סיפורים יפואיים כותב ועורך "מטען", כתב-עת ספרותי-פוליטי
הסיפור של נאסיף
ביום שפגשתי את נַאסִיף פעם ראשונה, אני זוכר שראיתי בקפה גַ'אגֶ'ה שליד הבית שלי, את משה שרת, החַ'ווַאגַ'ה כמו שקרא לו אבו עלי הדייג שהכיר אותו, יושב שם ולידו עמד בן גוריון עם הגב אליו, הידיים מאחורי הגב והפנים אל הים. התרנגולות שהסתובבו לו בין הרגליים ומתחת לשולחנות לא הפריעו לו. בטח חלם באותו רגע על יפו רק ליהודים. יוּדֶן אִינֶן, אָרַבְּס רָאוּס.
זה היה התחלה של 49', בחורף. לבתים ביפו שהערבים השאירו מאחריהם איך שהם, למה אמרו: עוד שבוע נחזור, נכנסו היהודים. קודם באו הבולגרים, מילאו את שדרות ירושלים והשכונות מסביב, עד שקראו ליפו "סופיה". אחרי הבולגרים באו היהודים מארצות המזרח והמַגְרֶבּ וקצת מאירופה. כשנגמרו להם הבתים הריקים, נכנסו לעג'מי, שמה שמו את הערבים שנשארו ביפו, והתחילו להכניס משפחות יהודיות לבתים שגרו בתוכם ערבים. משפחה יהודית ומשפחה ערבית ביחד. אינטגרציה. אבא שלי, שהיה לו את קברט מג'סטיק, ברחוב אילת ליד קברט עַבּדְ- ל – מַסִיח, הבין שהקברט לא יחזור אליו, אולי כשיחזור המשיח, והוא פתח מכולת בבית שלנו ברחוב שישים, בקומה הראשונה. לקומה השנייה הכניסו לנו משפחה של רומנים. במכולת מכרנו גם משקאות חריפים ואפשר היה להיכנס ולשתות כוסית.
נַבִּיל, אמר לי אבא שלי, אם ייכנס מישהו שאתה לא מכיר, אל תדבר איתו יותר מדי, תן לו מה שמבקש ושלום שלום, יאללה ביי, סלמאת וכול טוב! כמו שאומרים באנגליזית.
אמרתי, בסדר יאבא. אותו זמן הסתובבו בעג'מי כל מיני אנשים, מהש.ב., בלשים, פושעים, מהכנופיה של שטרן ומהאצ"ל שחיפשו ערבים שעשו להם בעיות לפני 48'. אמרו ככה מצאו בסוף את עלי סַמבּו, זה מג'מעת אל עִיש, וחיסלו אותו בעזה. פאף! כדור אחד ואין עלי סמבו יותר, התחלק, כמו שאומרים, אל הדפים של ההיסטוריה.
אז אותו יום שראיתי את בן גוריון בקפה ג'אג'ה, נכנס למכולת בחור, ככה רזה, לא גבוה, עם פנים דווקא נחמדים, לבוש אלגנט, ז'קט וקְרַאוַאט, וביקש קוניאק. דיבר ערבית, נראה ערבי, אבל גם הח'וואג'ה דיבר ערבית כמו ערבי והיה לו שפם קטן, תשים עליו תרבוש והוא דיפלומט ערבי שנפגש בקפה ג'אג'ה עם בן גוריון, שמראה לו את הגב.
אמרתי לו, מה תשתה? אַרְמְנְיַאק, קוּרווַּאַזיֶה, מדיצינל…
הוא צחק קצת. אמר, ארמניאק זה ברנדי ומדיצינל, אני לא חולה… תביא מהקורוואזיה.
שיהיה. ראיתי הוא מבין בקוניאק ואני לא מתווכח עם אנשים על משהו שהם מבינים יותר טוב ממני. לפני ששתה הצביע על המשקה: זה הקוניאק של נפוליון, אמר. שיהיה של נפוליון ושל בן גוריון, לא עניתי לו. הוא ככה הסתכל עליי קצת מתפלא אבל אני עשיתי עצמי לא רואה. שתה, שילם ויצא. השלושה מעג'מי שישבו ליד השולחן ושתו ערק, המשיכו לדבר אחרי שהפסיקו מתי שהוא היה במכולת.
