בננות - בלוגים / / מיניות סינית – לאן?
מספרים בחשיכה
  • אור גראור

    נולדתי ב-1982 בארה"ב ובגיל ארבע עליתי לישראל. רוב השנים, מה לעשות, גרתי בפתח-תקווה אבל בשנים האחרונות זכיתי לגור בתל-אביב. לאחרונה התחלתי דוקטוראט באסטרופיזיקה באוניברסיטת תל-אביב, בהנחייתו של פרופ' דן מעוז. במשך 2007-2008 גרתי בסין בעיר-הנמל שיאמן עם אשתי נגה שלמדה סינית באוניברסיטה המקומית. על חוויות היום-יום שלנו אפשר לקרוא במגזין המקוון של "מסע אחר". הסיפורים הקצרים שלי התפרסמו ברוב כתבי-העת בישראל, ובעיקר ב"קשת החדשה" בעריכת אהרן אמיר. ב-2006 הקמתי, יחד עם יעל טומשוב, את כתב-העת "אלמנך". 2007 הייתה שנה יוצאת מן הכלל. "צהרי יום ראשון על האי גרנד ז'ט" היה בין הזוכים בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ"; יחד עם עליזה ציגלר ערכתי את האנתולוגיה "סיפורי הקשת החדשה"; ובתחילת יוני התחתנתי עם נגה גנני. בינואר 2009 יצא אור בהוצאת טובי ספרי הראשון "צייר המלחמות". התמונה בעמוד הראשי של הבלוג צולמה על-ידי מוטי קיקיון. פרסומים צייר המלחמות צייר המלחמות (הוצאת טובי 2009, ירושלים) שני צעירים מתחרים ביניהם בתחרות האחרונה של חייהם; ילד מוכיח לאביו שגם הוא יכול להיות גיבור; תלמידות בית-ספר עומדות במשמרות זה"ב בכפר פלסטיני; אמא לשניים מתאמצת לזכור את שמה; אישה מחפשת את חברתה שאבדה בציוריו של אדוארד הופר וצייר המלחמות טובל מכחול בצבע ומצייר בכאב את השלווה המופרת. 21 סיפורים בהם הדמויות חיות על הגבול: בין מציאות לדמיון, בין אמנות ליום-יום, בין שגרה לטרור. מטשטשים וחוצים גבולות, הסיפורים מושכים את הקורא לחוות א תעולמו המוכר מזוויות חדשות. צייר המלחמות באינטרנט צייר המלחמות בפייסבוק   אלמנך   אנתולוגיות סיפורי הקשת החדשה: ארבע השנים הראשונות, בעריכת עליזה ציגלר ואור גראור (כרמל 2007, ירושלים). האנתולוגיה מציגה את מיטב הסיפורים מ-16 הגיליונות הראשונים של “קשת החדשה”. בין המשתתפים ניתן למצוא את: נסים אלוני, ענת עינהר, ישעיהו קורן, יהושע קנז, אהרן אפלפלד, יחזקאל רחמים, ש. שפרה, יואב רוזן, בלה שייר, גונן נשר, עדנה שמש, בועז יזרעאלי, ליאורה ורדי ועוד. El Pueblo del Libro, בעריכת ירון אביטוב (Libresa 2007, Ecuador). הסיפור “צייר המלחמות” מופיע תחת השם “Pintor de la Guerra”. משתתפים נוספים באנתולוגיה: אהרן מגד, יחזקאל רחמים, יצחק אורפז, לאה איני, יורם מלצר, עמוס עוז, שולמית גלבוע, מואיז בן הראש, תנחום אבגר, א.ב. יהושע, יגאל סרנה, אורציון ישי, יעל ישראל וירון אביטוב. האסופה הגיעה לראש טבלת רבי המכר ואף שולבה בתכנית הלימוד של כמה תיכונים בעיר קיטו ומחוצה לה. אחד אלוהינו, בעריכת ירון אביטוב ורן יגיל (כרמל 2008, ירושלים). הסיפור "קדיש חיים" מופיע בשער "יש אלוהים". האנתולוגיה כוללת יצירות של 66 מחברים, החל ביוצרים קאנוניים כגון ח"נ ביאליק ולאה גולדברג, וכלה ביוצרים הצעירים ביותר. על המשתתפים באנתולוגיה נמנים, בין השאר: יוסל בירשטיין, זלדה, אדם ברוך, יהודה עמיחי, אהרן מגד ודוד אבידן. על המשתתפים הצעירים יותר נמנים: שהרה בלאו, רוני סומק, יעל ישראל, משה אופיר, אריק גלסנר, נאוה סמל ועוד.  

מיניות סינית – לאן?

