בננות - בלוגים / / אחמד והספר
סיפורים יפואיים
  • יוסי גרנובסקי

    עורך "מטען", כתב-עת ספרותי-פוליטי, וממייסדי קבוצת "מטען" - משוררים וסופרים יפואיים היוצרים בעברית, ערבית, אנגלית ורוסית.

אחמד והספר

אַחמַד והסָפָּר

יוסי גרנובסקי

בכל פעם שהתער ירד אל הצוואר שלי, הסתכלתי על אבּוּ סַלִים במראה.

אבּו סלים…

אמר לי, אה? בלי להרים את השפם.

אמרתי לו, אם תשמע על מישהו שמחפש סחורה טובה, אני יושב אתה יודע איפה, בקפה אִינְשְרַאַח.

אמר לי, בסדר.

כשיצאתי מאבּו סלים הרגשתי כמו מלך. הייתי לובש חליפה צרפתית, מכנסיים אלגנט ונעליים לכּה שקניתי בדמשק. חוץ מאבּו סלים אף אחד ביאפא לא ידע מה אני עושה. כל אחד יש לו את הספר שלו ואת הקפה שהוא אוהב. לי היה את אבּו סלים ואת קפה אִינְשרַאח. מכירים אותי שמה. בַּעלַבּית הוא חבר שלי. נכנסתי, שתיתי קפה איך אני אוהב, מר חזק ובלי סוכר, עישנתי נרגילה, וחיכיתי. בינתיים ישבתי רגל על רגל והמחשבות שלי הסתלסלו כמו העשן של הנרגילה, כמו המוסיקה של לַילַה מורַד. חשבתי איך נכנסתי לסוריה לפני שבועיים, כמו כלב, ברגל, רעב, עייף, רטוב, גירשו אותי מבית לבית, ואיך יצאתי: על אוטו עם ליווי של שני שוטרים ועם סחורה אלף אלף.

את הסחורה הרווחתי ביושר. עד שהגעתי לדמשק הנשמה כמעט יצאה לי. מה דמשק! עד שהגעתי לקונייטרה, עד שהרגליים שלי דרכו על הגשרים הקטנים שבנויים כמו קשתות של העיר הזאת, כמעט נהרגתי. ירד גשם חזק והייתי רטוב עד העצמות. אבל זה לא היה איכפת לי. פחדתי שהמאה לירה אנגליות, שהיו בכיסים של המעיל שלי, יירטבו וילכו לעזאזל. בקיצור, מכל מקום שרציתי להתחבא מהגשם, גירשו אותי. העושה פחמים מכפר פַאחֶם, שאשתו הכניסה אותי, גירש אותי כשהגיע רבע שעה אחרי שנכנסתי לבית שלהם. הצ"רקסי הזקן, שהיה לו זקן לבן וארוך כמו למוסא הנביא, וישב בתוך חדר עם תנור ואפה פיתות בטבון, לא נתן לי להיכנס ולא רבע פיתה לאכול, טפו על הזקן שלו! ככה התגלגלתי מבית לבית, מכפר לכפר, עד שהגעתי לזקנים המוזרים שגרים לבדם בלי נשים על גבעה לפני קונייטרה. אללה יברך אותם, את הזקנים מרַאסְם בַּלוּט! הם נתנו לי להיכנס ונתנו לי מהלחם שלהם, שישב לי אחר כך בבטן כמו אבן. זה היה לחם שהם אפו מקמח של בּלוטים. וכשהגעתי לדמשק עם הלחם הזה בבטן שנכנס ולא רצה לצאת, האכיל אותי בעל החאן שהייתי אצלו חצילים וקישואים ממולאים באורז ובשר שהשאירו האורחים מכל השבוע, ויצא לי הכל בבת אחת, ולא הפסיק לצאת. החצילים, הקישואים הממולאים, הלחם שעשו מקמח בלוטים והנשמה כמעט גם. הרופא שבדק אותי נשבע לי בזקן של הנביא שנתנו לי רעל טהור. שניים ימים כמעט גרתי בתוך הבית שימוש. כשיצאתי משם  הרגשתי נקי כמו תינוק שנולד. אכלתי משהו, שתיתי, והתחלתי להתעניין מי מוכר סחורה. אבל הצרות שלי עוד לא התחילו.

