חרבת חזעה

הקראה ב”פרוזה”, תל-אביב
ראשית כל, ביום רביעי הקרוב, ה-20.05, אני אקרא מספרי “צייר המלחמות” בחנות הספרים “פרוזה” ברחוב דיזינגוף, פינת שדרות בן-גוריון, תל-אביב. הערב יתחיל ב-20:30. אני אשמח לראות את כולכם.

חרבת חזעה / ס. יזהר

על ספרו של ס. יזהר “חרבת חזעה” קראתי לראשונה בכתב-העת האמריקאי The Believer. הספר תורגם לאחרונה לאנגלית ובכתב-העת הופיעה ביקורת קצרה. לפיה, מדובר היה בספר קצר על כיבושו של כפר ערבי בשם “חרבת חזעה” במהלך מלחמת יום העצמאות. הכותבת התרשמה מהצורה בה יזהר שילב תיאורי נוף אידיליים עם תיאורי הקרבות. הסתקרנתי, ושמחתי למצוא עותק מהמדורה המקורית של 1949 בספריה העירונית.

הספר הקטן הזה, בקושי מאה עמודים, הפתיע אותי מכמה כיוונים שונים. ראשית, באופן צפוי, העברית של המספר הייתה שונה מזו של היום. היום אני משער שיקראו לה עברית “יפה” או “גבוהה” – המבנה התחבירי שלה לרוב כבד וקצת מסורבל, וכולל הטיות כמו “הבינונו” שהולכות ונעלמות מהשפה. מצד שני, שפת הדיאלוגים כמעט זהה לעברית המדוברת של היום, כולל מלים מערבית ומאנגלית, קיצורים כמו “אנ’-לא-’דע” וקללות על ימין ועל שמאל. לפי הספר הזה, לפחות, נדמה שהעברית המדוברת לא השתנתה כל-כך בשישים השנים האחרונות.

ההפתעה השנייה הייתה התוכן עצמו. הספר מספר על מחלקה של צה”ל שנשלחת לכבוש ולפנות כפר ערבי. למרות שזה לא נאמר במפורש, מהשיחות בין החיילים משתמע שהסיפור מתרחש בסוף מלחמת העצמאות, אחרי הקרבות העיקריים. החיילים של ס. יזהר הם לא יפי הבלורית והתואר שציפיתי לראות בספר מ-1949, אלא אנשים משועממים, גזענים, מניאקים ואכזרים. הנה, למשל, דיאלוג שמתפתח ביניהם בזמן שהם מחכים להתקיף את הכפר:

——————————————————————————————————————————————–
האלחוטאי שלנו, שקיבל “חסל-לרבע-שעה”, סגר את מכשירו המאווש, ובא אצלנו ופנה מיד אל שמואליק:

“שמואליק אתה יודע מה.”

ואלו שמואליק מתהפך על צדו ופונה אליו בהגבהת גבינים ואומר משפט אחד ככה: מְמְ. –

“מה אתר אומר איזה כוח-חיים עצום יש לחמור,” אמר האלחוטאי.

“מה פתאום?” אמר שמואליק.

“אתמול דפקתי אחד בשלושה כדורים ולא מת.”

“איפה דפקת לו?”

“אחד פה בצואר. אחד כאן בראש מתחת לאוזן, והשלישי על-יד העין.”

“נו?”

“לא מת. המשיך ללכת.”

“עזוב. לא יכול להיות.”

“מה, אני אומר לך! זה היה אתמול, על-יד המחנה. יצאתי לבדוק את הכלי. ראיתי אותו מסתובב לו אצל הגדר. תיכף דפקתי אותו.”

“מאיזה רוחק זה היה?”

“מכלום, מקרוב. איזה עשרה מטר, או ככה.”

“ולא מת?”

“כלום. המשיך ללכת. אחר-כך נפל.”

“אה!”

“כשחטף בצואר הרים את הראש והביט. כבר נזל לו דם כמו מברז. אז מה עושה החמור הזה – חוזר ומתחיל לתלוש לו עשבים. החטפתי לו מתחת לאוזן והוא נתן קפיצה ונשאר עומד ומביט. לא, זה כבר הרגיז. הרבצתי לו אל העין, מיותר קרוב, והוא הלך כמה פסיעות הלאה בעשב, ואחר-כך, לאט-לאט, בלי חשק, נפל והשתטח. יש למור כוח חיים עצום, מה?”