למחרת בא עוד פעם, עם הז'קט והקראואט וביקש ארמניאק. אמרתי לו, זה ברנדי. אמר, אין דבר. שתה, עישן סיגריה, שילם ויצא. התחיל לבוא כל יום. האנשים כבר לא הפסיקו לדבר כשנכנס, אבל בזמן שהיה בפנים, דיברו יותר בשקט. הוא לא דיבר עם אף אחד. רק מה, היה מסתכל עליי לפעמים, מאחורי העשן של הסיגריה, ככה בודק אותי עם העיניים, כאילו יש לו משהו לספר לי. אני התעסקתי בעניינים שלי. פעם אחת, היינו רק שנינו במכולת, אחרי שעוד מישהו שהיה שם קם ויצא, והוא התחיל לדבר איתי. נביל – ידע את השם שלי כבר – למה תמיד כשאני נכנס אתה מראה לי פרצוף כועס, כאילו עשיתי לך משהו…
אמרתי, לא כועס ולא בטיח'. לא עשית לי כלום ואני לא לך…
אמר לי, אַנַא וּאִינְתַ נַפְסִ-ל-אִישִי… אותו הדבר…
אמרתי, אינת ואנא נפס-ל-אישי? איך?
אמר, אני גם נוצרי…
אמרתי, מאיפה אתה? לא ראיתי אותך קודם ביפו.
אמר, מבית לחם.
היה לי דוד בבית לחם, אחד אבו ג'ורג', ממשפחת קוסטה, אז בשביל לבדוק אותו שאלתי: אתה מכיר אבו ג'ורג' ממשפחת קוסטה?
אמר לי, והילדים שלו ג'ורג' מרי איסחאק כּרים מישל אדי… התחיל לספור אותם על האצבעות כמעט עבר ליד השנייה, היו לו תשעה ילדים לדוד שלי, מספיק!, אמרתי, אני מאמין לך. למה ראיתי הוא באמת מבית לחם. ושנינו צחקנו ולחצנו ידיים. נאסיף. נביל. אמר, אני יודע, וצחקנו עוד פעם. אמרתי לו, אתה יודע מה, תשתה כוסית על חשבון הבית. ואל תיפגע ממה שהייתי איתך, אתה צריך להבין, המצב שלנו רגיש…
אמר לי, אני יודע. ואני גם מבקש ממך, אל תספר לאף אחד מה שאמרתי לך, שאני ערבי נוצרי…
למה?
הוציא מהכיס שלו בקראואט תעודת זהות והראה לי. הייתה כחולה. בפנים היה כתוב "יהודי". אה! הסתכלתי: השם והתמונה שלו. קצת נבהלתי, כבר הצטערתי שהתחלתי לדבר איתו אבל הוא אמר לי, נביל תירגע, מַללִי בָּטְנַכּ בַּטיח' בַּארֶד יא נביל, מה שאמרתי לך זה הנכון לא מה שכתוב.
אמרתי לו, איך?
אמר, סיפור ארוך. אני יספר לך, אבל לא עכשיו.
התפלאתי, אבל לא שאלתי אותו יותר, למה הרגשתי הוא אמיתי איתי. האמנתי לו. חשבתי שבטח יש לו סיבות ויום אחד יספר לי. לאט לאט נהיינו חברים. היה גר לא רחוק מהמכולת, ליד המסעדה של חינַאווִי, ביחד עם שתי יהודיות, אימא ובת. אם לא הייתי יודע הוא ערבי, ושהבת לינדה היא חברה שלו, לפי מה שכבר אמר לי, הייתי חושב אותם אח אחות ואימא, למה באו לעג'מי ביחד ונכנסו לבית. באו מלוב, עם עוד יהודים שהגיעו מהמגרב. לינדה לא הייתה יפה מי יודע, אימא שלה הייתה יותר יפה. אפילו שעברה את הארבעים מזמן. השם שלה היה סימה. אהבתי לדבר איתה מתי נכנסה למכולת, לא דיברה הרבה אבל היה לה חיוך כזה נחמד, הייתה מושכת. לינדה הייתה רזה, היה לה גוף טוב, אף קצת גדול אבל אינטליגנטית, ידעה לדבר איטלקית, אנגלית, צרפתית. גם נאסיף היה משכיל מאוד. דיבר קרא וכתב ערבית אנגלית צרפתית ואיטלקית. ממה שסיפר לי, גמר את הטֶרָה סָנְטָה בירושלים. אבל לעבוד היה עובד נהג פשוט, על טנדר צבאי. אם לא הייתי יודע שכתוב לו בתעודת זהות יהודי באמת הייתי מתפלא, למה אז, בשביל לצאת מיפו היית צריך אישור מהמושל הצבאי, אם אתה ערבי. והוא היה נוסע על הטנדר הירוק לעכו, לחיפה, לים המלח, לנצרת, כל הארץ.
