סיפורים יפואיים כותב ועורך "מטען", כתב-עת ספרותי-פוליטי
אחמד וסוּסוּ
כשיצאתי מהמכבסה של סְלִימַאן ראיתי את הקצין פְרַיי עומד לפני הבניין של הבולשת ומעשן סיגריה. השק של הסחורה היה על הגב שלי. כמו שק של תפוזים. שלושים ושתיים קילו של אופיום. מר כמו הג"יהנם. בחיי רציתי להיעלם. הלכתי כפוף מהר מהר. מזל שהרחוב היה מלא באנשים, מלא מכוניות ועגלות וסוסים. איך שיצאתי מהמכבסה הלכתי שמאלה, לכיוון סָלַמֶה, קרוב לקיר מאחרי האנשים והמכוניות שהסתירו אותי מהעיניים של האינגליזי. ואיך שאני מתחת לבניין של המדאם פּוּמְפִּידוּ איפה שיש שמה שלושים ארבעים בחורות טובות מכל מיני מקומות, רק לא מיאפא, ראיתי שהקצין פריי מתחיל לעבור את הכביש. ישר לכיוון שלי. מהר. התחלתי לרוץ והסתכלתי אחורה וראיתי אותו נכנס בדלת של מדאם פומפידו והרמתי את היד ועשיתי את עצמי רודף אחרי טקסי וצעקתי: טקסי!
והטקסי נעמדה. הכנסתי את השק מאחורה ואמרתי לנהג: לסלמה.
הוא הסתובב אליי ואמר: מה?
אמרתי: סלמה.
אמר לי, זה פה שתי מטר!
אמרתי לו, אז מה? על כל מטר תקבל עשר גרוש!
בסדר.
בסלמה החבאתי את התפוזים אצל השומר של הפרדס שהוא חבר שלי. משם הלכתי לתחנת המוניות של יוּסֵף בַּמְיַה בשוק הפשפשים. הייתה לי תוכנית.
הכל התחיל בקפה אִינְשְרַאח, ליד הים. ישבתי ועישנתי נרגילה, תכננתי בראש את המסיבה של האירוסים שלי ונכנס סלימאן. סלימאן הוא חבר שלי, מצרי, הייתה לו מכבסה ברחוב יפו מול הבולשת של האינגליזים, שהיו מכבסים אצלו ומגהצים את הבגדים שלהם, ביחד עם הסדינים של מדאם פומפידו. שנינו היינו עוד רווקים, אבל אני כבר כמעט התארסתי. בא סלימאן וישב לידי. קראתי למלצר והזמנתי בשבילו קפה.
ישב סלימאן והזיז את הקפה ממנו לכיוון שלי. אמר לי, אחמד אני לא שותה את הקפה עד שתשמע מה אני מבקש ממך.
אמרתי לו, סלימאן תשתה.
שתה.
אמרתי לו, מה?
אמר, אני צריך ממך מאה לירה.
אמרתי, זה הכל? והוצאתי מהכיס את המאה לירה שהיו בשביל המסיבה של האירוסים ושמתי על השולחן, עשר עשיריות, אחת על השניה. קיפל אותם סלימאן, קם והכניס לכיס ואמר לי, עוד שבוע אני מחזיר לך.
באותו השבוע הפציצו שני אווירונים גרמניים את רחוב לוינסקי, אבל עַבְּדוּל ווַהַבּ הגיע לקולנוע מוגרבי ושר לפני ערבים ויהודים. עבר עוד שבוע ולא ראיתי את סלימאן. למכבסה לא רציתי ללכת. בשבת בערב הלכתי לסינֶמָה אִל חַמְרַא בשדרות קינג-ג"ורג". ידעתי שתמיד בשבת בערב הוא שמה. הוא לא היה. ראיתי סרט והלכתי למדאם פומפידו. היא קיבלה אותי יפה ואמרה לי, שלום אחמד. מדאם פומפידו היא אישה גדולה ושמנה, לבנה, ויש לה לב רחב. אומרים שאין לה בגוף אפילו שערה אחת, בשום מקום. אני לא ראיתי, אבל אני מאמין. אומרים גם שהייתה נותנת את הגוף החלק שלה לחמור שירבּיע אותה, גם את זה לא ראיתי ואני גם לא מאמין.
אמרתי לה, שלום גברת פומפידו אולי סלימאן היה כאן?
אמרה לי, כבר הרבה זמן לא ראיתי אותו, אבל חכה אני ישאל את סוּסוּ.
