מספרים בחשיכה סופר, עורך, סטודנט לפיזיקה
היום בבוקר קיבלתי אימייל ממקור לא ידוע (מאד לא מנומס לא להזדהות באימיילים) שדרש שאחתום על עצומה לפיטוריו של יאיר לפיד הן מ"ידיעות אחרונות" והן מערוץ 2. הכל בגלל הטור האחרון שהוא כתב: בזכות השתיקה (מכתב לאמן צעיר). על עצומות אני בדרך-כלל לא חותם, כי אני לא רואה בהן שום טעם, אבל אם כבר שלחו לי טור לקרוא, לא אקרא? קראתי.
והסכמתי כמעט עם כל מלה. לפיד יוצא בטור הזה נגד הראיונות הסנסציוניים מהסוג של "כיוון שנאנסתי בילדותי על-ידי ההורים שלי ואחי הקטן, סימן שיש לי כשרון ספרותי/אמנותי ואתם חייבים לקנות את הספר/תקליט/תמונה שלי." הוא טוען עוד, ברוב חוצפתו, שכדי להצליח צריך קודם כל כישרון ורק אחר-כך קשרים. זאת הסיבה, אגב, שמחבר העצומה דורש את פיטוריו: כיצד מעיז יאיר לפיד לומר שלא צריך קשרים כדי להצליח? כיצד הוא מעיז להביא את רוני סומק, קובי אוז ויהודה פוליקר כדוגמאות לאנשים שהצליחו למרות שלא היו להם קשרים? איך הוא היה מגיע לאנשהו, או מוכר פסיק, שלא נדבר על ספר שלם, אם הוא לא היה הבן של זאת ושל ההוא?
אני נתקלתי באותו סוג של תרעומת, למרות שאני עדיין פישר כלומניק, כשאחד הסיפורים שלי היה בין הזוכים בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". בין תגובות הנאצה היו גם תגובות מהסוג שמופיע למעלה: "בטח שהוא זכה, הוא מכיר שם את כולם, הוא עורך ככה והוא מתרגם שמה, הכל פרוטקציות."
מה שאנשים לא יודעים, מה שאנשים אף פעם לא טורחים לבדוק, זה שכשרוב הסופרים/אמנים מתחילים לפרסם, אין להם קשרים, הם לא מכירים אף אחד. אני התחלתי בכך ששלחתי כמה סיפורים שלי לכמה כתבי-עת. הצגתי את עצמי ככותב צעיר וסטודנט לפיזיקה. וזהו, לא היה לי מה להוסיף. ההורים שלי לא בתחום, הסבים שלי קוראים פולנית ורומנית, ואחי הצעיר לומד פסיכולוגיה. לא היו לי קשרים.
הסיפורים שלי התחילו להתפרסם, אם כך, בגלל שהם מצאו חן בעיני כמה עורכים. משם התחלתי להכיר אנשים. הכרתי את העורכים, הכרתי כותבים אחרים שתרמו לאותם כתבי-עת. התחלתי להגיע לאירועים ספרותיים ושם הרחבתי את מעגל הקשרים שלי. לאט לאט הכרתי יותר אנשים ויותר אנשים הכירו אותי. חלקם קראו סיפורים שלי לפני כן, אחרים קראו סיפורים שלי אחר-כך. כל הזמן הזה המשכתי לכתוב ולקרוא, המשכתי לעבוד.
אני לא יודע מה גורם לאנשים לחשוב שאפשר להגיע לאנשהו בלי לעבוד, בלי להשקיע. אני שואל את עצמי ממה נובעת מנטליות ה"מגיע לי" הזאת, מאיפה היא צמחה? למה כל ילד, נערה וברמן חושבים שבגלל שיש להם מקלדת הם אוטומטית סופרים וצריך לפרסם כל דבר שהם מקריצים?