הטנדר נוסע, הטנדר הוא רץ… אבל חיי האהבה של החבר החדש שלי הלכו למטה למטה. בזמן האחרון לא היה עובר יום שלא היה נכנס למכולת עם פרצוף של צנע, כמו שהיו אומרים פעם. בהתחלה חשבתי הייתה רבה איתו בגלל שהיה משחק בקלפים. היה לו חבר, צולע, שהיה הולך איתו בלילות לשחק. אבל הוא אמר לי, נביל, לא זה העניין.
אז למה?
שתק. לא רצה לספר. אמרתי לו, אם לא תדבר, איך אני יעזור לך?
אמר, אני לא יודע אם מישהו יכול. ושתק. פתאום שאל אותי, הייתה לך פעם חברה יהודייה?
אמרתי, בטח! היו לי הרבה! לפני 48' הייתי כל הזמן בטיילת בתל אביב. אפילו תַאוּפִיק אל חָכִּים, הסופר המצרי המפורסם, כתב עליי פעם כתבה בעיתון אל תְנֵין. נסענו באותו דיליז'אנס לתל אביב, הוא ישב מולי, עם חליפה וקראואט, ביד שלו מקל כזה קטן, על הראש כובע ברט והיה מסתכל עליי מאחורי המשקפי שמש והעשן של הסיגריה. פתאום התחיל לדבר, שאל אותי: אינת מן מיאפא? אמרתי, כן. והדיליז'אנס רץ. אמר, לאן אתה נוסע? אמרתי, לטיילת. והוא התחיל כזה לצחוק, להתחיל עם בחורות יהודיות, אמר לי, אה? והתחלנו לדבר, היה בנאדם נחמד מאוד, אז עוד לא הכרתי שזה הוא, תאופיק אל חכים, למה אף פעם לא ראיתי תמונה שלו, אמר לי הוא תייר ממצריים, והדיליז'אנס רץ, שאל אותי, ואיך היהודיות, חמות? אמרתי לו, אש להבה. אם אתה כבר פה, אתה מוכרח לטעום מהם… אז שירדנו מהדיליז'אס…
נביל…
אה?
אמר לי, אני מתכוון בחורה שאהבת באמת, לא סתם…
ראיתי העניין רציני ואמרתי לו, נאסיף, לינדה, היא הראשונה שלך?
אמר לי, כן. והוריד ככה את הראש. היה מבוגר ממני באיזה שמונה, תשע שנים, אבל לי היה ניסיון הרבה יותר ממנו. ראיתי גם שאהב אותה חזק. נתפס, כמו שאומרים. אמרתי לו, ולמה אתה לא חוזר לבית לחם, למשפחה שלך?
אמר לי, איך? כבר יש לי חיים אחרים…
אמרתי לו, ולפני שבאת לפה, איפה היית?
אמר, בלוב, בבֶנְגַאזי.
ומה עשית שמה?
אמר, סיפור ארוך.
אמרתי, לי יש זמן, אם לך יש.
וזה הסיפור של נאסיף כמו ששמעתי אותו ממנו.
כשגמרתי את הקולג', נאסיף סיפר, לא היה לי עבודה. הייתי קונה כל יום את הפָּלֶשְתַיין פּוֹסְט, פָלָסְטין, אל דיפָע… בפלסתיין פוסט ראיתי יום אחד מודעה מעניינת:
למנדט הבריטי דרושים פקידים
ערבית שפת אם – חובה
ידע בשפות נוספות – יתרון.
