יפן / בן-עמי שילוני

בשבועות האחרונים קראתי מחדש את שני ספריו המצוינים של בן-עמי שילוני: “יפן המסורתית “ו”יפן המודרנית”. בספר הראשון סוקר שילוני את ההסיטוריה היפנית משורשיה המיתולוגיים, עד לשלהי תקופת טוקוגאוה במאה ה-19 לספירה.

כמו בכל תרבות, ניתן לחלק את ההסיטוריה היפנית לתקופות מוגדרות, ושילוני מקפיד לתאר לא רק את הפוליטיקה של כל תקופה, אלא גם את חיי החברה, הדת והרוח. כך, למשל, בכל תקופה הוא מתאר את יצירות הספרות החשובות ביותר ותיאורים קצרים של היוצרים/יוצרות.

שילוני משתייך לאותה קבוצה של היסטוריונים, ביניהם צבי יעבץ, תיאודור מומזן ואנתוני ביבור, שמסוגלים להחיות את התקופות עליהן הם כותבים. הכתיבה של שילוני מאד ברורה ופשוטה, במובן החיובי של המילה. הפרקים שלו תחומים היטב, הוא כותב פסקאות קצרות עד בינוניות והמשפטים שלו קצרים ופשוטים מבחינה תחבירית. בזכות הכתיבה ה”פשוטה” הזו, ספריו של שילוני קריאים מאד ולעתים אפילו מותחים.

“יפן המודרנית” ארוך פי 1.5 מ”יפן המסורתית”, למרות ששהוא סוקר כ-200 שנים בלבד, לעומת מאות השנים משחר התרבות היפנית ועל לתקופת השוגונים. שילוני מאריך ב”יפן המודרנית” כדי להראות כיצד התרבות היפנית השתנתה מן הקצה אל הקצה מספר פעמים ב-200 השנים האחרונות.

מחברה חקלאית מבודדת מהעולם, הפכה למעצמה כמעט-עתידנית ואחת הכלכלות הגדולות בעולם. בדרך היא הספיקה לעבור ממשטר של אילי מלחמה לדמוקרטיה בהתהוות, למשטר צבאי לאומני ולבסוף לדמוקרטיה הפציפיסטית ביותר בעולם. ממדינה קטנה שמורכבת מארבעה איים גדולים ומספר איים זעירים, היא הפכה במלחמת העולם השנייה לאימפריה שחלשה על חלר נרחב ממזרח אסיה ומהאוקינוס השקט, ובן רגע, לאחר כניעתה, חזרה למימדיה הראשוניים.

שילוני הפליא לעשות והוסיף בסוף “יפן המודרנית” את שתי החוקות של יפן המודרנית. הראשונה היא “חוקת מייג’י”, שניתנה לעם במאה ה-19, ושסללה את הדרך למודרניזיציה ולדמוקרטיה.

החוקה השנייה נכתבה על-ידי ארה”ב, בניצוחו של הגנרל דגלאס מק-ארת’ור, לאחר שכבשה את יפן בתום מלחמת העולם השנייה. מאוימים מהכוח שיפן הפגינה במלחמה, קבעו האמריקאים בחוקה שיפן לא תחזיק צבא, לא תצא למלחמות, ולא תשתתף במלחמות של מדינות אחרות. יותר מכך – אסור ליפן לייצר, לקנות או למכור נשק.

החוקה החדשה חיזקה את הדמוקרטיה היפנית ואף העניקה לאזרחי יפן זכויות שלא היו לאזרחים אמריקאים, כגון הזכות לעבודה. העם היפני, עייף מהמלחמה, אימץ את החוקה המוכתבת ועד היום עומד מגן עליה בגאווה.

אני אוהב ספרי היסטוריה. קודם כל, הודות ליכולתם להחיות תרבויות זרות, שהתקיימו לפני מאות שנים, או שמתקיימות היום, אבל במרחק של אלפי קילומטרים מאתנו; שנית, בגלל יכולתם לשקף את התרבות ואת ההסיטוריה שלנו. אמנם צריך להיזהר מאד כשעושים השוואות בין תרבויות שונות, בטח בזמנים שונים, אבל אני מאמין שבכל זאת אנחנו יכולים ללמוד מניסיונם של אחרים: ללמוד כיצד להשתפר, וקודם כל – ללמוד ממה להיזהר.

יפן כבשה את מנצ’וריה מסין ב-1931. שש שנים מאוחר יותר, הרחיבה יפן את כיבושיה בסין וארבע שנים אחר-כך, ב-1941, הפציצה את בסיס הצי האמריקאי בפרל הרבור, הוואי. כולנו יודעים מה קרה ארבע שנים אחר-כך, ב-6 וב-9 לאוגוסט 1945.

כולנו יודעים מה קרה, ואיך, אבל רק מי שיקרא את ספריו של שילוני, או ספרי היסטוריה אחרים, ילמד את שרשרת האירועים וההחלטות שהובילו לכך. וחשוב ללמוד את השרשרת הזאת – לא רק כדי להבין את העבר, אלא גם כדי להירתע מההווה ולנסות להשפיע על העתיד.

הפסקה הבאה, שמופיעה בעמוד 193 של “יפן המודרנית” (הגרסה המתקונת והמורחבת), גרמה לי לעצור ולחשוב בדיוק על הנושא הזה. חשבתי על דרכים רבות להציג אותה, עד שלבסוף הגעתי למסקנה שהיא מספיק חזקה בזכות עצמה, ולא צריכה אותי כמתווך. אני אחתום בה את הרשימה הקצרה הזאת:

“כיבוש מנצ’וריה היווה נקודת-מפנה בהיסטוריה הפוליטית של יפן. הוא שם קץ למגמה הליברלית והדמוקרטית, שהתפתחה מאז תום מלחמת העולם הראשונה, ויצר מגמה הפוכה – בכיוון של לאומנות ומיליטריזם – שאפיינה את יפן ב-15 השנים הבאות. אנשי-רוח מעטים, כמו יוֹשִינוֹ סאקוּזוֹ, שללו את הכיבוש, אך רוב הציבור תמך בו בהתלהבות. הניצחונות בשדות-הקרב עוררו התרגשות פטריוטית, והגינוי הבינלאומי איחד את היפנים בתחושה שכל העולם נגדם. המחאות של ארצות-הברית ובריטניה, ששלטו בעצמן על שטחים קולוניאליים נרחבים באסיה, נשמעו צבועות ונובעות משנאה גזעית ומחוסר-נכונות להכיר בזכותה של יפן להשיג מרחב מחיה. ככל שגבר הגינוי הבינלאומי, כך התחזקה ביפן התחושה, שאי-אפשר לסמוך על אחרים, ושעליה להסתמך על כוחה בלבד.”

יפן המסורתית: תרבות והיסטוריה (מהדורה מתוקנת ומורחבת) / בן-עמי שילוני (שוקן 2001)

יפן המודרנית: תרבות והיסטוריה (מהדורה מתוקנת ומורחבת) / בן-עמי שילוני (שוקן 2002)