בדצמבר צפוי להתפרסם הספר הראשון שלי, "צייר המלחמות". שלא כמו גרוסמן ולפיד, אני לא מוּכַּר, ולכן כנראה שלא אוכל להרשות לעצמי להכריז "אני לא צריך להתראיין – הספר שלי יזרח באורו הפנימי". עם כמות הספרים העצומה שיוצאת היום ומוחזרת מחנויות הספרים עוד לפני שהגיעה למדפים, סופר צעיר ולא מוכר לא יכול להרשות לעצמו לנוח. אני מקווה להתראיין ולהופיע באירועים ולהגיע לכל מקום שאוכל כדי לקדם את הספר. אבל אני מסכים עם לפיד – לאף קורא לא צריך להיות אכפת מה אני עושה בבית ולמה ההורים שלי לא נתנו לי לגדל חתול כשהייתי קטן. למזלי, אפילו אין לי סיפורים סנסציוניים לספר. לא אנסו אותי, לא התעללו בי, לא אכלו לי, לא שתו לי. אם כבר ראיונות, אני אשתדל לדבר על הספר. ככה, אולי, הספר יוכל לדבר בעד עצמו.
שם הספר לא מוצלח
גם אני קיבלתי את המייל הזה הבוקר ולא מתייחסת לאנונימיים ששולחים. מצד שני לא צריך להגזים שאמן מתוסכל ידרוש "לפטר את יאיר לפיד". זה הלך לאשפה.
לצערי בלי קשר לכישרון או לא כישרון, היום יש חשיבות רבה ליחסי ציבור. אמן פלסי יכול גם לקנות לעצמו תערוכות במקומות מרכזיים בכמה אלפי שקלים. זה לא עושה אותו אמן טוב יותר או מפורסם יותר. אבל בהחלט משרד יחסי ציבור שמשווק אותך גם אם אתה אמן בינוני יכול להוביל אותך להרבה מקומות שלא יכולת לבד. אני אישית לא משתמשת בזה. לאמנים פלסטיים יש בעיות אחרות כמו לחכות שגלריה תגלה אותך (יש עדיפות לבוגרי בתי ספר טריים) . היא נותנת חשיפה ואולי מכירות אבל מצד שני לוקחת 50 אחוז. ככה העולם עובד עכשיו. מה גורם לספר מסויים להיות בכמה עשרות עותקים בחלון ראוה של סטימצקי? האם זה אומר שהוא טוב יותר? האם לא הרעש הוא שהביא אותו לשם? (וכנ"ל אמנים פלססטיים שיש להם איזה גימיק)
יש הרבה במה שאילנה אומרת.
יחסי ציבור הם משהו שאי אפשר בלעדיו ולפעמים באמת מביך לראות עד לאילו סיפורים אינטימיים אנשים יכולים להגיע כדי למכור ולהתפרסם.
מצד שני-
אדון יפה-הבלורית-אין-לי- שום-דבר -חשוב-להגיד-לפיד, הוא האחרון שיכול לבוא בטענות.
הכשרונות שלו כל כך בינוניים וכל כך ידוע מהיכן שאב לפיד את יכולתו להתפרסם, שהוא יכול היה לחסוך מאתנו את הגיגיו בנושא.
אם לא היה ברור – אני נגד השיטה אבל הודיתי שככה זה עובד. ובהצלחה לאור!
זכותו לכתוב. הוא כותב בגובה העיניים ולא צריך לעשות מזה עניין גדול מעבר לזה שאולי דוקא כן נגע בנקודה מעניינת וראויה לדיון… וזה כבר משהו.
אור, כן ריאיון, או לא ריאיון, כן חשיפה או לא חשיפה, ממה שקראתי ופרסמתי ב"עמדה", אתה פשוט מוכשר וצריך להמשיך לכתוב סיפורים ולפרסם אותם על אפה ועל חמתה של המציאות העגומה. שם הספר טוב מאוד ובהצלחה. אגב, "אחד אלוהינו", אנתולוגיה בעריכת ירון אביטוב ובעריכתי הופיעה ובתוכה הסיפור הטוב שלך "קדיש חיים". צלצל להוצאת "כרמל" ובקש שישלחו לך עותק. חג שמח, רן יגיל.