למתאימים יינתנו תנאים מצוינים.
אמרתי, ננסה. אנגלית וצרפתית ידעתי, ואיטלקית ולטינית ממה שלימד אותי הכומר, אָבּוּנַא אנטון. כשהייתי ילד הייתי שר במקהלה של הכנסייה, שירים בלטינית, בהתחלה לא הבנתי כלום, אחר כך, לכומר היה עוזר בחור איטלקי מצחיק, קראו לו בֶּבֶּה, הוא לימד אותי את הפירוש של המילים. כשהבנתי את השירים, אהבתי יותר לשיר אותם. הכומר אבונא אנטון, כשראה שאני מבין מה אני שר, ראה על הפנים שלי, לקח אותי לספרייה של המנזר, שהיה ליד הכנסייה, והתחיל ללמד אותי לטינית. קודם כל לימד אותי את הבשורה על פי מרקוס, ילד עם שם כמו שלך, אמר, צריך לדעת לקרוא את הבשורה על פי מרקוס, אם לא בשפה של המקור, אז לפחות בשפה שתרגם בשבילנו אחינו הקדוש הֵירוֹנִימוֹס, שעבד על התרגום במערה לא רחוק מהמנזר שלנו. וככה, לאט לאט, מילה ועוד מילה, למדתי לטינית שהיא הבסיס להרבה שפות, לאיטלקית, רומנית, ספרדית. אבונא אנטון לא חלם שהידע שנתן לי יעזור לי לעבור את הבחינות לאינטליג'נס הבריטי. כמו שאומרים: נסתרים דרכיו של האלוהים.
אחרי כמה חודשים אימונים, שגמרתי אותם בהצטיינות, שלחו אותי לבנגאזי. התפקיד הרסמי היה מנהל מחלקת הפספורטים, הלא רסמי – להתערבב עם האנשים במקום, ערבים, בדווים, סֵנוּסִים, יהודים, ולהביא ידיעות מתחת לפני השטח לבוס שלי. הבוס היה קולונל ברוֹס. סקוטי רזה, גבוה, עצבני, עם שפם כמו מברשת ועיניים בולטות. היד השמאלית שלו רעדה קצת. היה וותיק מאוד.
מיסטר מוּרקוּס, אמר לי, אני עוד שנה רוצה להיות אִין מַיי ווִילֶג' אִין סקוטלנד. דוּ יוּ אָנְדֶרְסְטֶנְד מִי?
אמרתי לו, יֶס סֵיר, יוּ מִינ יוּ דוֹנְ'ט ווָאנְט טְרַאבְּלְ'ס.
הוא חייך חיוך כזה דק מתחת למברשת. יוּ אָר א סְמָרְט בּוֹי.
כשהיה מבסוט ממני היה קורא לי "מיי בוי". פוֹר אָדֶ'ר אֵפֵיירְס אָיי ווָאז "מיסטר". מבחינת הגיל באמת הייתי יכול להיות הבן שלו. אני לא חושב היה לו ילדים, אבל מה, התמונה של אשתו כל הזמן הייתה על השולחן במשרד שלו. אישה בלונדינית עדינה רזה עם עיניים בהירות וחיוך קטן שעושה לך הרגשה כאילו היא בחדר. במגרה היה לו תמיד בקבוק סקוטש. חוץ מהאישה שלו, שהיה כותב לה מכתבים ארוכים בכתב יד יפה ועגול, והבקבוק שהיה כל שבוע מתחלף בחדש, למה היה איזה קפטן שהיה מגיע לנמל פעם בחודש ומביא לו הספקה באופן קבוע, הוא לא התעניין יותר מדיי במה שקורה מתחת למים או מעל למים. הייתי מעביר אליו פספורטים והוא היה חותם אוטומט. אבל היה בודק את השם. אם השם כוהן, או לוי, ארביב או נעים, או איזה שם יהודי אחר, העיניים הבולטות שלו היו בולטות עוד יותר. מי זה? למה הוא רוצה לחדש את הפספורט? בן כמה הוא? רווק? יש לו משפחה? עובד? ועוד כל מיני שאלות. היהודים האלה, אמר לי, צריך לשים עליהם עין, אִיף יוּ ווָאנְט פּלסתיין ווִיל בִּי יוֹרְ'ס. ושם עליי ככה את העין שלו בשביל לראות מה אני אומר.
