מספרים בחשיכה סופר, עורך, סטודנט לפיזיקה
בהמשך לפוסט שכתבתי על הנרייטה ליוויט לפני מספר שבועות, אני שמח לארח בבלוג את סמדר נאוז, שמסיימת בימים אלו את הדוקטורט שלה באסטרופיזיקה באוניברסיטת תל-אביב. סמדר היתה המתרגלת שלי בקורס “מבוא לאסטרופיזיקה” בתואר הראשון, וכשהגעתי לתואר השני תפסתי אותה מייד כ”זקנת השבט” בקרב הדוקטורנטים. בנוסף למחקריה השונים, סמדר אחראית על סמינר הסטודנטים, שותפה פעילה במועדון האסטרונומי של אוניברסיטת תל-אביב Astroclub ובשנתיים האחרונות יזמה וארגנה, יחד עם חגי פרץ ממכון וייצמן, את כנס הסטודנטים הארצי לאסטרופיזיקה ASCOS. רק לאחרונה היא זכתה במלגת דן-דוד היוקרתית לתואר שלישי. בסתיו הקרוב היא תמשיך למשרת פוסט-דוק (השלב הבא במסלול האקדמי אחרי דוקטוראט) באוניברסיטתNorthwestern בשיקגו, ארה”ב.
בעוד שאני לומד להיות תצפיתן, סמדר היא תיאורטיקנית – היא מפתחת משוואות ובונה מודלים שמטרתם לתאר את התופעות שאנו רואים בשמים. כיוון שאני רואה בסמדר את הכתובת לכל שאלה תיאורטית שעולה לי, ראיתי בה את הבחירה הטבעית לחנוך סדרה של פוסטים, בהם אארח סטודנטים וסטודנטיות לאסטרופיזיקה שיספרו על מחקריהם ועל חוויותיהם באקדמיה.
שמי סמדר נאוז, אני בת 31, דוקטורנטית (מסיימת השנה) לאסטרופיזיקה באוניברסיטת תל אביב, אמא של אורי, ונשואה למשה. אור ביקש ממני לכתוב על “איך זה להיות אישה ומדענית” ואני אפילו לא יודעת היכן להתחיל. נראה לי שפשוט אקפוץ למים ונראה מה ייצא, אך לפני שאתחיל אזהיר שכיוון שקטע זה מתפרסם באינטרנט הוא מעודן. וחשוב גם לציין שזו היא נקודת המבט שלי ושבנות אחרות חוו חוויות אחרות.
נושא מחקר הדוקטורט שלי הוא הגלקסיות הראשונות ביקום, כיצד הן נוצרו, מה היה האפקט שלהן על הגז מסביב, וכיצד נוכל לראות אותן, אם בכלל. בעיניי הנושא קסום ומיוחד. בעצם, כשאני חושבת על זה, כל חידה שנראית לי מאתגרת כיף לחשוב עליה ולחקור אותה, ולו הייתי יכולה לחיות 500 שנה, הייתי לומדת ארכיאולוגיה, ביולוגיה, פסיכולוגיה, זואולוגיה, תהליכי אבולוציה, גאולוגיה, חלקיקים, תורת המיתרים, אומנות.. טוב, הבנתם את הרעיון. אבל מה שמעניין בקוסמולוגיה, שהוא חקר ההיסטוריה של היקום, זה האתגר. חלקי הפאזל שלנו מועטים מאוד. קרי, יש מעט מאוד תצפיות על היקום המוקדם, אפשר לחשוב על ספר החיים של היקום כספר שבו יש את הפרק הראשון (תצפיות ממאורע שהתרחש ביקום כשהיה רק בן 400,000 שנה) ואת הפרק האחרון – תצפיות של היקום הקרוב. אך למעשה, ליבו של הספר, כיצד החומר האחיד ביקום הפך לגלקסיות, הכוכבים והפלנטות שאנו רואים היום – עדיין חסר. אחנחנו מנסים להסביר מה קרה בדרך. בת דודה שלי אמרה שזה נראה לה חסר ערך לחלוטין כי אין בזה שום תועלת, ושנושא הדוקטורט של משה – פיזיקה ביולוגית, הרבה יותר מעניין.