ככה הגעתי לבַּאשַא, יִחְרַבּ בֵּיתו… בהתחלה נראה לי בנאדם מכובד, עם זקן ותרבוש. גם הדוגמה שהביא לי, בדקתי אותה ונמרחה לי בין האצבעות כמו קמח צרפתי. תכף הבאתי לו מאה לירה אנגליות, את כל הכסף שהיה לי. אמרתי לו שעוד שניים שלוש ימים אני יחזור מביירות, רק שהסחורה תהיה מוכנה ליד הדלת. שאבוא, אקח ואלך. טוב, חזרתי מביירות והסחורה הייתה על הדלת. אבל כשהכנסתי את היד לשק הרגשתי שהסחורה נמרחת לי בין האצבעות לא כמו קמח צרפתי, היא הייתה כמו גַ"ל, הח"רה של הפרות!

אמרתי לו, יא בּאשא, את זה אני לא לוקח אפילו בחינם. תן לי מהדוגמה ההיא שהראית לי. זאת לא הסחורה.

אמר לי, זאת הסחורה.

אמרתי לו, בּאשא, יא בּאשא, תישאר בּאשא! או תיתן לי מהסחורה ההיא, או את הכסף!

אמר לי, אני יישאר וגם הכסף יישאר, ואם לא תיקח הסחורה, גם היא תישאר.

יצאתי לרחוב. כעת לא היה לי כסף ולא סחורה, רק המַאוּזֶר תחת הכתף, שיותר ויותר הרגשתי בקנה הארוך שלו על הצלעות שלי. חצי יום הסתובבתי ברחובות עד שהרגליים שלי עמדו, לא יודע איך, לפני הבית של אנטון. זה לא היה בית, זה היה ארמון. אנטון הוא ממשפחת חַדַאד, מאום אל פאחם, שמה נולדתי. אני והוא אכלנו לחם ומלח ביחד, היינו חברים, כמו אחים, עד שהדרכים שלנו נפרדו. יום אחד מישהו בכפר אמר שגנבנו כבשים – דבר שלא היו לו לא רגליים ולא אוזניים – והשופט החליט לשלוח אותנו כל אחד למקום אחר. אותי שלח ליאפא שמה נהייתי מה שנהייתי, ואת אנטון שלח לדמשק שמה, אני לא יודע איך, נהיה המושל של האיזור. בכפר שלנו היו מספרים שבמשפחה של חדאד עובר כוח של כישוף. אני לא האמנתי בזה. אני לא מאמין לא בשדים ולא ברוחות, אבל לא צריך לדבר על זה יותר מדי. צילצלתי בפעמון. בא ופתח את השער עבד שחור.

אמרתי לו, תגיד לאדון שלך שבא לבקר אותו אחמד אִיד אִל חַדִיד. הוא כבר יבין.

אמר לי, האדון כבר יודע ואמר לי לפתוח לך את הדלת.

אמרתי בלב שלי, אה! ונכנסתי אחרי העבד לתוך הבית הגדול.

עכשיו, אני עומד בחדר, מה זה חדר, אולם! מלא שטיחים מקיר לקיר, כל שטיח פרסי מטהרן, על הקירות תמונות גדולות כמו במוזיאון, ועל הספות כל מיני כרים ובדים מצוירים ואנטון עם חמישה קצינים יושבים סביב שולחן. אותו אנטון, רק עם פס לבן בשיער שעושה לו מראה מכובד. איך שראה אותי קם והלך אליי עם ידיים פתוחות וחיבק ונישק אותי על שני הצדדים. הוא אומר לי, אחמד אחמד, ואני אומר לו, אנטון אנטון, והוא חיבק אותי ככה מהכתף, ביקש סליחה מהקצינים והעלה אותי לחדר שלו שנהיה בפרטיות. בחדר למעלה שם את הידיים שלו על הכתפיים שלי צחק ואמר לי, כמה שנים לא ראינו אחד את השני.

אמרתי לו, וואללה, יותר מדי. הכול בגלל השופט הנאחס ההוא משכם.

אמר לי, אל תגיד ככה. לא נאחס הביא לנו השופט, רק מזל. והראה עם היד שלו על העושר מסביב.

אמרתי, כן.

הושיב אותי ליד השולחן ושאל אותי, ואצלך?

אמרתי, הכול מאללה.

שתק רגע הסתכל עליי ואמר, אחמד, זוכר מה שהיה לנו עם הפרד של אבּו-סַיֶיד? והתחיל לצחוק, התגלגל על השולחן.

אמרתי, זוכר.

הפסיק אנטון לצחוק והסתכל לי בעיניים. הסתכל ואמר לי, מה?

אמרתי, ככה.

אמר לי, אחמד, יש אישה בעניין?

אמרתי, לא. יש אחד שהוא לא גבר.

אנטון קם מהשולחן. אֵיש אִיסְמוֹ?

אמרתי, יא אנטון, זה העניין שלי. אתה רק תיתן לי שניים שלוש ימים, שאוכל-

אחמד איש איסמו?

