בננות - בלוגים / / טס למשפחת ד'אורברוויל
מספרים בחשיכה
  • אור גראור

    נולדתי ב-1982 בארה"ב ובגיל ארבע עליתי לישראל. רוב השנים, מה לעשות, גרתי בפתח-תקווה אבל בשנים האחרונות זכיתי לגור בתל-אביב. לאחרונה התחלתי דוקטוראט באסטרופיזיקה באוניברסיטת תל-אביב, בהנחייתו של פרופ' דן מעוז. במשך 2007-2008 גרתי בסין בעיר-הנמל שיאמן עם אשתי נגה שלמדה סינית באוניברסיטה המקומית. על חוויות היום-יום שלנו אפשר לקרוא במגזין המקוון של "מסע אחר". הסיפורים הקצרים שלי התפרסמו ברוב כתבי-העת בישראל, ובעיקר ב"קשת החדשה" בעריכת אהרן אמיר. ב-2006 הקמתי, יחד עם יעל טומשוב, את כתב-העת "אלמנך". 2007 הייתה שנה יוצאת מן הכלל. "צהרי יום ראשון על האי גרנד ז'ט" היה בין הזוכים בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ"; יחד עם עליזה ציגלר ערכתי את האנתולוגיה "סיפורי הקשת החדשה"; ובתחילת יוני התחתנתי עם נגה גנני. בינואר 2009 יצא אור בהוצאת טובי ספרי הראשון "צייר המלחמות". התמונה בעמוד הראשי של הבלוג צולמה על-ידי מוטי קיקיון. פרסומים צייר המלחמות צייר המלחמות (הוצאת טובי 2009, ירושלים) שני צעירים מתחרים ביניהם בתחרות האחרונה של חייהם; ילד מוכיח לאביו שגם הוא יכול להיות גיבור; תלמידות בית-ספר עומדות במשמרות זה"ב בכפר פלסטיני; אמא לשניים מתאמצת לזכור את שמה; אישה מחפשת את חברתה שאבדה בציוריו של אדוארד הופר וצייר המלחמות טובל מכחול בצבע ומצייר בכאב את השלווה המופרת. 21 סיפורים בהם הדמויות חיות על הגבול: בין מציאות לדמיון, בין אמנות ליום-יום, בין שגרה לטרור. מטשטשים וחוצים גבולות, הסיפורים מושכים את הקורא לחוות א תעולמו המוכר מזוויות חדשות. צייר המלחמות באינטרנט צייר המלחמות בפייסבוק   אלמנך   אנתולוגיות סיפורי הקשת החדשה: ארבע השנים הראשונות, בעריכת עליזה ציגלר ואור גראור (כרמל 2007, ירושלים). האנתולוגיה מציגה את מיטב הסיפורים מ-16 הגיליונות הראשונים של “קשת החדשה”. בין המשתתפים ניתן למצוא את: נסים אלוני, ענת עינהר, ישעיהו קורן, יהושע קנז, אהרן אפלפלד, יחזקאל רחמים, ש. שפרה, יואב רוזן, בלה שייר, גונן נשר, עדנה שמש, בועז יזרעאלי, ליאורה ורדי ועוד. El Pueblo del Libro, בעריכת ירון אביטוב (Libresa 2007, Ecuador). הסיפור “צייר המלחמות” מופיע תחת השם “Pintor de la Guerra”. משתתפים נוספים באנתולוגיה: אהרן מגד, יחזקאל רחמים, יצחק אורפז, לאה איני, יורם מלצר, עמוס עוז, שולמית גלבוע, מואיז בן הראש, תנחום אבגר, א.ב. יהושע, יגאל סרנה, אורציון ישי, יעל ישראל וירון אביטוב. האסופה הגיעה לראש טבלת רבי המכר ואף שולבה בתכנית הלימוד של כמה תיכונים בעיר קיטו ומחוצה לה. אחד אלוהינו, בעריכת ירון אביטוב ורן יגיל (כרמל 2008, ירושלים). הסיפור "קדיש חיים" מופיע בשער "יש אלוהים". האנתולוגיה כוללת יצירות של 66 מחברים, החל ביוצרים קאנוניים כגון ח"נ ביאליק ולאה גולדברג, וכלה ביוצרים הצעירים ביותר. על המשתתפים באנתולוגיה נמנים, בין השאר: יוסל בירשטיין, זלדה, אדם ברוך, יהודה עמיחי, אהרן מגד ודוד אבידן. על המשתתפים הצעירים יותר נמנים: שהרה בלאו, רוני סומק, יעל ישראל, משה אופיר, אריק גלסנר, נאוה סמל ועוד.  

