בננות - בלוגים / / קוסטיה שב משדה הקרב
אררט
  • ליאור אלפרוביץ'

    מבקר ספרות וחוקר שואה

קוסטיה שב משדה הקרב

בבית החולים של הצבא הסובייטי שבו שירתה סבתי כאחות בזמן מלחמת העולם השנייה, היו מצויות שתי מחלקות: פנימית וכירורגית. במחלקה הכירורגית שכבו חולים שיצאו לא מכבר מחדר הניתוחים שהוקדש לבעיותיהם המוטוריות. כך, על שתי שורות של מיטות ברזל פשוטות, נאנקו חיילים קטועי רגליים וידיים, עקורי עיניים וקטופי אף. אך על אף מצבם הקשה, רחמי כולם היו נתונים לצעיר אחד – וולודיה. נער רוסי רזה, שגדל באחד מאינספור הכפרים הנידחים בגבה של רוסיה. בחורף 1942 גויס וולודיה למשמרות המהפכה הסובייטית שלחמה בפאשיסטים ונשלח לחזית הגרמנית. עתה עיניו הבהירות, החולמניות משהו, ניסו לעכל כיצד קרה הדבר, שרסיס פגז פגע באופן כה מדויק בחלציו, עד שהותירו רק לדמיין עד יום מותו מהי תאוות בשרים.

הסיפור הזה מזכיר את סיפורו של קוסטיה, גיבור ספרו של אנדריי גלסימוב, "צמא". בעיקר משום ששניהם משקפים מציאות חברתית ופוליטית גרוטסקית באמצעות עיוות שאינו טבעי בגוף האנושי. כך מתגלמת המלחמה העקובה מדם בצ'צ'ניה בפניו החרוכים של קוסטיה, שחולץ מנגמ"ש בוער ברגע האחרון על ידי הסרן סריוגה, האיש שבמשך הספר עצמו קוסטיה וחבריו לנשק מבקשים למצוא. אלא שמלבד מסע ברחבי המולדת, יוצא קוסטיה גם למסע נוסף בעברו כילד של אמא רוסיה, בן גיאוגרפי אך חורג, שכל חייו נותבו, כך מתברר, להיות אותו לפיד בוער אלמוני שהאיר לרגע את רחובותיה ההרוסים של העיר גרוזני.

את התובנה הקשה אפשר להסיק ממצבו הנוכחי של הגיבור, כאשר הוא ספון היטב בדירתו ועיקר תכליתו בחייו החדשים היא לעורר את פחדו של ניקיטה, בנה הפרוע של שכנתו החד הורית, אולגה. למעשה ניקיטה ואולגה הם שתי הנפשות היחידות הפועלות בשלב זה בחייו. עיקר ימיו נתונים לשיגיונות העבר התוקפים אותו, כאשר בין שיגיון אחד למשנהו מקיץ קוסטיה בבהלה לרגע קצר רק כדי לחוש צלצולים בראשו ולגלות כי "מול העיניים שלי שכב בקבוק ריק, לידו עוד אחד. נגעתי בהם בידיים, הם נקשו זה בזה. היה טוב לשכב על הרצפה, היא היתה קרירה".

הסצנה הנוקבת, המחרידה בפשטותה, כרוכה בעטיפת הספר, שבה נראה אדם בעל חזות סלאבית, עוטה סגין, סמוק לחיים ובידו כוסית וודקה. משקה עבדי הארץ הארורה. לפי ששתיהן מתארות, בסופו של דבר, את הפטאליזם הרוסי. משמע, את אותו קיום המתנודד בין נאמנות עד מוות למולדת הגדולה, לבין ההכרה המפוכחת כי המולדת הרוסית מנותקת כליל מבניה ועניינה בהם נעלם מיד לאחר שהקריבו לה את קורבנם היקר. מי הוא קוסטיה אם לא גלגול מודרני של אחד מאותם המוני אדם שהוקרבו על ידי פטר הגדול, איוון האיום או סטאלין על מזבח כבודה האבוד של רוסיה?

אך הספר הזה בוחר לעסוק דווקא במצב הביניים. כלומר, במציאות שבה הגיבור עדיין מאמין כי הוא בנה הנאמן של אמא רוסיה, שאף אם תעה בדרכו, אי שם בסתר לבה הקפוא, היא בכל זאת מבקשת לנחמו, והוא מבקש את רחמיה בצורה העלובה ביותר. כפי שמנסח זאת גנקה, ידידו לנגמ"ש, בשעה שהם מבקשים להרים כוסית לזכרו של נהג משאית התובלה מיכאליץ': "מה אתה אומר שם? קוסטיה, אל תמלמל, יאללה, צא משם, אשתי תנקה את זה אחר כך. תראה, את כל הרצפה מרחת בדם".

העלילה, כאמור, משייטת בין זיכרונותיו הקטועים של קוסטיה, אלו נדמים לפיסות העור החרוך הנושרות מדי פעם בפעם מפניו של הגיבור ומגלות שכבות עמוקות יותר. יחסיהם המעורערים של הוריו ושל אחיו הקטן, שעל פי התנהלותו מלמדת כי גם הוא נועד לאותו הגורל, הילדות בעידן הסובייטי והחיים בפרוור המוסקוואי הפוסט-סובייטי – כל אלה מגוללים בסופו של דבר מסכת חיים עלובה של אדם חסר חשיבות שלא חי כגיבור ולא ידע למות כגיבור כאשר ההזדמנות ניתנה בידו. ועתה הוא מעביר את הזמן בחיפוש הקצין שהציל אותו מן המוות ודן אותו, אגב כך, לחיים של אומללות בגוף גרוטסקי.

הכתיבה עצמה אוורירית ביותר. המשפטים קצרים והפסקאות רחבות. אך אין די בהן כדי להקל על הקוראים, משום שלעתים הקפיצות בין המציאות החיצונית לבין המציאות הפנימית נעשות באבחה אחת, המחייבת את הקוראים המבולבלים לשוב ולעלעל כמה דפים אחורה ולשחזר מחדש את שני הסיפורים המקבילים, כדי להבין מי פועל עתה נגד מי. למרות הסרבול הזה, ספרו של אנדריי גלסימוב מאיץ בקוראים להמשיך לקרוא, ולחשוף עוד ועוד מבשרו החי של קוסטיה, שכן בפשטות כתיבתו ובתיאוריו הוא מספק חוויה קשה ומטלטלת המעניקה תחושה שמנסח היטב קוסטיה בעצמו: "אני רוצה לעצום את העיניים, אבל כבר אין לי עפעפיים, הם נשרפו לגמרי".

2 תגובות

  1. ליאור
    נשמע מרתק, לא הכרתי אותו.
    אתה ממש מחיה את הספר.
    תודה
    להתראות טובה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לליאור אלפרוביץ'