אמרתי לו, סֵיר, אָיי אֶמ פָּלָסְטִינְיֵין. דֶט' פוֹר אָיי אֶמ הִיר, אִיזְנְט אִיט?
אה, יוּ אָר א סְמָרְט בּוֹי, הוא חייך, קַאם, לֶטְ'ס דְרִינְק. הוציא את הבקבוק מהמגרה ומזג לשנינו.
כשהיה מבסוט, שתה. כשלא היה מבסוט, גם שתה.
מָיי בּוֹי, אמר לי, אָיי ווָאנְט יוּ טוּ מִיקְסְ'ד אָפּ אִין טוּ דֶה ג'וּס אִין דִיס סִיטִי, הִיר ווָאט הֶפֶּנְדְס אֶרַאוֹנְד, לֶט אָס נוֹאוֹ אִיף דֶ'ר אִיז סָמְסִיְנג ווִי הֶב טוּ נוֹאוֹ.
יֶס קולונל.
הָאוֹ אִיז יוֹרְס אִיטָלְיַאנוֹ, גֶטִינְג בֶּטֶר?
סִי, קולונל.
אותו זמן כבר לקחתי שיעורים באיטלקית. התקדמתי מהר, בגלל שהיה לי את הלטינית. אבל מה שהקולונל שלי לא ידע זה שהמורֶה שלי לאיטלקית הייתה מורָה, ויהודייה. הכרתי אותה דרך אימא שלה, שיום אחד הגיעה למשרד שלי בשביל לחדש את הפספורט. היו בבנגאזי יהודים שהיה להם אינגליש פספורט. בגלל זה הגרמנים לקחו מהם למחנות באירופה, שיהיו להם מתחת ליד שיוכלו להחליף אותם אחר כך עם שבויים גרמנים. אבל את זה ידעתי אחר כך.
אמרה לי, כן, יש לי מישהי בשבילך שיכולה ללמד אותך. גם אני יודעת, אבל היא יודעת איטלקית הרבה יותר טוב ממני. זאת הבת שלי.
אמרתי לה, אל תדאגי, אני ישלם לכם טוב.
אמרה, אני לא דואגת. אחרי מה שעברנו שום דבר לא מפחיד אותי. והסתכלה לי ישר בעיניים.
כשאמרה את זה עוד לא ידעתי למה התכוונה. הזמינה אותי שאני יבוא לבית שלהם ותכף רשמה את הכתובת על נייר ונתנה לי. אמרתי לה, אולי תשאלי אותה קודם אם היא מסכימה? אמרה לי, זה בסדר, אין לי מה להתבייש ממך, אנחנו צריכים את הכסף.
התנהגה איתי, ככה, בטבעיות וגם החזיקה את הראש למעלה, בגאווה. התביישתי ממנה. אמרתי לה: מדאם לוי, את לא צריכה לבוא לפה עוד פעם. אני יביא לך את הפספורט לבית. מתי את רוצה שאני יבוא אליכם?
אמרה לי, היום בשמונה בערב?
אמרתי, היום, אני לא יודע, אבל… בסדר.
והלכה. חשבתי מה אני יעשה עם הניירות שלה עד שמונה בערב, אותו יום הקולונל לא היה במשרד, נסע לסְכָּנְדְרִיָה. ניסיתי לפתוח את הידית של הדלת שלו במשרד, ונפתחה. נכנסתי. החותמת הייתה על השולחן, לפני התמונה של האישה. לקחתי ושמתי את החותמת על הפספורט והחזרתי אותה בדיוק איך שהייתה. אשתו של הקולונל הסתכלה עליי מהתמונה, הסתכלה, אני הסתכלתי עליה, ואז פתאום חייכה חיוך יותר גדול, ויצאתי החוצה. חוץ ממנה אף אחד לא ראה אותי. אם היו רואים, לא היו שואלים, אבל כשחזרתי למשרד שלי וישבתי מאחורי השולחן, נשמתי בפעם הראשונה מאז שנכנסתי למשרד שלו.