טס למשפחת ד'אורברוויל

לפני שטסנו לסין החלטתי שבמשך השנה הזאת אני אשלים קלאסיקות שתיאורטית הייתי אמור לקרוא לפני שנים רבות, ובלעדיהן אני, מן הסתם, סופר רע, בור, עם הארץ – בקיצור, ברברי. אז קראתי את Great Expectation ואת Tale of Two Cities של דיקנס, את Silas Marner של ג’ורג’ אליוט ואני עכשיו קורא את Tom Sawyer של מרק טוויין.

ההוצאות הסיניות מאד מקלות עליי את המלאכה – יש מספר הוצאות, בעיקר אוניברסיטאיות, שמוציאות סדרות של קלאסיקות, כנראה בהתאם לקורסי הספרות האנגלית שמועברים באותן האוניברסיטאות. הספרים נוטים לחזור על עצמם, וכמעט שאין הבדל בין סדרה לסדרה. כפי שכבר דיווחתי, בסימני קריאה היסטריים, בפוסטים קודמים, הספרים בסדרות האלו עולים גרושים – שקלים בודדים.

אחד הספרים שהופיע בכל אחת מסדרות הקלאסיקות היה “טס למשפחת ד’אורברוויל” של תומס הרדי. את שמו של הרדי שמעתי בעבר, אבל לא את שם הספר, ויתכן מאד שהייתי מתעלם ממנו. למזלי, סיפרתי עליו לרן יגיל והוא הרים גבה והופתע לשמוע שלא קראתי אותו עוד כשהייתי נער עולל. כיוון שהוא שיבח את הספר, וכיוון שאני קורא בעיקר לפי המלצות של חברים, קראתי לבסוף גם את טס.

וזה אחד הספרים הכי מדכאים שקראתי השנה. הוא היה זוכה בתואר הספר הכי מדכא, אלא ששבועיים אחרי שסיימתי אותו קראתי את “זיכרון דברים”, ואין בעולם משהו מדכא יותר מ”זיכרון דברים”.

סיפור הבסיס של “טס” פשוט מאד – לאחר שאביה של טס מגלה שהוא נצר למשפחת אצולה בשם ד’אורברוויל, הוא שולח את בתו להתחנף לאלמנה עשירה שגם היא נקראת ד’אורברוויל. טס נתקלת לא באלמנה, אלא בבנה, שהוא זיין גבר גבר מהסוג שכל ברמן לועס בוקובסקי בתל-אביב רוצה להיות. אלק ד’אורברוויל רואה את טס, קורא לה “בת-דודה” (קוזינה הוא התרגום המילולי מאנגלית), ומכריח אותה להשתכן אצלם בבית, למרות שטס מתחילה להריח משהו לא נעים.

אלק נדבק לטס ומפלרטט איתה על ימין ועל שמאל, אבל טס לא נמשכת אליו ולא מתלהבת מהנוצות הצבעוניות שלו. כשאלק רואה שטס לא חלולה כמו שכפריות אמורות להיות, הוא מנצל צירוף מקרים כלשהו כדי להסיע אותה לתוך יער עזוב באמצע הלילה, ושם, למחיאות כפיים מצד אוהדי בוקובסקי, מבצע בה את זממו.