באה סוּסוּ. סוּסוּ הייתה צעירה סומלית יפהפייה, אהבתי אותה הכי הרבה מכל הבנות. הייתה הכי נחמדה. היא חייכה אליי ושמה את היד שלה על היד שלי.
שאלה אותה מדאם פומפידו, סוסו ראית את סלימאן?
החיוך נמחק מהפנים השחורות והיפות שלה. למה, אמרה, אני צריכה לראות את סלימאן?
אמרתי לה, סוסו, אני מחפש אותו ותעשי לי טובה גדולה אם תגידי את האמת.
אמרה לי, אחמד, אתה בחור טוב אבל את המניאק הזה לא ראיתי ואני לא רוצה לראות. והורידה את העיניים שלה היפות כמו שני שקדים.
אמרתי לה, סוסו, שמעתי הוא היה בלוינסקי.
הסתכלה עליי עם עיניים גדולות נבהלות ואמרה, הלוואי, הלוואי שימות!… ופתאום התפרצה בבכי והסתובבה וברחה. כבר הצטערתי על מה שאמרתי. סתם אמרתי. רק רציתי לבדוק אותה אם אומרת את האמת. הרמתי אחריה את היד ופתחתי את הפה, סוּ… והיא נעלמה. ומדאם פומפידו התאנחה ואמרה, שבר לה את הלב המניאק. היא בהריון ממנו ולא רוצה להפיל את הילד. בשביל מה היא רוצה את הילד מהכלב הזה, אני לא יודעת. הלב שלו מת.
אמרתי, מדאם פומפידו בחיי אני לא ידעתי… אם הייתי יודע…
שמה עליי מדאם פומפידו את היד הלבנה, השמנה והחלקה שלה ואמרה לי, אין דבר. אבל אם תמצא את החְמַאר תבוא להגיד לי. יצאתי לרחוב. בפתח כמעט הפילו אותי שלושה חיילים אינגליזים שיכורים.
לא ידעתי מה לעשות. כל ערב הייתי הולך פעם לסינמה אִל חַמְרַא ופעם לסינמה אִל-דַלוּ, שבבּוּסְטְרוּס ליד השעון. הסתובבתי ליד המכבסה, אבל לא יותר מדי, בגלל הבולשת. למכבסה לא רציתי להיכנס. במקום זה התחלתי לקרוא בעיתונים. אולי תהיה איזה מודעה. קניתי את אִל-דִיפַע ואת גַ"מְעַת אִל-איסְלַאמִיֶה.
באִל-דיפע קראתי סיפור מעניין על אחד עַבְּדוֹ, הקבצן העיוור הרמאי שהעיתון הזהיר את הקוראים ממנו. זה היה בעמוד האחרון של העיתון, ובאִל-איסלאמיה ראיתי בעמוד הראשון תמונה שעניינה אותי. זאת הייתה תמונה מבית משפט ונראו שם קפיטן פריי, השופט קורנפילד והעורך של העיתון, אל פארוקי, שהיה עיוור. מתחת לתמונה הייתה כתבה. היה כתוב על קפיטן פריי שהביא את העורך לבית המשפט בגלל שכתב נגד האינגליזים. השופט שאל את העורך הזקן: למה אתה צוחק? אמר לו העורך של אִסלאמיה: אני צוחק בגלל שאני שמח שאני עיוור ולא יכול לראות את הפרצוף שלכם!
חתום על הכתבה: עלי מנסור. קראתי את הכתבה הזאת מילה במילה מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, למה ידעתי שלסלימאן היו עסקים עם קפיטן פריי ועם השופט קורנפילד. אבל חוץ ממה שאמרתי לא היה בכתבה שום מילה על סלימאן.
שמתי את המאוזר תחת הכתף והלכתי למכבסה. סלימאן לא היה שם. היה המנהל עבודה, חִיגַ"אזִי. לקחתי אותו הצדה ואמרתי לו, כך וכך העניין, תשאל אותו ואני מחכה לתשובה.
ישבתי כל היום בקפה מול הים. עישנתי נרגילה והסתכלתי על הציפורים.
למחרת הלכתי עוד הפעם למכבסה. אמר לי חיג"אזי, תעשה לי טובה, אל תבוא אליי יותר. למה הוא נתן לי על הראש ואמר לי לא לדבר איתך.
אמרתי, טוב. לא נדבר. וקמתי, פתחתי בחליפה שני כפתורים עד שהחליפה נפתחה לגמרי וראיתי שהעיניים של חיג"אזי נהיו גם שני כפתורים גדולים עגולים.