אמרתי, בּאשא. הָדַא איסְמו אִיל מַעְרוּפ, לַאכֶּן הוא חַ"רוּפ!

היה לנו מספיק עם כבשים, אמר, אל תמשוך לשטן בשפם.

אמרתי, יא אנטון שפם או לא שפם, אני מוכרח. אחרת אני, יעני, לא גבר. וואללה, בזקן של-

לא! אנטון הרים את היד, אל תישבע! שכחת אני אחראי של הבטחון בכל האיזור? אחר כך במה אני ילך לעבוד, במאפיה אולי? אולי בקפה?… לא אחמד, אצלי במחוז יש סדר! הכל על השולחן…

אמרתי לו, אנטון סליחה, באמת אני לא התכוונתי, אבל מה… מה אני יעשה עכשיו?…

אמר לי, אִסְתַנְנַא. ואחרי שהסתובב איזה חמש דקות בחדר עם הידיים מאחרי הגב והשפם שלו מסתיר את המחשבות, הלך ופתח את הדלת וצעק משהו למטה. 

עלה העבד השחור. אנטון לחש לו באוזן וההוא ככה מנענע בראש עם הפה פתוח, וכשאנטון גמר לדבר סגר את הפה והסתכל אליי. אמר לי אנטון, לך איתו.

הלכתי. העבד הלך ואני רצתי אחריו. שאלתי אותו, לאן הולכים? אמר לי, לאחראי של המסחר. טוב, אמרתי בלב שלי, אחמד אל תתערב יותר מדי, מה שיגידו לך תעשה. ורצתי אחרי העבד, למה הוא היה לו צעדים גדולים, לכושי הזה. היה ענק.

בחצר הגדולה של הבית עמד ילד קטן שחור והתעסק עם סוסה לבנה, בחיים שלי לא ראיתי סוסה כזאת יפה, אצילה.

יא וַואלַד! אמר העבד של אנטון, לך תגיד לאדון שלך שאני פה עם אורח חשוב של אנטון חדאד.

הילד, שהייתה לו ביד מברשת וביד השניה הזנב של הסוסה, אמר: האדון עסוק במשרד בעניין חשוב, אסור להפריע לו.

באיזה משרד? שאל אותו, בצפוני או בדרומי?

בדרומי.

טוב, נחכה.

חיכינו אולי עשר דקות וירדו שני גברים מכובדים נענעו עם הראש למשרת של אנטון ויצאו מהחצר. והעבד של אנטון כמעט יצאו לו החורים מהעיניים, הסתכל אחריהם עם הפה פתוח ואחר כך הוריד את העיניים על הילד והאף שלו רעד.

יא כלב בן כלב, אמרת בדרומי!

צחק הילד, בִּחְיָיאת אבּוּכּ התבלבלתי… עכשיו הוא בדרומי!

באבא שלי אתה נשבע יא חתיכת… הרים העבד של אנטון את היד, אבל הילד ברח והתחילו שניהם לרוץ מסביב לסוסה עד שנמאס לי.

צעקתי, מה הולך פה?

אמר לי, הוא אמר… אדון רק רגע… יא כלב איבן כלב, איפה האדון שלך עכשיו?

אמר הילד, בחייאת האימא של הסוסה ושלך, הוא עכשיו בדרומי!

והתחילו רצים עוד פעם מסביב לסוסה. יא בן שרמוטה! אני יכסח אותך ואת האימא של האימא של האימא של ה…

ראיתי זה לא ייגמר עד שלא יגיעו לזאת שאסור לקלל אותה למה היא אימא של כולנו, ותפסתי את העבד של אנטון ביד. הסוסה הסתכלה אליי.

חָלַס! – צעקתי – נשבר לי מהצפון והדרום שלכם ומהמזרח והמערב! לך אתה תגיד לו שאני פה ונגמר…

הסתכל העבד השחור על הילד עם עיניים בולטות לבנות ואמר לו, חכה חכה יא… והתחיל ללכת לחלק האחורי של הבית. הוא הלך וראיתי שהילד מסתכל אחריו כאילו חיכה למשהו והעיניים שלו מבריקות. הסתכלתי גם אני לראות מה, ולא עברו חמש דקות ויצאה מהקצה האחורי של הבית כושית צעירה, אולי בת שמונה עשרה, יפהפיה. כשראתה אותי, כיסתה את הפנים שלה עם מטפחת ורצה מהר ויצאה מהחצר. היה לה גוף משגע שבחיים לא ראיתי וגם לא אראה, אבל מה שנשאר לי בזכרון זה רק העיניים הבוערות שלה. ראה הילד שאני מסתכל אחריה וצחק.

