מיניות סינית – לאן?

הכתבה החדשה שמתפרסמת היום ב”מסע אחר” – מין בסין – חיזורים וזרים – נכתבה בתגובה לכתבה שקראתי ב-CNN על הפריצות המינית הגוברת של צעירים סינים בבייג’ינג. עיר הבירה, מסתבר, לא רק רחוקה מאתנו גיאוגרפית, היא גם רחוקה מאד מבחינה חברתית.

נגה אומרת שהחברה הסינית לא עברה תקופה ויקטוריאנית כמו באירופה, כך שגוף האדם והאקט המיני מעולם לא נתפס בסין כמשהו שצריך להתבייש בו. המוזיאון לתולדות תרבות המין בשנגחאי הוא דוגמה מצויינת למדיניות הפתוחה הזו. במוזיאון הקטן, עליו כתבתי בכתבה הקודמת על שנגחאי, מוצגים פסלים ארוטיים, צעצועי מין וספרים פורנוגרפיים משחר ההיסטוריה הסינית עד היום.

לכן קצת מוזר לנו שהחיזור הסיני, לפחות פה בשיאמן, נראה מאד מאופק ושמרני. מצד אחד, אוניברסיטת שיאמן, מסתבר, נתפסת כאוניברסיטה מאד ליברלית ופרוצה. כמו בניין גילמן באוניברסיטת תל-אביב, סטודנטים יודעים שהאוניברסיטה היא מקום טוב להכיר בחורות. הארכיטקטורה של האוניברסיטה, האגמים, הגנים והמסעדות הרבות סביבה אידיאליים למטרות חיזור.

מצד שני, כפי שאני מתאר בכתבה החדשה, מעבר לשילוב ידיים או חיבוקים מבוישים לא רואים מיניות מופגנת. סטונדטיות נוסעות על אופניהן של בני-זוגן כשהן יושבות על המושב האחורי ישיבת-צד, כמו שגבירות נהגו לרכב פעם על סוסים. בידן הן מחזיקות מטריות קטנות בצבעי פסטל כדי להגן על עורן מקרני השמש ופניהן משדרות צניעות וענווה לכל עבר.

מצד שני, יתכן שאנחנו פשוט לא מעורים מספיק. לא מזמן גיליתי שבית המלון שמול האוניברסיטה, בו ישנו שלושה לילות לפני שמצאנו את הדירה שלנו, משכיר חדרים גם לשעה או לשלוש שעות בלבד. אמנם לא ראינו זוגות נכנסים ויוצאים משם כמו שמתואר בכתבה על בייג’ינג, אבל יתכן שזה בגלל שלא הקדשנו לכך מספיק תשומת לב. בית המלון הזה שוכן בפינה של רחוב האוכל העיקרי בשכונה, ואם אנחנו באזור סימן שאנחנו רעבים ומחפשים אוכל. וכשאנחנו רעבים, תכלס, אנחנו באמת לא שמים לב לשום דבר אחר.