כל אחר הצהריים, מהשעה שגמרתי לעבוד ועד שיצאתי מהמלון לכיוון של הבית שלהם, הייתי בודק אם הנייר עם הכתובת בכיס שלי, שלא איבדתי אותו. אם רציתי, יכולתי בקלות לגלות איפה הם גרים, גם בלי שתגיד לי, אבל לא זה העניין, כשלבשתי בערב את הז'קט והקראואט, הסתרקתי מול הראי, שמתי קצת בּרלנטין, קצת בושם פה ושם, הרגשתי כאילו אני יוצא לחופש, אפילו שהלימודים היו חלק מהעבודה. הייתה לי הרגשה כאילו אני הולך לפגישה רומנטית בפעם הראשונה בחיים שלי.
אבל נאסיף, התערבתי בסיפור שלו, זה באמת היה פעם ראשונה…
כן, אמר לי, והוריד ככה את הראש. אבל איך אז יכולתי לדעת? הסתכל עליי. והמשיך:
יצאתי שעה לפני הזמן, לא היה לי סבלנות לחכות בין הקירות של החדר שלי במלון, גרתי במלון קטן ליד הים והכתובת של הבית שקיבלתי הייתה במרחק חצי שעה הליכה מהמלון, החלטתי ללכת ברגל. ירדתי, ויצאתי לרחוב. הרחוב המשיך למרכז העיר, הלכתי כשמצד שמאל שלי לשון כזאת ארוכה של הים שנכנסה בין הבתים. היה ערב יפה, סתיו, נשבה רוח קרירה, זוגות טיילו להם על המדרכה, דייגים השעינו את המקלות דיג על המעקה וניסו את המזל שלהם, לא רחוק היה הנמל והאור של המגדלור היה מסתובב, נכבה נדלק, נכבה נדלק. עיר יפה בנגאזי, יושבת בקצה של המדבר על הים ובתוך הים, ברחובות שלה צומחים דקלים גבוהים, הבתים לא גבוהים עם חלונות ארוכים וקשתות, מעל לגגות המסגדים ושתי כיפות עגולות של הקתדראלה הגבוהה שליד הים. העיר נהרסה הרבה בהפצצות במלחמה, אבל היופי נשאר וגם התחילו כבר לבנות את הבתים מחדש. אהבתי לטייל ברחובות שלה, בשוק, בטברנה של היהודים שמה הייתי מסתכל על המשחקים בקובייה ולפעמים משחק, זורק קובייה ומנסה את המזל שלי, שותה מהלַאגְבִּי שלהם ומשחק, לומד לאט לאט את הערבית של היהודים הלובים שהיא דומה לערבית שלנו אבל גם לא דומה, ויש בה מילים באיטלקית והמוסיקה שלה מתוקה כמו חלווה. התערבבתי, שמעתי את הסיפורים, הבדיחות, אבל כל הזמן הזה, וגם כשטיילתי ברחובות או ישבתי בקפה או שיחקתי בטברנה, לא שכחתי למה אני שם ומה התפקיד שלי, לאסוף ידיעות בשביל הקולונל. בערב שהלכתי לבית של המורה שלי לאיטלקית שעוד לא הכרתי אותה, רק את אימא שלה, שכחתי מהקולונל לגמרי.
הגעתי לבית ודפקתי על הדלת. מבפנים שמעתי צעדים קלים, הדלת נפתחה קצת ובחורה צעירה עם פנים רזים ואף קצת גדול הסתכלה אליי החוצה…
לינדה! קפצתי עוד פעם ונאסיף הסתכל עליי מתפלא, אחר כך המשיך: אמרתי, ערב טוב, אני נאסיף…
אמרה לי, אהלן! תפדל, תיכנס, חיכינו לך, ופתחה את הדלת.