אז יצא האחראי של המסחר ובא נתן לי את היד, עַלַא עֵיני וּעַלַא רַאסִי, השתחווה, מוסטפא בֵּיי. ונישק את האצבעות שלו אחרי שלחץ לי את היד ושם את היד שלו על הלב ועל המצח. תְפָדַל, משך אותי מהיד לתוך הבית. מה אתה צוחק? – צעק על הילד. החברים של אנטון הם האחים שלי, אמר לי, מילאת את הבית שלי באור.

אמרתי לו, הבית שלך מלא באור ממך. והסתכלתי על השפם שלו שהיה מבולבל ופרוע ועל הגָלַבּיָה שלו שהייתה כולה מקומטת. הוא יישר את השפם ונהיה ישר כולו. העביר את היד על הגלבּיה עד שנהיתה חלקה, והזמין אותי לשבת על הכריות שעל השטיח. אחר כך הלך לפתח וצעק לילד.

בא הילד עם פרצוף צוחק.

אמר לו מוסטפא בּיי, על מה אתה צוחק?

והילד צחק.

הסתכל עליו מוסטפא בּיי הזיז את הראש שלו מצד לצד ואמר, יא מלעון… לך תביא את בּאשא! יַלְלַה, אִימְשִי!

ישבנו, שתינו, עישנו נרגילה ודיברנו כשלתוך הבית קפץ בּאשא ואחריו הילד וביד שלו מקל ארוך ודק והוא דוחף אותו לבּאשא בתחת.

מה אתה צוחק? – צעק מוסטפא בּיי על הילד.

לא צוחק… יא מוסטפא בּיי… אמר בּאשא שחשב שמתכוונים אליו למה פחד להרים את הראש. אני יא סידי…

שתוק כלב!… החוצה! – צעק לילד.

הילד קפץ החוצה עם הצחוק והמקל ובּאשא גם הסתובב והתחיל ללכת אל הדלת. לא אתה יא חְ"מַאר… מוסטפא בּיי עשה שני צעדים ותפש אותו מאחורה בצוואר. בּאשא התקפל. מוסטפא בּיי משך אותו כמו שמושכים חתול לאמצע החדר, בדרך הוריד מהקיר שוט ארוך מעור מה קוראים אותו קוּרְבַּש, ואמר: וואללה אתה ח"מאר… כל מה שאומרים לך אתה עושה הפוך. עכשיו תפתח טוב ת"אוזניים שלך! – הראש של בּאשא ירד והאוזניים התרוממו – ותחשוב טוב טוב לפני שאתה מוציא מילה מהפה לפני האדון פה, למה החבל של השקר קצר, והחבל שלי ארוך… אתה חייב לאדון מאה לירה אנגליות?

היד של מוסטפא בּיי לחצה לבּאשא על הראש והוא בקושי הרים את האף מהשטיח. רק העיניים שלו התרוממו. יא סידי אני…

טראח!

חייב או לא חייב?

טראח!

חייב מוסטפא בּיי די! איי!

תן לאדון מאה לירה…תן חמישים לירה בגלל שהאדון חבר שלי… תן עשרים בגלל שפגעת בכבוד שלו שזה הכבוד שלי, ובסדר הציבורי… תן חמש לירה בגלל שאתה בּאשא…

ובכל פעם נתן לו עם הקורבּש והסתכל אליי. הסתכל אליי גם בּאשא ככה עם העיניים מלמטה וראיתי שעוד מעט לא יישאר ממנו כלום ולא יודע למה, אמרתי: די!

זהו? אמר מוסטפא בּיי, אתה רחמן…יש לך מזל יא כלב, תוציא, תוציא את הכסף…

ספר, נתן לי מה שהגיע לי בדיוק, נתן לכיס מה שהגיע לממשלה, ונתן לבּאשא בעיטה בתחת והעיף אותו החוצה.

עכשיו, אמר לי, אחרי שהתפטרנו מהפרעוש הזה, אני רוצה לדבר איתך ביזנס. נלך למשרד?

אמרתי, בכל הכבוד… לצפוני.

אבּו-שייח?…

אמרתי, יא מוסטפא בּיי… הצפון זה המזל שלי, יעני, ככה אני מאמין…

אמר לי, גם סוחר וגם מסתכל בכוכבים? זה לא הולך ביחד…

אמרתי, אני את העניינים שלי משאיר בידי אללה.

אמר, עכשיו נכון דיברת! רואים שאתה חבר של אנטון.

וצחקנו.

