ארגוני השיח והעשייה היהודית ערבית ….אחרי המלחמה לאן ?

 

 

 

התעוררנו כולנו לבוקר שאחרי המלחמה, בוקר שלא הביא עימו אור יום חדש, חידוש או חדשנות אלא חשדנות וחשדות באשר לאושיות התובנות והעקרונות שהנחו אותנו בעשייתנו עד היום, הן לגבי הקונפליקט הפנים ישראלי בין יהודים וערבים והן לגבי הקונפליקט הישראלי ערבי בכלל. האופק התרחק.

 

במהלך עבודתי בשנים האחרונות כרכז רשת השותפות היהודית-ערבית  בישראל, מיזם משותף ליוזמות קרן אברהם והפורום להסכמה אזרחית,  נפלה בחלקי הזכות להכיר, ללמוד, להשתתף, וללוות את ארגוני העשייה והשיח היהודי ערבי ופעילויותיהם מקרוב.  בתהליך הקמת ובניית הרשת שכוללת למעלה מ 150ארגונים, התעמקתי בחקר המאפיינים ומרכיבי פעילויות הארגונים הן ארגונית והן רעיונית וראיתי לנכון בציר הזמן הנוכחי, אחרי מלחמת לבנון השנייה, להצביע על כמה אפיונים ותזות לחשיבה מחודשת.

 

בחינה מחודשת מתבקשת בעיקר בזמן שמתרחשים אירועים המשליכים על המציאות ומשנים את פניה. שינוי זה, מותיר אותנו עם הרבה סימני שאלה באשר לעשייתנו המשותפת, מעמדנו, עקרונותינו, תפקידנו והשפעתנו …אם בכלל.

 

הזירה האזרחית בה אנו פועלים, ובהיותה חלק מהחברה הישראלית, נתונה להרבה משתנים פוליטיים, מדיניים, כלכליים וביטחוניים. במצב שכזה נשאלת השאלה המתבקשת: האם נוכל לפעול במנותק מהמשתנים הללו? נדמה, שעוד מלחמה "לצערנו " הוכיחה לנו או לחלק מאיתנו שאין זה אפשרי .

 

לאחר למעלה מעשרים שנה של עשייה של ארגונים העוסקים ביחסי יהודים וערבים  והחברה האזרחית, הגיעה העת לאזור אומץ לבחון ולהעריך את המתודות והכלים שלנו, של ארגוני הדיאלוג והעשייה יהודית ערבית, זאת אם מתיימרים אנו להשפיע, לשנות ולשפר את המציאות הקשה בה אנו חיים .

 

המציאות הישראלית הפוליטית חברתית,  מלמדת שארגוני הדיאלוג והדו קיום לא הצליחו במשימותיהם באופן משמעותי בלשון המעטה  ואף נכשלו. חמורה היא העובדה, שאפילו העלאת הסוגיה של יחסי יהודים וערבים על סדר היום הציבורי לא התממשה, והיא עולה רק לאחר אירועים שליליים וכואבים כמו מלחמה או אירועים אחרים כאירועי אוקטובר. תוצר לוואי לכישלון הוא, שהארגונים טרם הצליחו לפתח מתודות וכלים אפקטיביים וישימים להתמודדות עם תקופות משבר, ואשר מחדדות את הקונפליקט, ורובם המכריע אינם מתפקדים בתקופות שכאלה.

 

להלן אצביע על כמה מסלולים ותהליכים חדשים או נוספים שאני מציע לשלבם בעבודת הארגונים.

 

לא כרעם ביום בהיר, התפוצצה המלחמה בצפון,  או פרצה האינתיפאדה השנייה אלא זוהי תולדה של המשך "קונפליקט לא פתור".

רבים מהיהודים ומהערבים במדינה כבר השלימו עם מעמד הקונפליקט כ " לא פתיר ". השלמה זו דחקה  והדירה רבים מהעיסוק באופן אקטיבי בפתרון הקונפליקט והעבירה אותם לזירות אחרות ואולי פחות אפקטיביות. למיותר לציין שישנם רבים המעוניינים  להנציח את " אי פתרון הקונפליקט ", או הסטאטוס קוו דבר שאינו יכול להימשך לאורך זמן ללא מחיר.

 

לכן יש לחלק את העשייה שלנו לשני מישורים, פנים ארגוני וחוץ ארגוני.

 

 במישור החוץ ארגוני יש להחזיר את דגל" פתרון הקונפליקט", הישראלי ערבי- פלסטיני, כחלק אינטגראלי בכל עשייה שלנו, ולחבור באופן אקטיבי לכל כוחות השלום הן במדינה והן מחוצה לה על מנת להגביר את השפעתנו על הציבוריות  בכלל ומקבלי ההחלטות בפרט למען פתרון הקונפליקט וכינון השלום הכולל והצודק. חיבור זה נחוץ לאין שיעור שכן במקרה כזה הכמות משליכה על האיכות.