פה, בעצם, הספר באמת מתחיל – מהרגע שטס מושחתת, מהשנייה שהיא הופכת ל”אישה שסרחה”. לפי המוסכמות החברתיות של התקופה הויקטוריאנית בה הספר נכתב, טס חדלה להיות בן-אדם. היא נכנעה לגבר מחוץ למוסד הנישואין, ואם זה לא היה מספיק, היא עוד העיזה להיכנס להריון. מזל שהתינוק מת אחרי יומיים, אחרת בכלל צריך היה להעיף אותה קיבינימט מהכפר.

טס, שמבינה שהיא פשעה ושהיא כבר לא באמת בן-אדם, נשבעת שלא להינשא אי פעם ועוזבת את הכפר שלה כדי לעבוד כחלבנית בכפר אחר, מרוחק, שבו אולי לא שמעו על הפשע האיום שלה. שם היא פוגשת ג’נטלמן אתאיסט שמתלמד להיות חקלאי, והשניים מתאהבים. הוא מציע לה נישואין ובמשך כמה פרקים טובים היא דוחה אותו כיוון שהיא נשבעה שלא להינשא, וכיוון שהיא יודעת שאם הוא אי פעם יגלה על עברה, הוא ישנא אותה ו, גוואלד, הוא יבויש ברבים.

אני אעצור כאן, כדי שלא לפרט את כל העלילה, למקרה וגם אתם, כמוני, לא קראתם את הספר בצעירותכם.

הספר מדכא לא רק בגלל ההתפתחויות העלילתיות, אלא בגלל הלך מחשבתה של טס. מילא שהחברה חושבת שהיא אשמה בכך שאלק אנס אותה. מה שמדכא הוא שטס מסכימה עם הדעה הזאת – היא מקבלת על עצמה את העול ולאורך כל הספר מחפשת דרכים להעניש את עצמה. היא עושה את זה בצורה כל כך משכנעת שלוקח הרבה זמן להבין אם תומס הרדי כותב בשבחי המוסכמות, או יוצא נגדן. לאט לאט הרדי מבהיר את עמדותיו, ולמרבה הפתעתי הוא תוקף גם את הממסד הדתי בבריטניה, ואת הנצרות בכלל. הגבר שבו טס מתאהבת, אנג’ל קלייר, הוא לא סתם אתאיסט – הוא פגאני שמעדיף את הפוליתיאיזם היווני על-פני הנצרות הקלוויניסטית של אביו.

טס דיכאה אותי ברמה נוספת, שלא קשורה ישירות לכתיבתו של הרדי. בתחילת הספר, כשהיא התנגדה לחיזוריו של אלק, חשבתי לעצמי “הנה דמות נשית חזקה, הנה גיבורה שהייתי רוצה שהילדים העתידיים שלי יכירו.” ואז הכל הלך לעזאזל. אני עדיין חושב שילדות צעירות צריכות לקרוא את טס, אבל הן צריכות לדבר אחר-כך עם ההורים שלהן ואלה צריכים להדגיש שצורת החשיבה של טס היא לא בריאה, שאישה שנאנסת לא אמורה להאשים את עצמה ולא אמורה לקבל על עצמה את ביקורת החברה. גם בנים צריכים לקרוא את הספר, וההורים שלהם צריכים להסביר להם שאלק הוא לא גבר גבר, ושככה לא מתנהגים.

כשסיימתי את הספר שאלתי את עצמי האם אני מכיר דמויות נשיות חזקות בספרות, דמויות שהייתי רוצה שהילדים שלי ילמדו מהן? יש לא מעט דמויות גבריות מעניינות, עמוקות ומסקרנות מהן אפשר ללמוד: מג’ורג’ סמיילי אפשר ללמוד הרבה על מוסר כפול, מ”שלושת המוסקטרים” אפשר ללמוד קצת על חברות ועל כבוד, וכו’ וכו’. אבל מה עם דמויות נשיות? מיליידי מ”שלושת המוסקטרים” – זונה בוגדנית שמוצאת להורג? לא כל כך; מרגריטה ב”האמן ומרגריטה” – אישה שמשתפת פעולה עם השטן רק כדי לחיות עם אהובה – זה כל מה שאישה אמורה לרצות? לכמוה לגבר? באמת?

