אריק גלסנר על "צייר המלחמות"

ייצוג הולם / אריק גלסנר

כדאי לשים לב לאור גראור. בגלל התבונה והאקספרימנטליות, בגלל הכישרון הספרותי שמנצנץ מתוך “צייר המלחמות”.

אולי נפתח בסוף, בסיפור החותם את “צייר המלחמות”, כי הוא מבהיר את מהותו של הקובץ כולו. ב”עד אינסוף” עובר אור גראור במיומנות מדמות לדמות, על ידי קישור אקראי בין הדמויות כמו בחיבור חלוקי משחק דומינו. הסיפור מסתיים בסיפור-בתוך-סיפור בו מופיעה בשנית הדמות שפתחה אותו. הסיום המפתיע הזה מעלה את התהייה הרטרואקטיבית אם לא כל הדמויות בסיפור אינן דמויות “אמיתיות” אלא לקוחות מהסיפור-בתוך-סיפור. וזהו עניינו של רוב קובץ הסיפורים הזה: חצייה דו-סטרית של קו הגבול בין האמנות לחיים, בין השיקוף למקור, בין הדמיון למציאות.

החצייה הזו מופיעה בשלל ואריאציות: שתי חברות תל אביביות נפרדות לפתע כשאחת מהן נכנסת לתמונה של אדוארד הופר וחיה לה את חייה בניו יורק של שנות ה-20; צעירה תל אביבית אחרת מציבה מראות ברחובות תל אביב, שתשקפנה את שקיעת השמש בחוצות העיר; צייר מוחק את המודל האנושי שלו מהחיים ומעביר אותו בשלמותו אל הבד.

שני סיפורים אפוקליפטיים לכאורה בקובץ, שמבטאים גם את הרצון להדהים האופייני לסופרים בתחילת דרכם, שייכים אף הם לעיסוק ביחס בין הייצוג, הלשוני הפעם, למציאות. זוג ישראלי צעיר מתעורר לעיר שרחובותיה הפכו לנהרות דם.

בסיפור השני זוג צעיר אחר, שרידים יחידים ממלחמה נוראה, משוטטים בתל אביב החרבה. צריך לקרוא את הסיפורים הללו לאו דווקא כפחד מאפוקליפסה, אלא כריאליזציה של מטונימיה נפוצה (”נטביע את הארץ בדם”) במקרה הראשון, וריאליזציה קומית של מטבע לשון (”גם אם תישאר האחרון בעולם אני לא אשכב איתך”) במקרה השני.

סיפורים אחרים, בעלי גוון ביקורתי ופוליטי מובהק העוסקים במיליטריזם הישראלי, כמו זה שמתאר איך ביקור של קבוצת ילדי בית ספר בגבעת התחמושת הופך לשחזור עקוב מדם של הקרב המקורי, או זה שמתאר איך קבוצת נערים המתאמנים לקראת גיוס הופכים לזאבים צמאי דם, עוסקים גם הם, בעקיפין, באותה סוגיה: טשטוש הגבול בין משחק לריאליה.

השאלה שהקורא שואל את עצמו היא “או-קיי, אבל מה אומר בעצם הטשטוש הזה? “. הדיון על קו הגבול בין האמנות למציאות יכול לכוון לכמה אמירות. כיוון אחד, ותיק, הוא הרעיון הרומנטי על האמנות כתחליף לחיים, כמקום קוהרנטי, תמציתי וזוהר המחליף את המציאות הכאוטית והאפרורית.

כיוון שני הוא הפוך: האמנות מלמדת אותנו משהו על החיים, הן על דרך הניגוד (כמו מדאם בובארי שקוראת רומנים רומנטיים ומנסה, בהשלכות טרגיות, ליישם אותם בחייה) והן על דרך ההקבלה ( מלמדת אותנו מה עיקר ומה טפל בחיינו).

כיוון שלישי, עכשווי יותר, הוא הרעיון שהשכפול של המציאות באמנות ובמדיה מונע מאיתנו נגישות למקור. המציאות שלנו ממוסכת על ידי אינסוף ייצוגים, כך שהיא אינה נגישה יותר ובעצם אבדה לעד. אבל יש אפשרות נוספת, והיא שהמעבר התדיר בין מציאות לדמיון, בין מציאות לאמנות, נעשה לשם השעשוע שבתעתוע עצמו.

זה, כמדומה, הכיוון אצל גראור, כיוון שנציג ספרותי מובהק שלו הוא הסופר הארגנטינאי חוליו קורטאסר. הכיוון הזה משעשע אך ביסודו של דבר לא מהותי. כי התחכום השכלתני בהצבת השאלה אם הדמויות “אמיתיות” או לא חשוב פחות מהאפקט הרגשי של הספרות, כלומר מהשאלה אם הדמויות מאושרות או לא.

תבונה של מספר שיודע לדון באושר של דמויותיו כן מצויה כאן לפרקים. למשל בסיפור על אישה, נשואה ואם, שנחנקת תחת עול תפקידיה המשפחתיים ונגררת לסף בגידה. התבונה של גראור מתבטאת בהצגת אופציית הבגידה כמספקת פסיכולוגית לא פחות מהמעשה גופו.

קונספט פסיכולוגי שחז”ל ביטאו בביטוי “פת בסלו”; הידיעה שיש לך מזון באמתחתך מאפשרת לך לשאת רעב זמן ממושך, זמן רב יותר ממי שאין לו פת בסלו. אותה תבונה שנגלית, בתוספת הביקורת החברתית השנונה לעתים, ובלוויית המיומנות והאקספרימנטליות בסיפורים האונטולוגיים יותר (שעוסקים ביחסי ייצוג ומציאות), הופכים את ספר הביכורים הזה לראוי לתשומת לב.

יש שני סוגי ספרים טובים: אלה שצריכים “להיכנס למצב” על מנת ליהנות מהם, להחליט שמתמסרים להם, ואלה שכופים את עצמם עליך, שאינך צריך “להיכנס למצב” של קריאה כי הם מכניסים אותך אליו בעל כורחך בכוחם. הכישרון הספרותי שמנצנץ ב”צייר המלחמות” מעורר לעודד את גראור הצעיר להצליח בעתיד לחצות את הקו. לא, לא בין הדמיון למציאות, אלא בין הסוג הראשון של הספרים הטובים לסוג השני.

מעריב – תרבות – 06.03.2009

את צייר המלחמות אפשר למצוא בכל חנויות הספרים. כמו כן, אפשר להזמין אותו עבור 69 ש”ח (כולל דמי משלוח) ישירות מההוצאה. להזמנות התקשרו לטלפון: 02-6330530, או שלחו אימייל לכתובת: misrad@tobypress.com.