אם כבר הזכרתי את בת דודה שלי, אולי כבר נמשיך בכתיבה אסוציטיבית ואדבר קצת על המשפחה שלי? נושא קשה. מצד אחד, תמיד עודדו אותי ללמוד ולשאול (אבל לא יותר מדי). מצד שני, אני חושבת שבהתחלה ההורים שלי היו מאוד מאוכזבים שבחרתי ללמוד פיזיקה, אולי באיזשהו מקום הם עדיין היו מעדיפים שהייתי בוחרת מקצוע אחר. הם כמובן גאים שהבת שלהם היא” אוטוטו” דוקטור, אבל “אם כבר ללמוד הרבה שנים, למה לא רפואה?”. הם תופסים את הפיזיקה כ”מקצוע קשה וגברי” (אין מקצוע שהוא קל ובמקרה גם גברי, לא?).
בסוף התואר הראשון (הייתי בת 24) אמא שלי לקחה אותי לשיחה מלב אל לב. היא תכננה את השיחה הזו כבר זמן רב. היא הסבירה לי שהגיע הזמן שאתמסד. השעון הביולוגי מתקתק, אני צריכה להתחתן ולהוליד ילדים, מרדתי די (?) ואני יכולה לעשות תעודת הוראה ולהיות מורה לפיזיקה אם אני באמת אוהבת את זה ולהיות אמא. – אפילו עכשיו, שבע שנים אחרי, זה מקומם אותי. משה ואני התחתנו כשהייתי בת 26, אחרי התואר שני שלי (שעשיתי מיד אחרי הראשון), אחרי 5 שנים ביחד. אורי לא נולד מיד. המשכתי לדוקטורט. אמא שלי חשבה שאני מבזבזת את זמני.
משה ואני מתחלקים שווה בשווה בטיפולו באורי. שווה ושווה בערך… יש דברים שאני עושה יותר, ויש כאלו שהוא. כאשר למשה יש תקופה לחוצה יותר אז אני לוקחת יותר ולהיפך.
הרבה מחברותי ילדו בערך באותו זמן כמוני, כמעט כולן דוקטורנטיות למדעים מדוייקים, כמעט לכולן היו שאיפות לחיים באקדמיה. וכמעט כולן הקריבו את הקריירה. הן ממשיכות את הדוקטורט כי השעות גמישות והן מקבלות מלגה, אבל על מנת להמשיך באקדמיה יש להשקיע הרבה, והן לא עושות את האקסטרה. אחת מהן פגשה אותי לפני שנסעתי לארה”ב לתת שם סמינרים באוניברסטאות שונות (סיור שמקובל לתת לפני פוסט-דוק). התלוננתי בפניה שאני מרגישה אשמה להשאיר את אורי והיא אמרה משהוא כמו: “סמדר, מתי כבר תותרי על הצורך שלך בקריירה?” אני לא מכירה סטודנט גבר שחבריו אמרו לו את זה. יותר מזה, אני לא מכירה גבר שאמר שהוא מרגיש אשמה.
אולי פה קבור הכלב. אני מרגישה אשמה מצד אחד שאני לא מספיק עם אורי, ומצד שני אני מרגישה אשמה שאני לא קרייריסטית טובה, ולא משקיעה מספיק שעות במחקר ונוסעת לכנסים. אני לא יכולה להישאר בבית עם אורי ב- fulltime. אני לא מצליחה לדמיין את עצמי עושה את זה אפילו. אני ניהנת להישאר איתו בסופ”שים ובחופשים. אנחנו מבלים ביחד ואני באמת ניהנת. אבל אני גם מאוד ניהנת לחקור. המחקר שלי ממלא אותי ומעשיר אותי. כשאורי היה ממש קטן והייתי בחופשת לידה (אחרי תקופה ארוכה בשמירת הריון בבית) והרגשתי שאני כבר משתגעת, סיפרתי לו תוך כדי הנקות מה אני עושה. אני לא חושבת שהוא אהב את זה – הוא בעיקר העדיף לינוק בשקט – אפשר להבין אותו, אבל אני המשכתי לחשוב כמו אז גם עכשיו על פיזיקה.
