מקאו מוכיחה שיחסי ציבור חשובים יותר מכל דבר אחר. היא משווקת כעיירת נופש והימורים עם עבר פורטוגזי עשיר. פרופסקטים צבעוניים קורצים לתייר ומציעים לו כנסיות מרהיבות, ארכיטקטורה פורטוגזית ואיחוד חד-פעמי בין התרבות הסינית לבין התרבות המערבית.
אנחנו הגענו למקאו כטיול יום מהונג-קונג, שמרוחקת ממנה כ-45 דקות בסירה. מדריך ה-Lonely Planet שלנו פיאר את האי הפורטוגזי והפרוספקטים שראינו בהונג-קונג שפעו תמונות והבטחות. מהר מאד גילינו שהחלק המעניין והיפה של האי מוגבל לשתי שכונות ושאפשר בקלות לראות את כל האתרים המרכזיים בארבע, מקסימום חמש, שעות.
הכתבה החדשה שהתפרסמה אתמול ב”מסע אחר” מתארת את הטיול שלנו במקאו ואת התסכול המתגבר ממנה. הכתבה נמצאת בקישור: מקאו רוצה להיות אירופה של אסיה.
מקאו מזכירה לי את אחד הלקחים הכי חשובים שלמדנו במהלך הטיולים שלנו בסין: צריך לקחת מדריכי טיולים בעירבון מוגבל מאד. הם נוטים לפאר כל חור וכל חצי גבעה, וכשמוציאים הרבה זמן וכסף כדי להגיע לאותו חור-ג’ואו או חור-חאי, רק כדי לגלות שמדובר בפתח-תקווה (שגם היא, אגב, משווקת כאתר תיירות – בכל זאת, “אם המושבות” וכו’) נוטים להתעצבן. לכן, מומלץ להתייעץ קודם כל באנשים אחרים שכבר עברו דרך החורים השונים, או לשים לב לטריק הבא: אם בביקורת על אתר מסוים מופיעים יותר שמות-תואר משמות-עצם, כנראה שאין שם מה לראות.