אמרתי, אני יושב אתה יודע איפה, בקפה אינשראח.
ישבתי, עישנתי, והסתכלתי על הציפורים כשבא ילד קטן ועמד לידי. זה היה ילד מהילדים שמתלמדים אצל סלימאן במכבסה.
אבו שייח! סלימאן מבקש תבוא למכבסה!
קמתי, משכתי למטה את הקצה של החליפה והעברתי את היד על הגוף איפה המקום של המאוזר. זה היה לפני הצהריים. רחוב יפו היה עמוס. התנועה הסתבכה בגלל חבית שהתגלגלה אל הכביש מעגלה של כּרמל מזרחי, החבית נשברה והיין האדום נשפך על האספלט, והריח המתוק של היין התערבב עם הריחות המשגעים של השישליק וריח הגַ"ל של הסוסים. התורכי שמוכר סַחְלֶבּ הלך כמו גנרל עם התרבּוש והחולצה האדומה עם כפתורים של זהב, וצעק עם קול עבה: סַחְלֶבּ! סַחְלֶבּ!… טנקים גרמנים במַגְרֶבּ! צעק עליו ילד שרץ עם חבילה של עיתונים מתחת ליד, והקול שלו כמו צפצפה: טנקים גרמנים במַגְרֶבּ!… סַחְלֶבּ! ענה לו הגנרל, הוא הלך לאט וכבד, מהכתף שלו תלוי הכד המבריק, בעוד שעתיים בערך יסתובב במנשייה ואחרי הצהריים בין הילדים בעג"מי.
בכניסה לבניין של הבולשת נכנסו ויצאו אנשים. מישהו עמד נשען עם הגב והרגל על הקיר, הכובע מסתיר את הפנים והוא מחזיק עיתון ומעשן סיגריה. זה היה קפיטן פריי. נכנסתי לתוך העשן הלבן והצעקות שבמכבסה. היו שם אולי שלושים פועלים ופועלות ועוד איזה חמישה שבעה ילדים שרצו בין הרגליים. חיג"אזי, המנהל עבודה, רץ בין כולם כשהוא צועק ומנענע בידיים. באמצע החדר הגדול צינור גדול עטוף בבד ועשן, היה מסתובב נמוך מאד מעל שולחן ארוך, שם היו מעבירים סדינים גדולים לבנים, מהבית של פומפידו. אנשים היו מגהצים בגדים על שולחנות גבוהים וארוכים, מהבית של האינגליזים. פתאום ראיתי את סלימאן עומד לפניי. תפס אותי ביד ומשך אותי במדרגות לתוך חדר קטן למעלה שהיו בו שולחן גדול, כיסא מרופד מעץ מסתובב ועוד שני כיסאות. הקיר היה מזכוכית ואפשר היה לראות מהחדר את כל מה שלמטה עם המכונות והפועלים. העשן הלבן היה נדבק לקיר זכוכית ותכף נעלם. נדבק, ונעלם.
אמר לי סלימאן, שב. ישבתי. ישב גם הוא מאחרי השולחן, פתח מגירה והוציא קופסא סיגריות. הציע לי אחת.
אמרתי, לא תודה.
קפה?
אמרתי, שתיתי.
הסתכלתי למעלה ואמרתי, סוּסוּ…
אמר לי, מה?
אמרתי, כלום. אני סתם שורק. ועשיתי עם השפתיים כאילו אני שורק והסתכלתי למעלה. סוסו…סוסו…
אמר לי, על מה אתה מסתכל?
אמרתי, סופר את העכבישים על התקרה. קודם כשנכנסתי היו שניים ועכשיו אני רואה אחד נעלם. ופתחתי כפתור בחליפה. סוסו…
הסתכל עליי ואמר לי, אחמד די, הייתי מוכרח. היה לי חוב גדול בבנק.
אמרתי, ואני מה אני? בנק או לא בנק? נתתי לך בלי שטר ובלי ריבית… אני יותר טוב מהבנק…
שתק. קם ואמר, בוא. והכניס אותי לחדר קטן בצד. בפינה היה שק. אמר לי, תפתח תראה.
הכנסתי את היד.
אמר לי, שלושים ושניים קילו. זהב. תמכור, ותיקח את מה שמגיע לך. ותעזוב את העניין עם סוסו.
לקחתי דוגמה והכנסתי לכיס. אמרתי, אני יחשוב.
אמר לי, תחשוב, אבל מהר, למה החומר הזה בוער.