למעט מספר מצומצם של חברות סגל בפיזיקה (אם אני לא טועה, כחמש בכל הארץ) כולם גברים, בעיקר מבוגרים. באוניברסיטה העברית בירושלים, שם עשיתי את שני התארים הראשונים שלי, קיבלתי הערות בסגנון שאולי זה לא לעניין להגיע ללימודים בחצאית מיני או שמלה. אני אוהבת להתלבש בצורה ציבעונית מאוד. זה משמח אותי. אני אוהבת לצבוע את השיער והציפורנים שלי בכל מיני צבעים כי זה גם משמח אותי. אני מודעת לחשיבות של רושם חיצוני ושבחורה בחצאית מיני כביכול משדרת קלות דעת ומיניות, אבל האם בחור ברסטות או בשיער ארוך ובגופיה או חולצה זרוקה אחרת לא משדר את ההקבלה הנשית של זה? מעין קלות דעת או לפחות “פאנן”? אולי אני טועה, ואולי הם כן מקבלים הערות. כמובן שכשאני מעבירה סמינר אני מתלבשת “סולידי” ואוספת את השיער. אבל ביום יום אני מתלבשת איך שבא לי. באוניברסיטת תל אביב לא קיבלתי הערות, ובכלל יש שם יותר בנות. לעומת זאת, אני גם סטודנטית אורחת במכון וייצמן, ואחת המזכירות פעם רמזה לי שאולי כאן כדאי להתלבש “פחות בולט”. אז בעצם אולי אין לי על מה להתלונן – אם אני מבליטה את עצמי, מן הסתם “שאחטוף אש”.
כשחיפשתי מנחה לדוקטורט התראיינתי אצל חברי סגל שונים בארץ. סיפרתי על שאיפותיי להמשיך באקדמיה. שמעתי מחלקם דברים כגון – הרבה נשים עושות את הבחירה להשקיע יותר במשפחה ולוותר על הקריירה – באותה תקופה חשבתי שזה מאוד שוביניסטי לומר דבר כזה, וזה רק הרפה את ידיי. כיום אני חושבת שכנראה אחרי שהם פגשו הרבה נשים שויתרו על הקרירה שלהן בעקבות לידת הילד/ים, הם רצו “להזהיר” אותי, ואולי כדי שגם אני וגם הם לא נפתח ציפיות כי “זה מה שנשים עושות”. “התחפשתי” לראיונות הללו. התלבשתי סולידי, צבע השיער שלי היה נורמלי, ואפילו הרכבתי משקפיים. באחד מהראיונות בהן הייתי מחופשת, בסוף הראיון המנחה שאל אותי אם שמתי לב שהוא התבונן בי לאורך כל הראיון, כיוון שהוא אוהב להתבונן בדברים אסטתים והוא חושב שאני מאוד אסטטית. מה הייתי אמורה לעשות במקרה כזה? אמרתי תודה. אחר כך שלחתי אימייל שאומר שהחלטתי ללכת למישהו אחר. אני רוצה לציין שגם המנחה שלי למאסטר (ניר שביב) והמנחה שלי לדוקטורט (רנן ברקנא), שניהם דוגלים בשוויון. אף לא פעם אחת שמעתי הערות על לבושי, ותמיד הם ניסו לעלות את הביטחון העצמי שלי!
אני צריכה להבהיר משהוא חשוב מאוד. אין לי בטחון עצמי גבוה (בלשון המעטה), יותר נכון אולי לומר שיש בי סוג מסויים של דואליות. מצד אחד אני מרגשיה ממש לא חכמה לא פיקחית וכו’, ומצד אחר אני יודעת שאני יכולה לחקור, לפתח ולחשוב, כלומר להיות מדענית. אני בטוחה במה שני עושה, אבל תמיד מקונן בי החשש שבעצם אני לא שייכת. אני תמיד מרגישה שאני צרכיה להוכיח (כנראה בעיקר לעצמי) שאני מתאימה להיות כאן.
השנה הראשונה של התואר הראשון הייתה קשה, לא הצלחתי כל כך בבחינות, הייתי בעיקר בשוק. אחרי שאובחנתי עם דיסגרפיה וקיבלתי זמן לרשום מחדש את מחברת הבחינה שלי, הציונים עלו פלאים. אני ייחסתי את זה לתוספת הזמן ולרצף מדהים של התמזלויות. במיוחד בתואר השני, שבו ממש קיבלתי ציונים טובים, וכולם בגלל שהתמזל מזלי במבחנים, והשאלות היו בדיוק על מה שלמדתי לפני.
אז עכשיו, כדי להסביר את שני המשפטים הקודמים אעשה הפסקה לסיפורון קצר:
בזמן התואר הראשון עבדתי במוזיאון המדע בירושלים, אחד מהפרויקטים שהשתתפתי בהם היה קידום נשים במדע. כל מיני מחקרים שונים בארצות הברית הראו שכאשר שואלים קבוצות ילדים בכיתות א’-ב’ מה הם רוצים להיות כשהם יהיו גדולים, אחוז הבנות שעונות “מדעניות” זהה לזה של הבנים. לעומת זאת, כששואלים את אותה השאלה בכיתות ח’ ו-ט’, לפתע אחוז הבנות ששואפות להיות מדעניות יורד פלאים.