——————————————————————————————————————————————–
לבסוף החיילים מקבלים את הפקודה והקרב מתחיל. כיתה אחרת יורה כמה פגזים לתוך הכפר, ומחכים. לאחר מספר דקות החיילים רואים כמה מתושבי הכפר בורחים החוצה, לגבעות. אולי בגלל שצה”ל היה צעיר ועוד לא הספיק להתהדר בתואר “הצבא המוסרי ביותר בעולם”, ואולי בגלל שצה”ל, כמו אז גם היום, היה סתם עוד צבא, החיילים מתחילים לירות על התושבים הבורחים. מרוב שעמום, הם הופכים את הירי לתחרות ביניהם – מי יצליח לפגוע ולהרוג אחד מהם:

——————————————————————————————————————————————–
“אהלן” קרא פתאום שמואליק, כשנתפוגג העשן הגדול שהעלה, “הנה שם! כבר בורחים!” והחווה ידו לעבר המטעים סמוך לגבעות שבוסתנים עקדו רגליהן לאורך שפתן. בדי-עמל, בגלל השטח המבותר והרקע המחוספס של הגבעות, גילינו, ממשיכים את קו האצבע הנטויה, כמה דמויות נחפזות ונעלמות בין השיחים.

“כבר בורחים? כל-כך מהר? בלי אף ירייה?”

“סמוך שהראשונים בורחים המנוולים הכי גדולים.”

“אני דופק אותם!” אמר גבי. אף-על-פי שהכוונה הייתה דווקא להניח להם לצאת, שכן ככל שירבו לצאת מעצמם יקטנו הצרות כשניכנס לכפר ותפחת כל אותה מלאכה בזויה הכרוכה בסילוקם.

“בורחים… אפילו לא ירייה אחת, נבלות! דפוק אותם!” אמר שמואליק שהיה נרגש יותר ויותר. וגבי היטה את המקלע והטיח צרורות אחדים. מוישה שצפה במשקפת טיווח אותו. היינו כולנו מרוכזים באותה כברת ארץ פנויה שמעבר לה מזה הגבעות ומעבר לה מזה חבורות שיחים מרחיקים ומצטופפים. עוד קבוצה של דמויות נתגלתה…

——————————————————————————————————————————————–
בסופו של דבר, מבלי שנורית לעברם ולו ירייה אחת, החיילים נכנסים לכפר ומתחילים לאסוף את התושבים שהם פוגשים בדרך. מאחוריהם מגיעה חוליה של חבלני הנדסה שפה ושם מפוצצים או מבעירים חלק מהבתים.

לאט-לאט החיילים אוספים את כל תושבי הכפר ומובילים אותם לנקודת איסוף מחוץ לכפר. מכאן הם מצעידים אותם לעבר שלוש משאיות גדולות, שגיבורו של יזהר מתאר כ”קרונות”, על כל הסימבוליות הכרוכה במלה.

התושבים, שסוף-סוף מבינים מה קורה להם, מגיבים בצורות שונות. הנשים בוכות, והגברים ממנים ושולחים דובר לשאת ולתת עם החיילים, שמתעלמים ממנו. הם לא מסבירים לתושבים מה הולך לקרות להם ומסרבים לענות לשאלות.

הגיבור של הסיפור, שמתייסר מבפנים לאורך כל ההתקפה, לא מצליח לרסן את עצמו עוד:

——————————————————————————————————————————————–
“ולמה לנו כל העסק הזה,” פרץ מפי, בהתרסה יותר מכפי שפיללתי.

“נכון,” הסכים לי שלמה, “מוטב לי עשרה קרבות מהעסק הזה!”

“מה יש לכם!” רגן יהודה, מגרד בציפורניו רבדים של בוץ נקרש. “מה עושים להם? הורגים אותם? מעבירים אותם לצד שלהם. שיישבו שם ויחכו. וזה יפה מאד מצדנו. בשום מקום בעולם לא היו נוהגים ככה בהם. וחוץ מזה אף-’חד לא ביקש מהם להתחיל בעניינים.” שהה רגע והוסיף לאחר שהרהר: “מה יהיה להם שם? שישאלו את המנהיגים הנחמדים שלהם. מה יאכלו ומה ישתו? על זה היו צריכים לחשוב לפנ ישהתחילו!”

“התחילו מה?” אמרתי.

“אתה אל תעשה פני צדיק גדול,” אמר יהודה בכעס גדול. “עכשיו עשינו פה סדר בסביבה הזאת!”

ואלו שלמה היה ממשיך את הקו שהתחיל: “כשאתה הולך למקום שגם אתה עלול למות – זה דבר אחר, וכשאתה הולך למקום שבו לאחרים יש סיכוי כזה, ואתה רק תראה אותם בכך – זה שוב דבר אחר. ככה אני חושב.”

“אתה גם כן!” צעק יהודה, “אל תחשוב יותר מדי. ואם אתה כל-כך ככה – תוכל ללכת אתם יחד לאיפה שהם הולכים, אם אתה כל-כך ככה.”

“אתה עלי אל תצעק,” צעק לו שלמה, “ואני לא אשאל אותך לאן ללכת,” אמר והלך לו מאתנו.