אמרתי, גם אני. ויצאתי. הרגשתי את העיניים שלו דוקרים לי בגב. בחוץ ראיתי את קפיטן פריי מועך את הסיגריה עם הרגל ומסתובב ונכנס לבניין.
ישבתי באינשראח, הסתכלתי על הים דרך הקיר של הזכוכית וחשבתי. ראיתי את העיניים היפות של סוסו עם הפנים שוקולד ואז, הכל מסביב נעלם. המלצר, האנשים בקפה, המוסיקה, העשן של הנרגילות, הקיר של הזכוכית נפל ונשבר על הרצפה כמו בסרט שהכל בו לאט ובלי קול, הפנים של השופט קורנפילד ושל קפיטן פריי, הפנים של אל פארוקי, העורך הזקן של אסלאמיה עם התרבוש והעיניים הלבנות והזקן, והשפתיים שלו זזות ובמקום קול באו המילים על הים כמו על המסך האדום של סינמה איל חַמְרַא, שטות על הגלים: טוב שאני לא יכול לראות את הפרצוף שלכם… ופתאום נהפכו המילים לסירות, עולות ויורדות, המון סירות מלאות באנשים נשים וילדים צועקים…
איבּרהים!
חֵ"יר אִינְשלְלַה!
המלצר עמד מעליי והסתכל נבהל עם פה ועיניים פתוחים.
אחמד מה קרה לך!
מצאתי את עצמי יושב עם הראש והגוף קדימה ואני מחזיק עם שני הידיים את הכיסא חזק.
איברהים, מה שמתם בטבק?
איברהים שם את היד על הלב. אחמד, אם הייתי שם לא הייתי אומר לך? אתה בסדר?
אמרתי, בסדר. תביא עוד קפה. לאט לאט נרגעתי. ישבתי בכיסא אחורה ועישנתי עוד נרגילה. שתיתי קפה. כשקמתי כבר הייתה לי בראש תוכנית.
זה היה קצת אחרי הצהריים. רחוב יפו עוד היה מלא ברעש ואנשים. כשיצאתי מהמכבסה של סלימאן ראיתי את הקצין פריי עומד לפני הבניין של הבולשת ומעשן סיגריה. מתחת לכובע רואים רק את האף. השק של הסחורה היה על הגב שלי. כמו שק של תפוזים. שלושים ושניים קילו של אופיום. מר כמו הג"יהנם. הלכתי כפוף מהר מהר. איך שיצאתי מהמכבסה הלכתי שמאלה, לכיוון סלמה, קרוב לקיר מאחרי האנשים והמכוניות שהסתירו אותי מהעיניים של האינגליזי. ואיך שאני מתחת לבניין של המדאם פומפידו ראיתי שהקצין פריי מתחיל לעבור את הכביש. ישר לכיוון שלי. מהר. התחלתי לרוץ והסתכלתי אחורה וראיתי אותו נכנס בדלת של מדאם פומפידו ועשיתי את עצמי רודף אחרי טקסי וצעקתי: טקסי!
והטקסי נעמדה.
הכנסתי את השק ואמרתי לנהג: לסלמה.
הוא אמר: מה?
אמרתי: לסלמה.
אמר, זה פה שתי מטר.
אמרתי, אז מה? על כל מטר תקבל עשר גרוש.
מהפרדס בסלמה הלכתי לתחנה של יוסף במיה בשוק הפשפשים. הייתה לי תוכנית.
אחד, נהג של יוסף במיה, ארטין, ארמני, הוא חבר שלי. הכנסתי את השק לתוך הטקסי שלו ונסענו. לקצין מכס שלפני רפיח, אני מכיר אותו, אחד מלוכלך עם כיסים גדולים, נתתי אישור מעבר בינלאומי. הוא הכניס את האישור לכיס. לפני חאן- יונס פנינו לבַּנִי-סוּהילַה, שם על כל קילו קיבלתי חמישים לירה.
באותו יום הגיעה ליאפא טלגרמה: "עצרו אותי ברפיח עם הסחורה. בוא לשחרר אותי בערבות. אחמד." הכתובת שאליה המברק נשלח: "סלימאן, המכבסה ברחוב יפו מול הבניין של הבולשת האנגלית, יאפא".
הטקסי שהסיעה אותי החזירה אותי. באותו ערב הציגו בסינמה אל-חמרא סרט עם פריד אל-אטראש ועבדול ווהב. צירוף קטלני. לא יכולתי להתאפק והלכתי. זאת הייתה טעות. על הבוקר היה אצלי בבית הקפיטן פריי.