ההסבר המוצע היה שבגיל ההתבגרות הבנות מקבלות אבחנה מיגדרית. יותר ברור להן שהן בנות, הן מסתכלות סביב ורואות שהאימהות מסביבן נמצאות בתפקידים בעלי סטטוס חברתי יותר נמוך מהגברים. אפילו אם אמא של ילדה ספציפית אחת היא במקרה מנכ”לית מאוד חשובה, זה יוצא דופן. בכל אופן, אותן בנות מגדירות את מערכת הציפיות והשאיפות שלהן בהתאם למה שהן חושבות שהן יכולות להשיג, בהסתמך על מה שהן רואות מסביב. זו היא בעצם תקרת הזכוכית, כיוון שלכאורה אין אפליה, אבל הבנות עצמן יוצרות מחסום רק בגלל מה שהן רואות מסביב.
כמובן שיש תהליך שינוי אך הוא מאוד איטי. כיוון שאני הראשונה שהלכה לאוניברסיטה מבין כל המשפחה המורחבת שלי, חשבתי שהצלחתי לפרוץ את תקרת הזכוכית הזו.
לפני מספר שנים התגלגל לידי מחקר שנעשה בישראל על סטודנטיות למדעים מדויקים. לצערי הרב אינני זוכרת של מי היה המחקר ואת פרטיו במדויק (ולכן גם אינני יכולה לתת את הקרדיט הראוי). בחלק מסוים במחקר שאלו סטודנטים וסטודנטיות למדעים מדויקים על הרגשתם לאחר קבלת ציון טוב במבחן קשה. מתברר כי התשובה השגורה בפי הסטודנטים היתה בסגנון “עבדתי קשה ולכן הצלחתי במחן הקשה” ואילו התשובה השגורה אצל הנשים היתה בסגנון “היה לי מזל, בעצם היה מבחן קל, במקרה הצלחתי וכו’…” נשמע לכם מוכר? ובכן, מאוד התאכזבי והופתעתי לגלות שבעצם לא הייתי שונה כ”כ מאותן בנות בכיתה ט’. כנראה שאני רואה מסביב בעיקר חברי אקדמיה גברים, וזה מרפה את ידיי בקשר לסיכויי הצלחתי.
איך מתגברים? אני מנסה יותר, להרחיב את ידיעותיי לבצע פרויקטי מחקר שונים ורבים ככל שאני יכולה. רק הזמן יגיד לאן בסוף אגיע.
סמדר
מעניין. אני עוקב אחר הבלוג שלך בעניין, אבל רואה שאף אחד כאן לא מתעניין בנושאים שאתה מעלה. לדעתי, מקומך באתר רשימות, ולא כאן. טוב תעשה אם תארוז מיטלטלך ותעבור דירה. כאן האוזניים לא כרויות אליך.
פוסט חשוב ומעניין שכפי שאת כותבת עונה לכל מה שכבר ידוע לנו על הבדלים מגדריים, פיתוח עצמי ומחקר מדעי.
לא יודעת אם מישהו חקר את זה אבל באוניברסיטה – כך לתחושתי – יש שובינזם זחוח במיוחד – מועדון גברים שזמנם בידם.
בהצלחה רבה לך!
הי מיכל,
תודה רבה שקראת והתענינת.
אני תיקווה שנצליח לשנות את "מועדון הגברים בלב" הזה למצב של "יוניסקס" 🙂
תודה,
סמדר
אור רעיון מבורך ומקורי !
קראתי בעניין ובהערצה לא מסותרת את הדברים של סמדר.
עם נשים כמוה יש תקווה
לכי בכוחך זה סמדר והצליחי
הי ריקי,
תודה רבה כל החיזוקים!!
סמדר
סמדר היקרה,
קראתי בעניין רב את מה שכתבת. קצת כאב לי כמה מהר עברת מענייני פיזיקה לבעיות מגדריות – מה שרק מוכיח שהבעייה אכן רצינית ביותר. לא רק שהעולם הזה סובל משוביניזם חריף אלא גם שרוי בסקסיזם מקומם – שאיש סגל יעיר לך שאת נראית 'אסתטית', חמור בעיני מאוד וגובל בהטרדה.