“מתרגשים!” אמר יהודה לכלל העולם ולא למישהו במיוחד, “הייתי רוצה לראות ‘אותם’, איך ערבים כובשים ‘להם’ את הכפר ‘שלהם’ שמה איפה ‘שהם’ גרים!”

“דווקא לכן,” התחלתי לאמור.

“מה דווקא! אף-’חד לא ביקש מהם להתחיל במלחמות האלה ובעניינים. צדיקים גדולים. יותר מדי דם שלנו נשפך! נודות שכאלה! שיאכלו את מה שבישלו לעצמם!”

ראינו אז אשה אחת שעברה בתוך קבוצה של שלוש-ארבע אחרות. אחזה ידו של ילד כבן שבע. היה בה דבר מיוחד. נראתה תקיפה, מתאפקת, סמורה ביגונה. דמעות, שכאילו אין שלה, התגלגלו על לחייה. וגם הילד היה מייבב מעין “מה עשיתם לנו” חשוק-שפתיים. נראה היה פתאום שזו היחידה היודעת מה יש כאן בדיוק. עד כדי שהרגשתי שבוש אני בפניה, והשפלתי עיני. זה היה כאילו צעקה שוועה מהליכתם, מעין “ארורים” שונא. ראינו גם איך היא גאה מהראות לנו קורטוב של תשומת-לב. הבינונו שהיא אם-לביאה, וראינו שקמטי התאפקות ורצון לשאת בגבורה הקשו תוי פניה, ואיך עתה, כשאבד עולמה – לא רצתה להישבר לעינינו; ומרוממים בכאבם ובצערם מעל הווייתנו שלנו – המרושעת – עברו דרכם, ועוד ראינו איך מתרחש לו בלבו של הילד משהו, אשר כשיגדל לא יוכל להיות אחרת מאשר נחש-צפעוני, אותו זה שהוא עתה בכי ילד-אין-אונים.

נתברר לי פתאום משהו כברק. הכל בבת-אחת כאילו נשמע אחרת, נכון יותר: – גלות. זוהי גלות. כך זה גלות. כך נראית גלות.

——————————————————————————————————————————————–

הספר הזה התפרסם ב-1949, שנה אחת בלבד אחרי מלחמת יום העצמאות. מסתבר שההורים שלי למדו אותו בשיעורי ספרות בבית הספר. אילולא הביקורת ב-The Believer האמריקאי, יתכן שלעולם לא הייתי שומע על הספר. אני לא מופתע שלא למדתי אותו בבית-הספר, ואני סקרן לדעת אם הוא בכלל מופיע עדיין איפשהו בתכנית הלימודים. אני לא אופתע לגלות שלא.

אני ממשיך לחשוב על הספר הזה, למרות שסיימתי אותו לפני כחודש. מעניין לראות שכבר ב-49′ היו אנשים שחשבו שאולי לגרש אנשים מבתיהם זה לא המעשה המוסרי ביותר בעולם. מעניין לראות שהויכוח הסטנדרטי היה ונשאר זהה: “אולי אנחנו לא טלית שכולה תכלת?” “סתום ת’פה! אנחנו טובים אנחנו – אנחנו אור לגויים אנחנו! וחוץ מזה, אם כל-כך רע לך פה, לך לעזה, לך לסוריה. אף אחד לא מכריח אותך להיות פה!”

מאז ש“צייר המלחמות” יצא לאור, אני שואל את עצמי אילו אנשים קוראים אותו, ומה הם חושבים עליו ובעקבותיו. האם הוא גורם לאנשים לחשוב קצת אחרת על הפעולות שלהם בצבא, על האדישות שלהם ביום-יום? הפסימי שבי מתאר לעצמו שלא ממש. אבל “חרבת חזעה” נטעה בי תקווה מסויימת. אולי עוד שישים שנה סופר צעיר אחר יגלה במקרה את “צייר המלחמות” ואת “חרבת חזעה”. אולי הוא יראה שלא כולם הסכימו אוטומטית עם פעולות הצבא, ושלא כולם חשבו שערבי הוא סוג של כלב חולה כלבת. אולי, עוד שישים, מאה-ועשרים שנה, כשתלמידים בבתי-ספר ילמדו להשוות בין הנכבה לבין כיבוש אדמות האינדיאנים בארה”ב, המורות לספרות יוכלו להצביע על כמה סופרים שחשבו אחרת. האם זה מספיק? כנראה שלא.

בינתיים, אפרד בדיאלוג נוסף מהספר:

“השד ייקח אותם,” אמר גבי, “איזה מקומות יפים בחרו להם!”

“שכח!” ענה לא האלחוטאי, “זה כבר שלנו.”

“אצלנו על מקום כזה,” אמר גבי, “היינו נלחמים כמו אנ’-לא-’דע-מה, ואלה יברחו, אפילו לא ינסו להילחם!”

“עזוב ת’ערבושים האלה – לא אנשים,” ענה האלחוטאי.