הכתבה החדשה שמתפרסמת היום ב”מסע אחר” – מין בסין – חיזורים וזרים – נכתבה בתגובה לכתבה שקראתי ב-CNN על הפריצות המינית הגוברת של צעירים סינים בבייג’ינג. עיר הבירה, מסתבר, לא רק רחוקה מאתנו גיאוגרפית, היא גם רחוקה מאד מבחינה חברתית.

נגה אומרת שהחברה הסינית לא עברה תקופה ויקטוריאנית כמו באירופה, כך שגוף האדם והאקט המיני מעולם לא נתפס בסין כמשהו שצריך להתבייש בו. המוזיאון לתולדות תרבות המין בשנגחאי הוא דוגמה מצויינת למדיניות הפתוחה הזו. במוזיאון הקטן, עליו כתבתי בכתבה הקודמת על שנגחאי, מוצגים פסלים ארוטיים, צעצועי מין וספרים פורנוגרפיים משחר ההיסטוריה הסינית עד היום.

לכן קצת מוזר לנו שהחיזור הסיני, לפחות פה בשיאמן, נראה מאד מאופק ושמרני. מצד אחד, אוניברסיטת שיאמן, מסתבר, נתפסת כאוניברסיטה מאד ליברלית ופרוצה. כמו בניין גילמן באוניברסיטת תל-אביב, סטודנטים יודעים שהאוניברסיטה היא מקום טוב להכיר בחורות. הארכיטקטורה של האוניברסיטה, האגמים, הגנים והמסעדות הרבות סביבה אידיאליים למטרות חיזור.

מצד שני, כפי שאני מתאר בכתבה החדשה, מעבר לשילוב ידיים או חיבוקים מבוישים לא רואים מיניות מופגנת. סטונדטיות נוסעות על אופניהן של בני-זוגן כשהן יושבות על המושב האחורי ישיבת-צד, כמו שגבירות נהגו לרכב פעם על סוסים. בידן הן מחזיקות מטריות קטנות בצבעי פסטל כדי להגן על עורן מקרני השמש ופניהן משדרות צניעות וענווה לכל עבר.

מצד שני, יתכן שאנחנו פשוט לא מעורים מספיק. לא מזמן גיליתי שבית המלון שמול האוניברסיטה, בו ישנו שלושה לילות לפני שמצאנו את הדירה שלנו, משכיר חדרים גם לשעה או לשלוש שעות בלבד. אמנם לא ראינו זוגות נכנסים ויוצאים משם כמו שמתואר בכתבה על בייג’ינג, אבל יתכן שזה בגלל שלא הקדשנו לכך מספיק תשומת לב. בית המלון הזה שוכן בפינה של רחוב האוכל העיקרי בשכונה, ואם אנחנו באזור סימן שאנחנו רעבים ומחפשים אוכל. וכשאנחנו רעבים, תכלס, אנחנו באמת לא שמים לב לשום דבר אחר.

 

4 תגובות

  1. ושוב מתבקשת הקלישאה ש"פורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה".

    ובכל זאת, בסין – כפי שציינת – מתקיימת מציאות כפולת פנים ביחס למין.
    האמנות והרחוב כשני קווים מקבילים, שלא נפגשים.

    הפוסט שלך, אור, מזכיר לי פרגמנט יפה שכתב יניב ברנר, ונקרא "הסינית".
    שווה להציץ.

    ותודה על הדיווחים מהשטח.

  2. אור, הם לא עברו אינדוקטרינציה נוצרית או מוסלמית (מה שנראה כבר כטבע שני במערב, בין בשמרנות ובין בריאקציה) ולכן זה לא מפליא. כך גם ביפן, קוריאה וכו". עם זאת בוטות בעניינים אלה אינה מתקבלת יפה (וסין היא דווקא בוטה יחסית).
    ואגב, אם תסע דרומה, ישנן בסין גם קבוצות מיעוטים מטריארכליות שבהן הנשים חופשיות לגמרי (תיירים יוכלו לספר לך, אבל אם תדחה שם את ההזמנות לא תתקבל בסבר פנים יפות)

    • בוא לא נשכח שגם היהדות בעייתית באותה מידה כמו הנצרות והאסלאם בנקודה הזאת, ואולי אחראית לבעיה מלכתחילה. כבר בספר בראשית אדם וחווה מתביישים בגופם הערום לאחר שהם אוכלים מפרי עץ הדעת.

      קראתי על המיעוט שאתה מזכיר, אבל לא הבנתי למה התכוונת בקשר לדחיית הזמנות. תוכל לפרט, בבקשה?

    • ומה קורה כאן בארץ,עם ה"טאליבניות" היהודיות, אנחנו הולכים אחורה?

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאור גראור