תתלבש!
כשיצאנו עמד בחוץ סלימאן אבל אני עשיתי עצמי כאילו אני לא רואה אותו. אמר לי הקפיטן פריי, בערבית, אתה לא מכיר אותו?
אמרתי, מאיפה אני צריך להכיר אותו? מהצבא המצרי?
אמר לי, בוא! ולקח אותי לרחוב יפו. הוריד אותי למטה שמה היה להם בַּר גדול, והושיב אותי ומזג לי וויסקי.
אמרתי, תודה, אני מוסלמי.
אמר לי, אם המוּסְלֶם לא היו שותים הוויסקי היה עולה שני שילינג בקבוק. איפה האופיום?
אמרתי, מה? אני לא מבין אותך. דבר אנגלית.
אמר לי, באנגלית, יוּ נוֹאוֹ וֶרִי ווֶאל ווָאט אַיְי אֶם טוֹקִינְג. דֶה אופיום יוּ טוּק פְרוֹם סלימאן.
אמרתי לו, אהה, דֶאט אופיום…יוּ אוֹלְסוֹ ווִידְז סלימאן… וקמתי.
אמר לי, שב! לאן אתה חושב שאתה הולך?
אמרתי, לסוֹנְדֶרְס.
אמר, אתה מכיר את סונדרס? וקם.
אמרתי, מי לא מכיר את סונדרס? קוֹמֶנְדַנְט אוֹף פּלשתיין פּוֹלִיס…
הסתכל עליי קפיטן פריי, שתק רגע ועשה לי ככה עם היד, לך לך…
בחוץ הסתובב סלימאן לפני הבניין עם הידיים בתוך הכיסים. איך שראה אותי הפה שלו נפתח. הלכתי ושרקתי.
כל היום עשיתי קניות למסיבה של האירוסים בערב. כשהייתי בתוך ההכנות בבית, עם אימא שלי ואחותי, באו אליי איזה עשרים איש, כולם מהכפר שלי שגרים ביאפא. עשיתי קפה בסיר גדול ולכל אחד נתתי ספל עם צלחת. ספלים יפים עם ציורים סיניים. היה ביניהם אחד מכובד, שאמר להם: אל תשתו, רק אם אני שותה. ולי אמר, אחמד, אני לא שותה את הקפה עד שתשמע מה אני מבקש ממך.
אמרתי לו, ככה… מי שלח אותך, סלימאן?
אמר, כן.
לקחתי את הקפה שלו ושפכתי על הרצפה, וככה עברתי מאחד לאחד.
בערב, באמצע המסיבה הגדולה יצאתי לאיזה חצי שעה. לא אמרתי לאף אחד רק לאחותי, שתמצא איזה סיבה אם מישהו ישאל. הלכתי לבית של מדאם פומפידו.
היינו רק שנינו בחדר ובינינו השולחן העגול והקטן מתחת למנורה.
אמרתי לה, סוסו, את בטוחה שאת רוצה את הילד?
אמרה לי, אחמד, אני בטוחה.
הוצאתי מהכיס אלף וחמש מאות לירה ושמתי על השולחן, חמש עשרה מאיות, מאיה על מאיה. אמרתי לה, זה בשביל הילד. מחר תלכי לבנק ותפתחי לו חיסכון על השם שלו, ואל תגידי לי תודה. רק דבר אחד אני מוכרח לדעת סוסו, מה מצאת בכלב הזה שאת כל כך רוצה ממנו את הילד?
אמרה לי סוסו והעיניים שלה מבריקות: ממנו לקחתי רק את הטיפה האחרונה. את הילד הזה עשיתי מכל הגברים שהייתי איתם. אינגליזים, ערבים, יהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים, שחורים ולבנים, מכל אחד לקחתי רק טיפה אחת של זרע, את הטיפה הכי טובה שלו. ובגלל זה הילד הזה יהיה הגבר הכי טוב בעולם!
חזרתי למסיבה. אף אחד לא הרגיש שיצאתי. הארוּסה היפה שלי הציצה אליי מתביישת וראיתי בעיניים שלה אהבה.
אתה מוכשר ביותר.
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי
נהנתי , אהבתי
סיפור יפה
כתוב מצוין
סיפור נפלא…
תודה אלנה, אסף ויאיר.
יאיר, נכנסת לבלוג שלך וקראתי שירים יפים. אמשיך לעקוב.
יוסי
תודה יוסי.
יוסי, מה שלומך?
השמיע קול.