נכנסתי. עמדתי בפתח. אמרה לי, כנס כנס, אל תתבייש… יאמא! הוא הגיע…
מהמטבח יצאה האימא, אתה יודע כבר – סימה, אבל אז עוד לא הכרתי אותה טוב וגם, כשהייתה בבית שלה נראתה אחרת ממה שזכרתי אותה בבוקר במשרד. לבשה חלוק כזה ארוך עד הרצפה ומתחת לזה נעלי בית של פרווה, ועל הראש מטפחת, באה אליי מחייכת, מנגבת את הידיים במגבת קטנה ששמה בצד על השולחן ובאה נתנה לי את היד. אהלן, אהלן, ברוך הבא! בוא תשב. הזיזה כיסא והושיבה אותי ליד השולחן. על השולחן היו מוכנות ארבע צלחות, סכינים מזלגות, ארבע כוסות, בקבוק יין ולחם מכוסה בבד לבן עם רקמה כחולה. אמרתי, סליחה, אולי באתי מוקדם, עוד לא אכלתם…
אמרה לי, באת בדיוק בזמן. רק שב ותרגיש בבית. והלכה למטבח, הביאה לי בָּלימון, שזה לימונדה כמו ברד, קרה וטעימה. אמרה לי, תשתה בינתיים, עוד מעט האוכל יהיה מוכן. וחזרה למטבח. הסתכלתי על זאת שהכניסה אותי ואמרתי, את?… אמרה, לא, וצחקה, אני נוֹנָה. לינדה עוד מעט תבוא, היא המורה שלך. אמרתי לה, נאסיף, נעים מאוד. והיא צחקה עוד פעם, אני יודעת. ורצה למטבח, לעזור לאימא שלה. ישבתי עם הכוס בּלימון ביד, שתיתי והסתכלתי על החדר. הבלאטות החומות ברצפה היו כמו ציור והזכירו לי את הבלאטות בבית שלי בבית לחם, שכבר כמעט שנה לא ראיתי אותו. הסתכלתי על השולחן וספרתי עוד פעם את הצלחות. ארבע. בדיוק בשבילנו. הייתי הגבר היחידי בבית באותו ערב. שלא תחשוב, לא היו לי שום מחשבות, אבל התפלאתי איפה האבא וגם איך שהזמינה אותי ככה, בלי שהכירה אותי קודם. נכון, אָיי ווָאז דֶה הֶאד אוֹף דֶה פספורט'ס דיפּרטמנט, תפקיד חשוב, אבל הם שלוש נשים לבדם ואני גבר זר, בכל זאת. עוד אני ככה חושב והדלת נפתחה ונכנסה לינדה. עוד לא ידעתי שזאת היא, אבל לא היה קשה לנחש. היא סגרה את הדלת ועמדה והסתכלה עליי. שתי עיניים חומות גדולות. תלתלים. פה פתוח. פחדתי שתצעק. חשבתי, ציפור פצועה, זה מה שעלה לי בראש כשראיתי אותה. אפילו פחדתי לקום או לזוז. רק אמרתי, אני נאסיף… היא סגרה את הפה והפחד נעלם לה מהעיניים, באה אליי וחייכה. נתנה לי את היד. תסלח לי, אמרה, בהתחלה לא הבנתי, לינדה. נעים לי מאוד. אז את… אז אתה… אמרנו ביחד ושנינו צחקנו. משהו בפנים שלה, בחיוך, בעיניים. לא חשבתי, וואללה! כמה היא יפה, או שטויות כאלה, אפילו לא הסתכלתי על הגוף שלה, אבל כשחייכה אליי ואני אליה, לא משנה על מה דיברנו, הרגשתי כאילו אנחנו מכירים מזמן, כבר בערב הראשון.
התאהבת יא נאסיף! עוד הפעם נכנסתי לסיפור שלו, קרה לך מה שקרה לעָבְּדְ-ל-וַאהַבּ שראה את לַילַא מוּרַאד בפעם הראשונה בסרט "דְמוּעְ-ל-חֻבּבּ", אבל הוא לא התחתן איתה, היא התחתנה עם אַנווַאר ווַגְ'דִי, השחקן המצרי המפורסם, בסרט "חַיַאתִ-ל-חֻבּבּ"…
אמר לי, נביל…
מה?…
זה לא סרט.
אמרתי, כן, אבל גם שם… סליחה, תמשיך…
איפה הייתי?
בערב הראשון. תתקדם.