האבחנה שלך בעניין הירידה בעניין במדע אצל בנות בגיל בי"ס התיכון נכונה והיא דורשת טיפול רציני ומודעות רבה, אבל יותר מכך – אני נשואה למדען והיות שאני גרה בתוך מכון מחקר – אני רואה ושומעת הרבה דברים הקשורים ל"מסביב" של המדע – אחד הדברים הוא המהירות שבה נשים שחותרות גבוה עוזבות את המסלול האקדמי בגלל סדר עדיפויות משתנה.
לי למשל יש כמה חברות שעשו דוקטוראט במדעים מדוייקים ואחר כך ויתרו על הפוסט דוקטורט ובעצם ויתרו על קריירה אקדמית רצינית בגלל אותו 'שעון מתקתק' או התבטלות בפני עיסוקיו החשובים יותר (כביכול) של בן הזוג ו/או רצון להתפנות לאימהות.
כל שאני יכולה לאחל לך הוא שהביטחון העצמי שלך ילך ויגדל ביחס ישר להצלחה המדעית שלך (גם מלגת דן-דוד היא צעד גדול בכיוון הנכון)ועם אמבציה רצינית – כבר לא יעירו לך על ההופעה ה"יפה" מדי שלך ולא יאלצו אותך להרכיב משקפיים כדי להיראות "יותר מכובדת" – זו הרי שטות והמשך ישיר לגישה הנלוזה שאומרת שאו שאת חכמה או שאת יפה, לא יכול להיות שניהם. אני מאחלת לך הצלחה רבה מקרב לב,
עדנה שמש
הי עדנה,
תודה רבה לך על התגובה החיובית.
השאלה שמציקה לי האם אותן אימהות אכן ויתרו על שאיפותיהן בגלל רצון אמיתי להשאר בבית. האם באמת ובתמים הטיפול בבית/ילד ממלא אותן, או שיש איזו דחיפה מהחברה/משפחה לעשות זאת. כיוון שאני הלכתי בדרך מסוימת, כלומר להמשיך עם הקרירה, אני מפחדת שמא אני ממהרת לשפוט ולחשוב שההחלטה שלהן להשאר בבית פחות או יותר נכפתיה עליהן והן פשוט מנסות להפיק את המירב מהמצב בו הן נמצאות. מענין אותי לשמוע מהיא דעתך לגבי חברותייך.
אגב בקשר להטרדה, כיוון שקטע זה לא אנונימי ולא רציתי להכנס לשמות, לא רשמתי על הטרדה אמיתית וממשוכת שעברתי באקדמיה. למזלי זה לא התפתח ליותר ממצבים מטרידים ומביכים. אני חושבת שהמקרה שלי הוא יוצא דופן ולכן (וגם על מנת לא לחשוף יותר מידי) לא הרחבתי עליו.
שוב תודה,
סמדר
הי סמדר,
אני מניחה שמגוון של סיבות גרם לאותן דוקטוריות במדעים מדוייקים לפנות לתחומים שהם "על יד" העניין עצמו – כמו, למשל, להוראת המדעים או ניהול פרוייקטים מדעיים הקשורים לנוער עד מציאת עבודה בחברות בתחומי התמחותן – אבל השורה התחתונה היא שבהשוואה לגברים כמות המדעניות בדרגות הבכירות יורדת פלאים. ההשערה הכללית היא, אכן, שמדובר בשינוי סדרי עדיפויות שנובע מעצם היותן נשים – אבל מחד, לא כולן כאלה, כי יש מדעניות חשובות בחזית המדע ומאידך, יכול להיות שאינפוּט שלילי – חברתי, תרבותי – הוא שמונע מהן את הרצון להמשיך בקריירה אקדמית תובענית, ולא רק הרצון לאימהות. אבל אסור לשכוח – יש היום גופים אקדמים וחברות גדולות בארץ ובעולם שבראש החץ שלהם עומדות נשים – משכילות ואמבציוזיות – ואני חושבת שבסוף, לצד הכישורים וההשכלה – הדבר החשוב ביותר הוא האמביציה. עם אמביציה גבוהה ונחישות – אפשר לדלג מעל רוב המשוכות, גם אם יש מחיר לשלם, ותמיד יש – תהא הבחירה אשר תהא.
עדנה
מרתק, סמדר
מקצועך רב קסם, ודרכך מעוררת השראה.
תודה, אור