הלוואי הבית שלכם כמו המשרד של מוסטפא בּיי. עושר כזה לא רואים בכל יום. חיבק אותי מהכתף ואמר לי, יא איבְּני, למה לך הצרות האלה? בוא אני ייתן לך בדים סוג אלף אלף. מחוֹמְס. תקנה בזול תמכור ברווח.

אמרתי, יא מוסטפא, מה אני מבין בבדים?

אמר לי, תלמד.

אמרתי, כבר לא יילך.

אמר, בְּשָׂמִים?

אמרתי לו, לא עניין לגברים.

תבלינים? אמר לי, סוסים? נשים?…

אמרתי, יא בּאשא… סליחה! מוסטפא בּיי… אני בנאדם ישר, סוחר רק במה שאני מבין.

אמר לי, חבל, חבל שאתה לא מבין בנשים. ונתן לי נייר שכתב עליו משהו ואמר, לך לכתובת הזאת. בקצה של הרחוב תראה בית גדול עם רעפים אדומים, עם שתי כניסות, אחת צפונית ואחת…

דרומית, אמרתי.

אמר לי, איך ידעת? אבל אתה תדפוק על הצפונית…

צחקתי ואמרתי, מה אמרתי לך מוסטפא בּיי, הצפון זה המזל שלי…

צחק גם הוא ואמר, יפתח לך אחד עַלי מוּקַאדֶר. תגיד לו שאני שלחתי אותך. לך ואללה מַעַכּ! ואל תשכח את השם שלי גם אצל אנטון, למה אני רואה אתה לפעמים מתבלבל בשמות…

אמרתי לו, אללה יברך אותך גם, ולא אשכח!

גם אם לא היה אומר לי, בחיים לא הייתי דופק על הדרומית. אולי אני טיפש, אבל לא כל כך.

פתח לי עלי מוקאדר ואמרתי, מוסטפא בּיי שלח אותי.

אמר לי, אני יודע. והכניס אותי בכבוד גדול. תאכל משהו? תשתה? נרגילה? אמרתי תודה, כבר אכלתי ושתיתי. אמר לי, כמה אתה רוצה מהסחורה? אמרתי לו, תראה דוגמה. הביא מגש גדול מזהב ושפך עליו ערימה, הכנסתי את היד, ובחיאת אללה, גם זהב.

אמר לי, איך?

אמרתי לו, בַּעלַבַּית יותר טוב!

ואז, בדיוק אז איך אני עם היד בתוך הערימה, דפיקות חזקות! מהכיוון הדרומי!

הסתכלתי על עלי מוקאדר והסתכל הוא עליי, הסתכל עליי והסתכלתי אני עליו, אמר, רגע, וקם לפתוח את הדלת. הדרומית!

שני שוטרים עמדו בפתח. כל אחד עם רובה אקדח חגורה ושפם. אמרתי, זהו, הלך עליי! פה במחוז יש סדר! הכל על השולחן… ועל השולחן היה המגש עם הסחורה והיד שלי עמוק בתוכה… ועכשיו גם אנטון לא יוכל להציל אותי… איך הגורל שלי מתהפך, כמו גלגל, ולאן עכשיו אני הולך, לצפון לדרום למערב או לבית סוהר, ואני רואה שעלי מוקאדר מדבר עם השוטרים בשקט וגם מכניס את השוטרים לחדר, ומשכתי מהר את היד החוצה… הסתכל עליי עלי מוקאדר והוא והשוטרים התחילו לצחוק.

אמר לי, תחזיר, תחזיר את היד… אלה, אנטון חדאד שלח אותם, שיהיו לך ליווי.

אהלן!… אמרתי, וּסהלן! קחו אותי! אני בידיים שלכם!

והלכנו לארמון.

 

אמר לי אנטון כשהוא מחייך, למה לא אמרת לי מהתחלה שאתה מתעסק בזה?

אמרתי, וואללה, לא ידעתי…

אבל אנטון, אמרתי לו, באמת כל הכבוד. אצלך במחוז יש סדר. הצפון צפון והדרום דרום. מה יש לדבר, אי אפשר להתבלבל!

אמר לי, אחמד הצפון שלי, והדרום גם. שניהם שלי. ועכשיו השוטרים שלי ילוו אותך עד טבריה.

עליתי עם הסחורה לסיטרואן של אנטון ושניה לפני שהסיטרואן זזה נזכרתי במשהו שאני מוכרח לשאול אותו, משהו שמזמן רציתי לשאול ופחדתי… ועכשיו אולי זאת הזדמנות אחרונה.

