לשחרר חלקים מהנרטיב הקולקטיבי

כל קונפליקט בין קבוצות אתניות או לאומיות – בעבר ובהווה כאחד –  מקורו בנרטיב הלאומי והדתי. כך למשל הקונפליקט בצפון אירלנד, בסרי לינקה, הקונפליקטים בבוסניה ובקוסובו, בדרפור וברואנדה ועוד. כך גם הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. במחקר האקדמי נכתב רבות על הדרכים להתמודדות עם הקונפליקט: יישוב, ניהול, הסדרה, ללמוד לחיות עם הקונפליקט, פתרון ועוד.

כל צד בקונפליקט בוחן את כוחו  ואת יתרונו,בין היתר, באמצעות השימוש בצידוקים שונים: היסטוריים, דתיים-אמוניים, נרטיביים וכו'. אולם, בחינת הכוח של כל צד, נועדה לשימוש תכתיבי , קרי, להכתיב את תנאיו ועליונותו של כל אחד מהצדדים בהתמודדות עם הצד האחר בקונפליקט. כאמור, הכלים והמתודות לבחינת הכוח של כל צד, נשענים ברוב המקרים בהיסטוריה על תפיסה חד ממדית לקונפליקט בהקשר של המקום והזמן. פירושו של דבר: הקולקטיב, הזמן והמקום יחידה אחת הם. 

 תפיסה שהתפתחה מהנרטיב, נשלטה על-ידו ואף נפלה בשביו. כאמור, על מנת לחולל טראנספורמציה ושינוי מעמדו של הקונפליקט, עד לפתרון, יש לשחרר את התפיסה החד ממדית שלנו מהשבי בנרטיב הקולקטיבי , ולו באופן חלקי. לשם כך, יש בראש ובראשונה ללמוד את הנרטיב ולהבין את מעמדו בתולדות העמים, ולהציג תפיסה אחרת, המאפשרת פתיחות וקבלה נחוצות  למה שאינו נופל בתחומו, לאחר.

חוקרים רבים בכל העולם  ובכל התקופות חקרו וכתבו רבות על הנרטיב. אולם אחד האפיונים החשובים ביותר לנרטיב הוא, שהוא מגלם  את תולדות התפתחותו ההיסטורית- הדתית של קולקטיב. ומכאן, הנרטיב – הכתוב והמסופר –  הופך להיסטוריה של הקולקטיב. במילים אחרות: הקולקטיב והנרטיב חד הם. יש קולקטיבים המייחסים קדושה לנרטבים שלהם, ובמיוחד אלה הקושרים באופן אורגני את הנרטיב עם הדת. זו מהווה פרובלמאטיקה  מורכבת.

בין ההיסטוריונים ניתץ תמיד הדיון בשאלה היסטוריה מהי? זוהי אכן שאלה סבוכה ומורכבת. אולם, כולם מסכימים שהיסטוריה הוא מונח המציין הן את כלל ההתרחשויות  בתחום האנושי בעבר, והן את המחקר המניב את הידע אודות התרחשויות אלו . ומכאן העבר, באמצעות הנרטיב-ההיסטורי, משתלט על ההווה ועל ההוויה של כל קולקטיב. יש הטוענים גם שההיסטוריה היא מה שההיסטוריונים שכתבו, ומכאן ההיסטוריה מורכבת ורבת פנים היא.

ההיסטוריה מכילה נרטיבים רבים של קולקטיבים אתניים-לאומיים שונים, כאלה שחיים בנפרד וכאלה שחיים בצוותא – מכורח ההתפתחויות ההיסטוריות –  מי בשלום ומי במתח.

בעת המודרנית ניתנות הגדרות ואפיונים לקונפליקטים השונים.  בשנים  האחרונות היו חוקרים שהגדירו את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני כ"קונפליקט עיקש". "Intractable conflict" –

   סממניו העיקריים של קונפליקט זה הם היותו אלים, ממושך, מורכב וקשה לפתרון ( בר טל ורוחאנה 1998, סלומון 2007,שגיא 2005, אבו נימר 2001 ועוד). הגדרתם את הקונפליקט ככזה, נעוצה בתפיסה שכוחות פסיכולוגיים-חברתיים שניבטו מהנרטיב הקולקטיבי, ומשנות הקונפליקט  המתמשך  מעורבים בו בעוצמה, ובמידה רבה מעצבים אותו  ואת אפשרויות פתרונו. אולם לדעתי, אין להתעלם ממעורבותם העמוקה של כוחות דתיים בקונפליקט.

