הרוכב וההלך/ סיפור

                                         שולמית גלאור

 

כאשר עשה מעשה ויצא לחפש את האתון הלבנה, היער כבר נם את שנתו. שמשות נושנות האירו את פני השמיים באור חיוורין, קרניים דקיקות זלגו קלושות בינות לצמרות העלווה, אור מתעתע גילה חליפות פינות חבויות וצללים רדפו צללים.

 

   ואז, באחת, ניעור היער לחיים. המיות, אוושות וזעקות מילאו אותו בחרוק חיות היער את שיניהן. פה ושם נגלה לעיניו התמהות מחזה עוצר נשימה: נמר טפף חרישית בין עלים כבירים, איילה נחמדת הרטיטה אפה לרגע ושבה אל המרעה, והאורב לה המתין, עיניו בורקות, גופו דרוך להתנפל על הטרף.

 

   הוא העמיק לתוך היער, רגליו אומדות את רכות הטחב על האדמה הלחה. טללי הלילה הקר זלגו מן העלווה כמו דמעות גדולות וחרישיות, אך הגחליליות נשאו את אורן הפעוט כמו ביקשו להטיב בעבורו את החשיכה.

 

   עיני אוח צהבהבות דלקו וכבו. האדמה כמו דמתה לחול טובעני תחת כפות רגליו, אף שהייתה נוקשה וסלעית. הוא התקדם בקושי רב, עוצר בעצמו מלהשביע את תאוותן של כפותיו הצבות להתיישב ולנוח.

 

   נעמד לרגע. יללה חרישית הקפיאה את דמו. החליט לא לתת לרחש הזר להקפיא את הנוזל העכור הרוחף בעורקיו, ופילס את דרכו בין השיחים הקוצניים ומהמורות הדרך.

 

   הרי הובטח לו: יום יבוא והיא תגיע. היכן היא? היכן האתון הלבנה? תמיד ידע שהדרך קשה, עצורה וחובטת באברי הגוף, אך בסופה תימצא לו האתון ההיא, הנכספת.

 

   לפתע הבחין שהיער הפך דממה. אף אחת מחיות היער לא העזה לצאת ממקום מסתורה. לרגעים דימה לשמוע אנקה שעלתה מאי שם. פנה לכיוון הקול, אך הייתה זו רק המיית כנפיים חרישית. אחד העטלפים זיהה אותו ואיים לנחות על כתפו. רק האתון הלבנה לא נראתה בשום מקום. שתבוא כבר, שתיגלה לעיניו. לא יוותר עכשיו, כשהוא מייחל אליה זה עידן ועידנים, חולם כיצד ייראה המפגש, מה יחוש בלב המתפוצץ מאהבה, גמול והכרת תודה.

 

    כבר היה מיואש. אפילו מזון לא לקח איתו. האמין שהאתון תרווה את צימאונו ותיתן לו גם פת לאכול. הדרך אל האתון הלבנה נראתה לו תמיד רצופה תלאות אך אושר צרוף בסופה.

 

   כאשר הייאוש כבר כרסם בליבו והוא שקל לחזור הביתה, לאנשים שאהב ועזב מאחור, שמע קול נעים מאין כמוהו: פכפוך של מים ולקיקה עדינה.

 

   לצד אגם קטן שמימיו זהרו באור הלבנה, עמדה אתון ולגמה חרישית ממימיו. הוא שפשף את עיניו, תוהה כיצד התמזל לו המזל, הרי רבים נכנסו ביער, אך רבים עוד יותר נבלעו בו, או יצאו ממנו בבושת פנים, קרועי מבט או מושכים בייאוש בכנפות בגדיהם.

 

   והנה היא, פוסעת לעברו, חיוורת כל כך, שליבו דהר בקרבו עד כי חשש שיתעלף. רק אז הבחין שהיא איננה לבנה, כלל וכלל לא. אתון יפיפה היא, אך צבעה עכור!

 

    ליבו נפל בקרבו. הלעולם לא יפגוש באתון הלבנה? התבושש לבוא? היהה גם הוא כאותם אבלים הנשמטים מפי היער אל האור החמסני הפוגש בהם בחוץ, אל תוך זרועותיהם של הלועגים? היוותר עכשיו, כשהוא כבר כאן, כל כך עמוק בתוך היער? אל תשים לבך לעצים, אמרו לו, אל תספור אותם ואל תיבהל מעוצמתם ומגודלם. רק חשוב על היער. רק התמקד במטרה. אתפלל אל אדון הרחמים והוא ישמעני, חיזק את ליבו והמתין.

 

   תוך שעה-שעתיים הפציע הבוקר. היער ניעור אל שחר חרישי, חדש ומבהיק בעלוותו. אגלי טל שיחקו במשחק של אורות מרצדים, והחיות פצחו ברחש ארוחות ורחצות ושתייה: לקיקת מים, פיהוקים ומתיחת גפיים, המיות גורים ושאגות בגירים. כבר הסכין עם כך שייצא כשידיו ריקות, כלעומת שבא. לפחות זכה בכל הפאר הזה, שאין אח ורע לו בכל אשר ראה.

 

   לפתע פתאום היא נגלתה בפניו: האתון הלבנה. יפה וברה, כולה אומרת הוד וכבוד. גפיה תואמים ועדינים מכפי שראה אי פעם באיזו בהמה. ועל גבה הוא ישב, גאונו נמתח על רגליים ארוכות וגו דק וישר כנסיך מצרים.

 

   כפי שציפה, כפי שהאמין, כפי שקיווה, כפי שדמיין לא פעם אחת ולא פעמיים אלא פעמים רבות, שנים ארוכות, ארוכות מדי – מצחו של הרוכב הנסיכי בהק בעטרת מלכות, עיניו ברקו באור יקרות, החושן נח על חזהו, נוצץ בשלל אבניו הטובות, פניו מפיקים רוך וענווה, עוצמה וחסד בל יתואר. ואהבה. כל כך הרבה אהבה לא הרגיש מימיו.

 

    לרגע קט הצטלבו מבטי הרוכב וההלך. הוא רשם כל מה שראה, כדי שיזכור הכול ויוכל לספר לאחרים: עיניו הבהירות, מבטו העז והתמים כאחד, תינוקי לרגעים וחוצב להבות ברגעים אחרים.

 

   מבטו של הרוכב זקוף הגו חדר לליבו ופילח אותו בכאב כביר בעוצמתו ובלתי ניתן לפענוח או להסבר. אך היה בו גם אושר אינסופי.

 

    לפתע הבחין בטיפות הדם נוצצות על גלימתו, מכתימות את הלובן. הן זלגו ממותנו ומכפות ידיו. ואז ידע: גואלו חי.