אנטון, אמרתי לו, והסיטרואן כבר כמעט זזה, יש איזה עניין אני מוכרח לדעת, תגיד לאחיך את האמת, אם לא, אני נשבע בחברות שלנו, לא אוכל יותר לישון בלילות… איך ידעת שאני שם ואיך, עוד לפני שבאתי אליך ידעת ש…

צחק וקרץ לי, ואיך, אתה חושב, נהייתי ה…

והחייל נתן גז והסיטרואן עפה.

 

ישבתי בקפה אינשראח, מבּסוט, נזכרתי בקריצה של אנטון ובחיוך שלו, והעברתי בראש את כל מה שקרה לי, כמו סרט הודי, כמו חלום, ומבין הסלסולים של עשן הנרגילה והמוסיקה של לַילַה מורַד, שמעתי קול דק מצפצף וצועק: אבּו-שייח! יא אבּו-שייח!

הורדתי את העיניים וראיתי ילד מושך לי בשרוול של החליפה הצרפתית. ילד קטן שחור.

עוד פעם אתה! תפסיק לצחוק!

אמר לי הילד כשהוא כמעט בוכה: יא אבּו שייח למה אתה צועק עליי? מי צוחק?

הסתכלתי עליו טוב וראיתי שזה היה הילד שמתלמד סָפַּרוּת אצל אבּו סלים. אמרתי לו, מה אתה רוצה? למה כבר שכחתי לגמרי ממה שהיה בבוקר.

אמר לי, אבּו סלים שלח אותי לקרוא לך. כבר שעה אני קורא לך ואתה לא שומע.

אמרתי לו, אל תגזים.

שיפשפתי את הידיים בכיף וקמתי ללכת. נכנסתי למספרה של אבּו סלים ואיך שנכנסתי, ככה רציתי להסתובב ולצאת. שלושה חיילים אינגליזים עמדו שם. כל אחד עם רובה אקדח ושלושה פסים. סרג"נטים. אחד גבוה, שני נמוך עם שפם, שלישי שמן עם כובע של קאובוי וסכין בחגורה.

אמרתי, מה אני עושה עכשיו? הורג את שלושתם? הורג אותם וגם את אבּו סלים? הורג אותם ואת אבּו סלים ואחר כך את עצמי גם? אמרתי, זהו יא אחמד, אתה הסוחר הגדול, החבר של האחראי על המסחר של דמשק שיש לו שני משרדים ומשרת קטן, האח של מי שמושל על כל דמשק והאיזור, הצפון והדרום ואני לא יודע מה עוד… אתה, שחשבת שאתה מלך, נפלת בגלל ספר.

מרוב שנבהלתי נהייתי פוזל.

אמר החייל הגבוה, באנגלית, שמענו שיש לך סחורה טובה.

מרוב שנבהלתי נהייתי אילם.

אמר הנמוך עם השפם לאבּו סלים, שהסתכל עליי עם פה פתוח והיד שלו עם התער קפאה על החגורה שמשחיזה, מה יש לו זה, גם פוזל וגם אילם?

רק השלישי, אוסטרלי כזה שמן עם כובע של קאובוי, בא צחק ונתן לי את היד ואמר, מַיי פְרֵיינְד, דוֹנְ"ט בִּי אֶפְרֵייד, וִוי אַר אין דֶה-אַרְמִי נוֹט טוּ פַייט. וִוי אַר הִיר פְרוֹם קַיירוֹ פוֹר בִּיזנס!

נפתח לי הפה ואמרתי: וֶואל קַאמ!…

 

ככה, עם העזרה של המושל הנוצרי של דמשק, שני שוטרים סוריים של המנדט הפְרַאנְסַווי, שלושה חיילים אינגליזים, שאחד בכלל אוסטרלי ואני, אחמד אבּו-שייח, ערבי מוסלמי מיפו, הגיעה הסחורה שלי בשלום לקהיר, מדמשק…

עכשיו תגיד שגם את החיילים האינגליזים שלח אנטון? מי יודע? הכול יכול להיות. אבל על זה לא כדאי לדבר הרבה. ולמה אני מספר את כל זה לך, אתה, שאתה יהודי עם פרצוף של אחד מהממשלה? לא יודע. יש בך משהו שמזכיר לי את אבּו סלים הספר, שהיה האחד בכל העולם שנתתי לו, כמעט שלוש ארבע פעמים בשבוע, לשים את התער על הצוואר שלי.    

 

54 תגובות

  1. דפנה שחורי-

    ברוך בואך להיכל יוסי

  2. מרתק, יוסי. ברוך הבא.

    • תודה אמיר, שמח שאהבת את הסיפור. אתם עושים לי נחיתה רכה לאתר וזה מחמם את הלב.
      יוסי

  3. שלום ידידי היקר, טב שבאת.