בהיעדר פתרון,  ניתן לראות שהקונפליקט עולה על מסלול התנגשות בין הנרטיבים בעיקר בתקופות של מתח. במקרה כזה משמעות ההתנגשות היא, שכל צד מתיימר, בהווה – כאן ועכשיו –  לנצח את העבר, והמגולם בנרטיב  של הצד האחר בהווה. היד של החזק, בנקודת זמן של ההתנגשות, היא  על העליונה, אולם אין זה נטול מחיר. והמחיר מטִבעו מחזיר את גלגל הקונפליקט אחרוה  ומסבך אותו יותר ויותר. המורכבות הייחודית של הקונפליקט  הישראלי פלסטיני נובעת מהעובדה שרבים משני הצדדים  מייחסים לקונפליקט צביון דתי. כתוצאה מכך שני הצדדים מתעמתים על צדקת הנרטיב שלהם בסוגיית הגיאוגרפיה ההיסטורית על הארץ  ואתריה הרבים ובעיקר אלה שהם בעלי ייחודיות  דתית והיסטורית  כמו ירושלים, הממחישה מדי יום את המתח הקונפליקטואלי בהתגלמות המאבק של היהודים ושל הפלסטינים על הבעלות הבלעדית  על חלקיה השנויים במחלוקת, ובמיוחד בירושלים המזרחית. עדויות מוחשיות לכך אנו רואים   במתרחש לאחרונה  בשכונת סלואן  הערבית שמתנהל בה מאבק מצד היהודים על שינויי סממניה והחזרתה לחיק ההיסטוריה היהודית בדמות  עיר דויד  ועוד. הוא הדין לגבי אתרי קדושה שבלב המחלוקת מתוקף היותם משותפים, אולי מאונס,  כמו הר הבית או בפי הפלסטינים  אל-חרם אל-קודסי א-שריף-המקום המקודש ביותר בעולם ליהדות, והשלישי בקדושתו לאסלאם- מערת המכפלה, אלחרם אלבראהימי , קבר רחל ועוד. ומכאן, פלסטין ההיסטורית בנרטיב הפלסטיני, וארץ ישראל השלמה בנרטיב היהודי,  נמצאים בעימות היסטורי מתמשך שאינו ניתן לפתרון ללא יציאה מהנרטיב, מההיסטוריה כדי לשוב אליה.

על מנת להתמודד עם הקונפליקט בדרך שתאפשר את פתרונו, נחוץ לשני הצדדים להשתחרר משבי הנרטיב במקצת, מהמרחב הקולקטיבי למרחב הפרטי, ואת החלק המשוחרר למקם במרחב הפרטי, הרגשי והאמוני. משמעות המהלך היא  פשרה. רק מהלך כזה ביכולתו להביא לפיוס היסטורי ולא רק לפיוס מדיני.

חשוב לציין שבשחרור חלקים מהנרטיב  אין הכוונה לביטול מעמדם, אלא ביטול ונטרול השפעתם הדומיננטית והבלעדית על הקונפליקט, ההווה והעתיד של הקולקטיב.

החוקרת מוניקה פלודרניק טבעה את המושג "נרטיביזציה". זהו תהליך אינטראקטיבי המאפשר הבנייה של נרטבים.

הגדולה של קולקטיבים שונים החיים על אותה פיסת אדמה, טמונה, בין היתר, ביכולתם להבנות נרטיב משותף, באמצעות הנרטיביזציה . יפה הדבר גם לגבי הרוב  היהודי והמיעוט הפלסטיני בתוך מדינת ישראל.

נרטיב  המבוסס  על ההווה והעתיד, והמושתת על זכויות האדם והאזרח ובראשן, הזכות לחיים בכבוד ובשוויוניות.

חשוב לציין שתהליך הבניית נרטיב משותף אינו קל בכלל, ואינו בגדר תיאוריה מוכחת והדבר דורש משני הצדדים בקונפליקט חשיבה יצירתית באשר לדרכים ליישום של השינוי הקונספטואלי העמוק שיידרש ממהלך כזה.

הבניית נרטיב משותף חייבת להתבצע בכמה מישורים מקבילים: בחינוך, בכלכלה, בתקשורת ,בפוליטיקה ועוד. כך לדוגמה, יש להחיל את לימודי החינוך לשלום והחינוך לפתרון קונפליקטים במערכת החינוך הממלכתית בקרב שני העמים. מהלך כזה יציע כלים לחיים משותפים בכבוד ובשוויון ויאפשר את קבלת הלגיטימציה של שני הנרטיבים.

בזירה של קבלת ההחלטות יהיה צורך לפתח מפנה חשיבתי משמעותי שכרוך במעבר מדפוס של חשיבה על הטוב של קבוצה לאומית, דתית או אתנית מסוימת לחשיבה ששמה למטרה את הטוב הכללי המשותף והאינטרסים המשותפים כעקרונות מכוננים. ובנוסף, על כל בעלי ההשפעה ומעצבי דעת הקהל בתקשורת, בהגות, בקהילה, בכלכלה ובכל תחום אחר תהיה מוטלת האחריות  להתייחס לכל אמירה ועשייה שלהם  בהסתמך על הטוב הכללי המשותף, אשר ביכולתו להכיל את שני הנרטיבים ולהתקדם אל עבר העתיד המשותף.

ייתכן וזה נשמע יומרני מדי, ואולי אף בדיוני, אך האם לעולם נתן לעבר ובאמצעות הנרטיב הקולקטיבי לשלוט בלעדית בהווה ובעתיד שלנו?

והנוכל יהודים ופלסטינים לחולל שינוי זה ולזכות במרחב משותף ובשלום המיוחל?