המשיך לספר. אכלתי טוב באותו ערב. חְרַיימִי, מָפְרוּם עם קוסקוס, פֶּקעַה, מעיים ממולאים טחול וכבדים וכל מיני סלטים חריפים שטוב לשתות אחריהם יין ובסוף התה המתוק עם הבוטנים והריח המשגע והעוגות סולת שקוראים אותם מַקְרוּט ואני אוהב אותם יותר מהכול והם הביאו לי עוד ועוד עד שאמרתי, ואני חשבתי שבאתי לשיעור באיטלקית. וחירטטתי להם כמה מילים שלמדתי מבבה, העוזר של אבונא אנטון, ושרתי להם גם שיר בלטינית ולינדה אמרה, אתה תלמד איטלקית מהר מאוד, אני לא יודעת אם אתה צריך אותי, ואני אמרתי, צריך, צריך מאוד וככה הסתכלתי עליה, היין כבר התחיל להשפיע. בקיצור, נביל, זה היה ערב נחמד מאוד. כשקמתי, הייתה שעה מאוחרת. רק שהייתי כבר ליד הדלת… מר מורקוס?
כן? התפלאתי שקראה לי ככה.
הפספורט, הבאת?
בחיי! מרוב שהיה לי טוב אצלם שכחתי… אם לא היית אומרת…
היא הכניסה את הפספורט לכיס והם צחקו.
אמרה לי לינדה, ביום רביעי, אל תשכח. ושמה את האצבע על השפתיים.
כל הדרך חזרה למלון הסתכלתי על הבתים, על העצים, הכיכרות, הכול נראה לי אחר, כאילו פעם ראשונה אני עובר שם, אפילו כשנכנסתי לרחוב שבו המשרד שלי הסתכלתי על הבניין ולא הכרתי אותו, בניין גדול עם חלונות ארוכים וקשתות ולפניהם מרפסת ארוכה, ארבע דקלים גבוהים הגיעו עד מעל לגג, בצד מגדל עם שעון ומעליו פעמון ענק. פתאום ראיתי את היופי שלו, ואת הרחוב שלפניו והכיכר… פעם קראתי שיר של משורר, אני לא זוכר את השם, אני חושב הוא יווני, שמספר איך הוא עומד בלילה על המרפסת במלון שלו ומסתכל על העיר, על הרחובות, על הבתים, על השוק, על הבתי קפה, על הבתי זונות ואתה מרגיש שהוא אוהב את העיר כולה, למה שבבית אחד, ברחוב קטן אחד מהרחובות שהסתכל עליהם, גרה מישהי שהוא אהב. ככה הרגשתי.
כשהגעתי קרוב למלון שלי ראיתי שני ילדים עומדים וכותבים משהו על הקיר. כשראו אותי ברחו. מרוב שנבהלו השאירו מאחריהם את הדלי עם הצבע וזרקו את המברשת. הסתכלתי ונזכרתי שכבר בדרך כשיצאתי מהמלון ראיתי את המילים האלה על הקיר : "פלסטין לערבים, לא ליהודים", בערבית, בצבע אדום. עכשיו היה כתוב שם: "פלסטין לערבים? לא! ליהודים". הילדים הוסיפו סימן שאלה וסימן קריאה. עליתי לחדר והלכתי לישון. זהו נביל, הוא קם, עכשיו אני גם הולך לישון.
מה לישון! עוד מוקדם! מה עם ההמשך?
אמר לי, מחר אני ימשיך.
אבל…
מחר.
אמרתי לו, נאסיף, אני מקווה שאתה לא כועס מה שאמרתי קודם על עבד–ל-ואהב ולילא מוראד, זה היה רק בגלל שהסיפור שלך נשמע קצת כמו סרט.
הוא צחק, ווַלַא-יהֶממַכּ נביל, לא כועס ולא כעסתי, אני באמת מרגיש כבר יותר טוב.
מחר תמשיך? אמרתי לו, מבטיח?
אמר, מבטיח. ויצא.
נעלתי את המכולת והלכתי גם אני לישון, חשבתי על הסיפור של נאסיף ועוד לא ידעתי מה, אמרתי, מחר כשימשיך, נראה. נרדמתי כשהמילים "פלסטין לערבים" מתערבבים לי עם "פלסטין ליהודים", וסימן שאלה גדול שנראה גם סימן קריאה, בלגאן שלם.