  4. איזה סיפור יפה. איזו יכולת מעולה לחדור אל לב העולם של אתמול. המצבים, צפון-דרום, ההומור, השפה. גרנובסקי מוכיח כאן שאפשר לכתוב פרוזה קצרה היוצרת מרחב אינטימי מבלי להיתקע בלוקאליות של ה"סופר-פארם" וה"ניו-פארם", או בשכיבה על המיטה בשינקין פינת מלצ"ט תוך הרהורים למה החברה עזבה אותי. איזה עולם נפלא הוא זה, עולם של ארץ ישראל אחרת, לבנון, דמשק, הגבולות פתוחים, סמים, וישראל אינה כלא או גטו אלא חלק מן המרחב הערבי שלפני קום המדינה או תחילת הציונות, והכול במין מורכבות רמזנית ולא משוקע באידיאולוגיה מגויסת או בכתיבה אפית תחקירית מייגעת מתוך ארכיונים. כמדומני, אמר זאת פעם תומאס מאן, שאחרי שהוא קורא חומרי לצורכי כתיבה, נגיד, טטרלוגיה כמו "יוסף ואחיו", הוא משתדל לשכוח הכול ואז לכתוב. אסור בשום אופן שהתחקיר יבצבץ מתוך הטקסט הבלטריסטי. זה פוגם בו מאוד. זה מה שעושה כאן יוסי, העולם של פלסטין של אתמול הוא ממנו ובו. הוא פשוט הפנים אותו. שווה מאוד לקרוא את סיפורי אחמד כולם.

    • שבי שחורי

      ברוך בואך לבלוג

    • תודה רני
      יוסי

      • אורה ניזר

        כתוב מרתק, לא ניתן לעצור את הרולס רויס, דיאלוגים שמגלים ומכסים באותה עת וגורמים למתח בקריאה, א"י של פעם כבר לא תחזור הכל כבר איננו. לא הייתי אומרת שהספור פחות מנפלא.

        • תודה אורה, אכן זו א"י שלא תחזור, כנראה שהווה כואב מעלה עבר יפה. רציתי גם לספר את הנארטיב הפלסטיני ולחשוף אותו לקורא הישראלי, בעברית (בערבית נכתבו ספרים רבים שאינם נגישים, לצערי, לקורא העברי בגלל השפה). בעתיד אארח כאן גם יוצרים ויוצרות צעירים מיפו הכותבים עברית.
          יוסי

  5. עסיסי ועקבי בז"אנר שלו, בסגנון סיפורי אבו דאוד שחמחפשים במה, קומבינות של לילות ער; בנתונים של בלוג עדיף לקצר ולכווץ מעט.בהצלחה.

  6. לא הבנת נכון אף מילה ממה שאמרתי לך. ממש חבל.

    • לבנה, איני יודע עדיין למה לצפות מהבלוג הזה, העניין כולו חדש לי לגמרי, אך אני מניח שהכוונה היא שיתפתח איזשהו דיון סביב היצירה. לכן אני מרגיש חייב לך לפחות הסבר לאחר התגובה שלי, שהייתה קצרה ואולי מדיי חריפה. כיוון ששייכת באופן ברור ונחרץ את הסיפור לז"אנר מוכר ומסויים מאוד בסיפורת הישראלית, היה לי ברור שהקביעה הזו שלך העידה, אם לא על זלזול מסויים, אז בוודאי על קריאה שטחית מאד של הטקסט. סיפורי "אבו-דאוד" נפלאים כשלעצמם אך הסיפור במפורש אינו מתכתב איתם או עם מחברם, אליהו נאווי. אם כבר, הוא מתכתב עם סופר שונה לגמרי, שלא אציין כאן את שמו ( כי אני בכל זאת עוד מצפה לאיזושהי תגובה אינטלגנטית ), רק אומר שסופר זה אינו ישראלי ואף לא יהודי. זאת, למרות שהסיפור הוא ארץ-ישראלי מובהק. ההתייחסות הזו שלך, של: "עוד "חיכייאת" מההווי הערבי" היא כל כך אופיינית לציבור הישראלי-יהודי וככזו מאוד מקוממת. הסיפורת העברית מתייחסת לדמויות הערביות בכל מיני אופנים, רק לא באופן הפשוט והמיידי ביותר. ובדיוק נגד זה אני יוצא. לכן הגבתי כפי שהגבתי. ומכיוון שאני מבין שכוונתך הייתה טובה, וכל מה שאמרתי למעלה שתגובתי הייתה חריפה ושראוי שיתפתח דיון וכו", הרגשתי צורך להגיב שוב ואני מקווה שהפעם ההסבר יתקבל ברוח טובה.
      יוסי

      • כל מה שאמרתי, מתוך חיוב אמרתי, באתי לברך ונמצאתי מקולסת. בילדותי הייתי שומעת את סיפורי נאווי ברדיו, נפתחתי אליהם והם היו משעשעים בעיניי. כשקראתי את סיפורך פשוט נזכרתי בהם אסוציאטיבית. לא ערכתי השוואה; אהבתי את המיומנות והתחכום של המסחר המזרחי, ומצאתי אותה בסיפורך. אמרתי לקצר, כי בבלוג הקורא קצר רוח וקצר זמן. קראתי את הסברך, והיה לו מקום.