בינתיים לא הצלחתי לחשוב על אף אחת, ואני אשמח מאד לקבל המלצות.

טס בפרויקט גוטנברג: טס למשפחת ד’אורברוויל
טס בפורמט נוסף: טס למשפחת ד’אורברוויל

5 תגובות

  1. אלק הפעיל על טס כוח ולחץ נורא, אבל בדקות הכתיבה המדהימה שלו הארדי מצליח להראות שלא היה כאן "לגמרי" אונס. בגלל זה טס מאשימה את עצמה ואף מרגישה שאלק השנוא גם מייצג חלק שנוא של עצמה. כל זה לא סותר את מה שאתה אומר – אישה חזקה שמיניותה לגיטימית ובשליטתה כמובן אינה צריכה להרגיש אשמה על משהו שנעשה לה במסגרת יחסי מרות גם אם רגשותיה היו מעורבים. אבל זה חלק מהגדולה המדהימה של הארדי, גם ב"ג"וד האלמוני", שהוא מתאר כל כך ברגישות את המיניות (הנשית ובכלל) כמורכבת ואמביוולנטית.

  2. הארדי הוא אחד הסופרים האהובים עלי וטס בעיני הוא ספר מופתי. אגב, בעיני היא כן גיבורה למרות הכל והדמות שלה בהחלט נותנת תמונה של מצבן של הנשים באנגליה של התקופה. לרוע המזל הרבה מאד נשים גיבורות בספרות מקריבות קורבנות וכך הופכות לגיבורות, אבל הלא גם זה מהווה מראה למצבן של נשים.
    וגם היום נשים רבות שנאנסות מאשימות את עצמן ומשלמות מחירים איומים, וגם היום לעתים קרובות החברה מפנה אצבע מאשימה כלפי נשים שנאנסות. נדמה שכל כך הרבה השתנה, אבל כשמסתכלים קצת יותר מקרוב רואים שזה לא בדיוק ככה.
    ועכשיו אני הולכת לחשוב על עוד נשים גיבורות.
    אחזור לכאן בהקדם אני מקווה עם המלצות ודוגמאות.

    • ועוד דבר קטן, אני מקווה שברור שהעובדה שקשה למצוא בספרות הקלאסית נשים גיבורות גם היא משקפת את מעמד האישה בחברה ואת הדיכוי שבו נשים היו נתונות. גם בספרי ההיסטוריה קשה למצוא נשים משמעותיות, אבל כשחוקרים קצת לעומק רואים שהיו לא מעט מהן.

      • אור גראור

        מי שמתמכר לקריאה מגיל צעיר מגלה עם השנים שחלק לא קטן מהספרים שהוא קרא עזרו לעצב את אישיותו. עכשיו, אם מוסר ההשכל שילדה מתבגרת מקבלת מהדמות של טס הוא שבמקרה שהיא נאנסת היא צריכה לשמור את כל העניין בסוד ולא לספר לאף אחד, בטח שלא לאהובה כי יתכן מאד שהוא יפסיק לאהוב אותה וינטוש אותה – זה לא בריא. זה גם לא בריא שילדה תלמד שגיבורה היא מישהי שדווקא צריכה להקריב קורבנות.

        עכשיו, טס נכתב כביקורת נגד החברה בתקופת חייו של המחבר, וככזה אני מעריך אותו מאוד. אני פשוט שואל האם יש גיבורות בספרות שהן גיבורות חיוביות, שילדה מתבגרת יכולה לקרוא ולהגיד "אני רוצה להיות כמוה כשאני אהיה גדולה". כי חס וחלילה אם מישהי תרצה לגדול להיות כמו טס.

        • שיצא לאחרונה.
          ההלקאה העצמית, רחמים עצמיים, חוסר אונים וכו" מפתיעים בעוצמתם ועוד אצל אישה מודרנית כביכול.
          ממש לא מומלץ. (גם הכתיבה איומה)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאור גראור