 

במישור הפנים ארגוני, ישנו צורך לארגוני הדיאלוג והעשייה המשותפת לגבש ובהסכמה אמנה ופלטפורמה עקרונית,ערכית  ומשימתית שמרכיביה חיוניים ואף הכרחיים לפתרון הקונפליקט הפנים ישראלי בין הערבים והיהודים. פלטפורמה זו אמורה לבוא לידי ביטוי גם במבנה הארגונים הן רעיונית-ערכית אידיאולוגית והן מבנית. הרי הארגונים אמורים להיות הראשונים למתן דוגמה לעקרונות שהם דוגלים בהם.

 

יש לבסס את הפלטפורמה על השכנוע האמיתי של היהודים והערבים במדינה באשר להפנמת העיקרון "אינטרסים משותפים". אחרי הכול, ישנם אינטרסים משותפים הן לערבים והן ליהודים, החיים המשותפים ובכבוד,  השלום, הרווחה, הדמוקרטיה הביטחון וכו". נכון לא כל צד מאמין שישנה הלימה ומפגש בין האינטרסים שלו לבין האינטרסים של הצד השני זאת משום שלא הושקעו מספיק מאמצים על ידי ארגוני הדיאלוג והשלום לחידוד הדבר.

 

עוד במישור הפנים ארגוני, על ארגוני הדיאלוג והעשייה המשותפת לפעול במספר מסלולים שבלעדיהם לא ניתן להתקדם לקראת פתרון הקונפליקט בין הערבים והיהודים במדינה. אתייחס למסלולים אלה ואסבירם בקצרה:

 

      .   שוויון אזרחי מלא: כל ממשלות ישראל האחרונות הכריזו באופן רשמי שהנהיגו מדיניות אפליה בכל תחומי החיים כלפי המיעוט הערבי מאז קום המדינה. ולכן על ארגוני הדיאלוג והשלום והחברה אזרחית לפעול למען שוויון אזרחי מלא  בכל תחומי החיים לאוכלוסיה הערבית בישראל כולל שותפות במעגלי  מעצבי ומקבלי ההחלטות. מלאכה זו דורשת עשייה משותפת ומאורגנת  בזירה הפוליטית והלוביסטית-פרלמנטארית. במסגרת שכזו ניתן לחולל שינויים ותיקונים  בחוקים ובעיקר אלה המפלים את  המיעוט הערבי וקבוצות מוחלשות אחרות במדינה.

 

·        חינוך : העיסוק בקונפליקט הערבי יהודי ובפתרונו, מחייב אותנו ללמוד על האחר והנרטיב שלו. לכל צד יש נרטיב משלו, אך הבעיה מחמירה כאשר הינך צד בקונפליקט והאחר אינו מכיר את הנרטיב שלך. מכאן זה גורם, לריחוק, לסטריאוטיפיזציה שלילית, לחוסר אימון ולחשדנות מתמדת. לכן חייבים כל ארגוני הדיאלוג והשלום לפעול, ובשיתוף עם גורמים משפיעים אחרים בחברה,  מול מערכת החינוך הממלכתית ולתבוע  לימוד חובה  את התרבות  והנרטיב הערבי פלסטיני לרוב היהודי במסגרת מערכת החינוך הממלכתית כשם שהמיעוט הערבי  לומד על הנרטיב היהודי ישראלי במסגרת לימודי החובה.

 

·        תקשורת  ודעת קהל :בעידן המודרני  או הפוסט מודרני ישנה השפעה רבת עוצמה לתקשורת. עוצמתה אף משפיעה רבות על עיצוב ההוויה. באזורי קונפליקט לתקשורת יש השפעה כפולה. מכאן יש לפעול למען מתן במה יותר גדולה בתקשורת הישראלית הממלכתית והפרטית לפעילויות ארגוני השלום והחברה האזרחית ואף יש לחתור לפיתוח ערוצים ותוכניות המתייחסות אך ורק לנושא זה .

 

·        בחינה מחודשת לפעילויות ארגוני" הדו קיום " הדיאלוג והשלום מתודות וכלים:

        קיימות מספר חלוקות של סוגי מפגשים בין קבוצות השרויות      בקונפליקט.החלוקה המקובלת היא זו המושתתת  על שלוש הקטגוריות כלהלן:(1)סדנאות ברוח האסכולה של יחסי אנוש, (2) מפגשים המדגישים למידה בין-תרבותית ו- (3) מפגשים המבוססים על גישה של פתרון קונפליקטים.