  7. מאד אהבתי את הסיפור.
    ברוך הבא.

    • אולי תגלה עם איזה סופר הסיפור מתכתב? (אני פשוט לא כל כך אינטליגנטית, כל מה שאני יודעת לעשות זה להגיד שאהבתי את הסיפורמ ולברך אותך ואפילו לא לקבל כל תגובה על כך).

      • בוקר טוב אליענה, אני כמובן שמח שאהבת את הסיפור ומודה לך על תגובתך.
        יוסי

  8. יוסי, אני איני מסכים שצריך לקצר את הסיפור, אבל אנחנו הרי מאמינים שצריך לכבד את דעתו של מישהו אחר. קורה לי גם לצערי שאני רואה תגובה חריפה מזו שקיבלת ומייד מגיב מן הבטן ולוחץ אנטר. טעות הדבר. האינטרנט יכול להוציא מאיתנו אגרסיות בשל מהירות התגובה ומכיוון שהמתעמת אינו נמצא מולנו, בשר ודם. מלבד זאת, קראתי את תגובתה של לבנה על סיפורך והיא אינה רעה כלל וכלל. למשל, היא חשבה שהסיפור עסיסי ועקבי. הרי שנינו יודעים, מי שחושף את סיפוריו בפני קוראים צריך לדעת לקבל פרח בדש הבגד, אבל גם פטיש חמישה ק"ג בראש. זה שם המשחק. סיפורי אחמד יפים המה.

    • מקבל רני, יכול להיות שלחצתי מהר מדיי על האנטר, כמו שאתה אומר, ושחררתי כמה אגרסיות על הכתובת הלא-נכונה, ברור שכוונתה של לבנה הייתה טובה ומעבר לזה, עליי לכבד את דעתה ובוודאי אותה.
      בשמי ובשם אחמד אני מברך אותך, את לבנה ואת כל באי הבלוג הזה בחג שמח!

    • אהלן יוסי,
      חשבתי פרימובסקי הגיע, בסוף יצא גרנובסקי המקורי. הסיפור יפה מאוד. יפה בעיניי שיש איש אחד בעולם שניתן לו האמון המלא עד כדי להניח תער על הצוואר. רוצה לומר, חשדהום (ברבים) וכבדהו (ביחיד). כנראה שככה זה עובד. ומה, על הדרך קיבלנו גם פנינה מרני – או פרח בדש הבגד, חגיגי וחביב, אולי גם כוסית של יין ביד, או מה, פטיש חמישה ק"ג בראש! נוסחת איזון מעניינת שכזאת בין ביקורת שלילית לחיובית. בימים עברו זה היה בלטה.
      המשחק עם הבלוג הוא מעניין. אני מקווה שלא תתמכר מדי. עם הזמן תמצא את הדרך שלך עם זה. תראה גם שיש קבוצה מסוימת של אנשים שנכנסים לראות מה קורה, חלק באים מקרוב, כמה אולי מרחוק יותר או מהתעניינות אישית בך. יפה שהטקסטים זמינים לאורך זמן, וכך מישהו שמתעניין במעשיך שנה מהיום יוכל לעלעל במה שהצטבר אצלך. כלומר זה יותר "כל-כתבי" זמין ומתעדכן מאשר כתב עת טרי לעתו ואחר כך לך תחפש אצל פרימובסקי בספרייה. כך להבנתי. לי היו כמה פניות מעניינות דרך הבלוג. ודאי אתה כבעל במה בדפוס תקבל יותר פניות ואולי טקסטים וכולי.
      יש דברים שצריך לדבר עליהם, אני יודע. יש אצלי התקדמות רבה אך לא חלקה לצערי.
      רק טוב יוסי,
      שלך,
      יחזקאל

      • אהלן יחזקאל, טוב לשמוע ממך. כן, המדיה הזאת חדשה לי ואני לא בטוח שאני מסתדר איתה. אבל ננסה…
        אנא היה איתי בקשר גם דרך האי-מייל כדי שנוכל לסגור דברים בקשר לאנתולוגיה.
        יוסי

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ליוסי גרנובסקי