. לשכנע עוד ועוד אנשים שניתן לחיות גם אחרת.
שלא חייבים להמשיך ולתת לפחד לנהל אותנו. איך עושים זאת? שאלה טובה.
בשבילזה צריך ללמוד וללמד לתמוך ולהיתמך זה בזה.
להשתמע!!!
נכון אמל
הגיע הזמן לעשות. השאלה היא מה לעשות?
אולי יש לך הצעות יצרתיות??
שלום אמל
האמת שהנושאים שאתה מעלה חשובים לנו מאוד.
פרויד כתב לאינשטיין שהתקוה שלו הייתה שיותר ויותר אנשים יפנו עורף למלחמה ויתרחקו ממנה ממניעים רציונאליים,כי המלחמה מאלצת בני אדם לרצוח ולבצע מעשים לא אנושיים.
במלחמה אין צד מרויח יותר מצד אחר ,אלא יש צד אחד שמפסיד יותר מצד אחר.
מלחמה כיום עלולה לגרום להשמדה טוטאלית,לכן האינטרס שלנו הוא לעשות הכל להפסיקה.במלחמה יש תמיד אלימות ואני מתפלא על אלה שאומרים על המלחמה שלהם שהיא "מלחמה צודקת"או שיש להם צורך לצאת למלחמה .אין "מלחמה צודקת"
בשום אופן.אנו חייבים לחנך לשלום צודק.זה הבסיס והקו המנחה לכל חינוך או לכל תוכנית חינוכית .חבל שבשיעורי ההיסטוריה למדנו רק על מלחמות.
להתראות ויהי שלום על כולם
וכל שנשאר לנו, וזה הרבה או מעט, האמת היא בעיני המתבונן:
היא לעשות בביתנו, בקהילתנו, בעירנו, בחברתנו- ליצירת מציאות שונה.
לו יהי.
רמאדן כרים ושנה טובה.
שלום שוב
הנה לכם שירו של יהודה עמיחי"המקום שבו אנו צודקים"בתרגום שלי לערבית.
מי שמעונין בעוד שירים מתורגמים בשתי השפות יכול למצוא באתר שלי:
http://www.nabil-tannus.up.co.il
المكان الذي به نحن محقون
شعر: يهودا عاميحاي
ترجمة: د. نبيل طنوس
من المكان الذي به نحن محقون
لن تنمو في الربيعِ
زهورٌ أبدًا
*********
المكان الذي به نحن محقون
مداسٌ وصلبٌ
كالأرض اليابسة
*********
أما الرِيبَةُ والمحبة
فتجعلان العالمَ رخوًا
مثل الخلد، مثل الحقل.
وهمسةٌ تعلو من المكان
الذي به كانت
الدار الدارسة.
חכם ונכון, אמל. ואכן, נולדנו מרחם המלחמה. איזה מצב מבעית.
מי שמדבר על נושאים רחבים שכאלה חייב לומר את האמת: צדק וזכויות ואיכות חיים יש לערביי ישראל יותר מלערביי המזרח התיכון כולו. עובדה שהם נשארים. ולא עולה בדעתם לעבור למדינה הפלסטינית כשתקום.
מלחמות יש לא רק בין יהודים לערבים. הרבה יותר בין ערבים לערבים.
מה שאתה אומר נכון במידה מסויימת ומה שעולה בדעתי כתגובה זה בעצם הכותרת שאתה בוחר אם נחשוב על זה קצת באמת אנחנו הולכים לפי החברה מכתיבה לנו הרי למה הרוב יושבים ולא עושים כלום גם כשמאמינים בשלום כי הם לא רוצים להיות שונים מאחרים הלחץ החברתי שנמצא הוא עצום.אם יהודי יקום ויגיד בסביבה הכי קרובה שלו שהוא אוהב ערבים ורוצה שלום החברה שלו לא יקבלו אותו או מספיק להשתיק אותו ב"עזוב אותך משטויות" כנ"ל לגבי ערבי שיגיד שהוא אוהב יהודים מה יגידו עליו?שהוא מתדרדר וכבר לא מרגיש בסבל של הפלסטינאים ומה לך ולזה…זה פשוט מדכא את הרצון לעשות משהו
אם אדבר על עצמי אישית אני כנ"ל ערבייה שמאמינה בשלום מאז ומעולם אפילו בתיכון זוכרת את עצמי משתתפת בכל מיני פעילויות שלום בין יהודים לערבים שאז נקראו "שיח ושיג" אתם לא תתארו לעצמכם איזה התנגדות הייתה מצד ההורים לא מרקע גזעני ממש לא אבל מרקע של מה את צריכה את זה תשקיעי בלימודים עדיף
ועכשיו אותו המצב אותם התגובות אבל בצורה אחרת
אפילו כשרציתי ללכת לסולחה שזה שנה ראשונה שמסתדר לי להיות שם ל3 הימים ופשוט להיות פעילה בפרוייקט הדבר הראשון שעמיתיי לעבודה"יהודים" אמרו לי מה זה השטויות האלה זה פשוט לשכנע את המשוכנעים ומצד שני השכנים שלי או המשפחה שלי"ערבים" מה זה השטויות האלה קחי את הילדים לסופ"ש במלון מה את צריכה את השטויות האלה…
מה שאני רוצה להגיד שהתגובות שלהם אמיתיות לגמרי ולא מרקע גזעני ולא בגלל שלא מאמינים בשלום אך התרגלו למצב איך שהוא ולא מאמינים שפרויקטים כאלה או מפגשים כאלו ישנו משהו ואני לצערי התחלתי לחשוב פעמיים אם ללכת או לא ובסוף החלטתי שכן ואני שמחה שעשיתי זאת
יש לי כל כך הרבה נושאים לדבר עליהם ונראה לי שאני אאמץ את השיטה ואתחיל פשוט לכתוב ולשתף זה המינימום שאני יכולה לעשות כרגע
תודה לך אמל שהתעקשת שאקרא את המאמר