 

  בישראל ישנם מעל מאתיים ארגונים הפועלים  בתחום  הדיאלוג והמפגשים. רוב הארגונים משתמשים בשתי הקטגוריות הראשונות וארגונים בודדים משתמשים גם בקטגוריה השלישית. יש להוסיף שהרוב המוחלט של קבוצות הקהלים של ארגונים אלה הינם ילדים ובני נוער .מכאן אצביע על כמה השלכות חשובות שלמדתי אותם מפעילויות הארגונים.

 

עצם קיום המפגשים  אינו ערובה לשינוי עמדות או לקירוב בין היהודים והערבים, ומחקרים רבים הוכיחו  טענה זו.

מאפיין בולט מלווה את המפגשים המתוכננים בין יהודים וערבים הוא שהערבים באים למפגש כדי לשנות מציאות, ואילו היהודים באים למפגש כדי לשנות עמדות, מכאן חולשת המפגשים היא בהיעדר מטרה משותפת ומוסכמת שבהכרח ניתן להגדירה כאינטרס משותף. כפי שציינתי קודם שהקהל של ארגוני הדיאלוג ברובו המוחלט הינו ילדים ובני נוער מכאן יש  לשים לב שאותם משתתפים הן הערבים והן היהודים עוד יעברו הרבה תחנות בחייהם ואשר ישפיעו על תפיסת עולמם.

היהודי אחרי סיום לימודיו מגיע לצבא, והערבי פונה לתחומי חיים אחרים. השפעות מפגשי הדיאלוג המתוכננים  גם אם היו חיוביים ביותר עוד עשויים להשתנות בשל  התערבותם והשפעתם של משתנים חדשים.

 

בבחינתי נתונים אלה  אני מציע בחינה מחודשת למתודות ולכלים, וברצוני להצביע על כלים נוספים  או חלופות שניתן לשלבם בפעילויותינו .

יש למקד את עיקר מפגשי הדיאלוג בקהל המבוגר ולטווח ארוך, שכן הם יותר מגובשים בעמדותיהם והשינוי בעמדותיהם לקראת קירבה יותר בין ערבים ויהודים   ביכולתו לתרום יותר לשינוי המציאות.

יש להשקיע  פחות בדיאלוג  ויותר בפעילויות לשינוי חברתי, עשייה משותפת,  ובבניית חברה אזרחית אקטיבית אשר מביאים תועלת לכלל החברה. העשייה המשותפת עצמה  גם יוצרת מרחבים אמיתיים לדיאלוג. המרת המאמצים מפעילויות דיאלוג לפעילויות  למען שינוי חברתי ביכולתה לשפר, לחזק ואף לעיתים לפתור סוגיות הקשורות במעמד המיעוט הערבי בפרט והקבוצות המוחלשות בחברה הישראלית בכלל.

מהלכים כאלה יש ביכולתם כדי לצמצם את הפערים  ולחזק את החיים המשותפים  בין הערבים והיהודים במדינה .

אין בדברים שציינתי כדי לבטל את חשיבות קיום מפגשי הדיאלוג, שכן עצם המפגש מהווה חוויה מעצבת ולימודית ובעיקר בהבניית הזהות ובהבנת האחר, אך לא משם תגיע הגאולה.

 

משימה נוספת מוטלת על כלל הארגונים היא, לגבש טרימינלוגיה ומונחים אחידים ככל שניתן ובעיקר כאלה שהם מונחי מפתח . לדוגמה, הרוב היהודי עדיין משתמש במונח דו קיום שעה שהמיעוט הערבי נקעה נפשו ממונח זה ,וזאת מכיוון שעד כה המיעוט הערבי נלחם על קיומו במלוא מובן המילה. יתר על כן, המונח דו קיום טומן בחובו הרבה עמימות וחוסר בהירות לגבי מרכיביו.

המונח" שותפות "  יכול להוות תחליף ובעיקר בהיותו מבטא יותר נאמנה את הכמיהה האמיתית של המיעוט  לחיים משותפים טובים יותר ויכול להוות בסיס מקובל לשני העמים .

  

ולסיכום – ההיסטוריה לימדה אותנו שהאנשים מעצבים תהליכים ותהליכים מעצבים אנשים …אני תקווה שתמיד נדע לטפח ולפתח מנהיגות שתוביל לעיצוב תהליכים שיש ביכולתם להביא אותנו לחיים משותפים יותר טובים בחברה.

 

 

 הערה: המאמר מתייחס לתקופה שאחרי מלחמת לבנון השנייה