מספרים בחשיכה סופר, עורך, סטודנט לפיזיקה
נגה ואני חגגנו אתמול שנתיים ביחד, מאז אותו ערב שיצאנו לראשונה ל”קפה הנרייטה” שעל רחוב ארלוזורוב. פתחנו את היום בארוחת בוקר מושחתת במלון Harbor View, מלון של ארבעה כוכבים שצמוד לבית החולים ליולדות. המסעדה של בית המלון מותאמת בעיקר לאנשי עסקים, ולכן מגישה מאכלים מערביים, סינים ויפניים. אין כמו להתחיל את הבוקר עם בייקון, אורז מטוגן ופרצל, ולקנח באננס.
אחרי ארוחת הבוקר, קיבותינו מבולבלות אך מרוצות, עלינו על המעבורת לגולנגיו. למרות שבשבועות הראשונים שלנו בשיאמן נטינו להתרחק מגולגניו, מהרוכלים הצעקניים ומקריאות ה-lookey lookey הצורמות, בחודשים האחרונים התחלנו לחבב אותו. עם הזמן גילינו איך לעקוף את כל דוכני השמעטס ואיך לטייל בסמטאות המתעקלות של האי בשקט ומדי פעם אפילו בשלווה.
אתמול, ספציפית, קפצנו אל האי כדי לראות מופע של תיאטרון בובות, בו נתקלנו במקרה באחד הביקורים הקודמים שלנו. התיאטרון ממוקם בתוך אחת הוילות הקולוניאליות על האי, וכיוון שתיירים משאירים 60 יואן בכניסה, הוא גם מתוחזק כמו שצריך. מופעי הבובות, גילינו, הם סוג נוסף של אופרה דרומית. הבובות מגולפות בעץ ולבושות בבגדים שנארגים במקום (תיאורטית) ממשי.
ההצגה הייתה קצרה, ולמרות שלא הבנו את הסינית, לא היה קשה לעקוב אחריה: קודם כל הציגו בפנינו את הלוחם או אולי הפקיד האזורי, והוא בהחלט נראה פקידותי ומכובד. אחר-כך הציגו בפנינו נמר. הוא נראה קצת מבולבל, ומהתנועות שלו קיבלתי את הרושם שהוא לא הבין איך מרחוב סומסום הוא הגיע לסין. אחריהם עלו לבמה ילדה קטנה שדחפה מריצה ואחריה גבירה ענוגה שפתחה שמשייה כחולה ונפנפה במניפה זעירה ולבנה.
הילדה עם המריצה ירדה מהבמה, ואחריה גם הגברת. פתאום, שמענו את הגבירה צועקת וזועקת, ואת הנמר שואג. הגבירה נזרקה חזרה לבמה, שיערה סתור, השמשייה והמניפה שלה אבודות אי שם בלועו של החתול הגדול.
אך אל חשש! הפקיד הלוחם חש להציל את הגבירה הענוגה:
הנמר, איי-יו, איננו עוד, והגבירה עלתה חזרה לבמה והודתה לפקיד שהציל אותה מהחתול החמוד ומהבולבל.
בסוף ההופעה השחקנים והשחקניות הציגו חלק מהיכולות שלהם. שימו לב שכדי לשחק את הגבירה הענוגה השחקנית נכנסת בעצמה לתפקיד.
המבנה המרכזי בוילה הכיל תערוכה של צילומים שסקרה את ההיסטוריה של המבנים הקולוניאליים על האי. הבריטים ניכסו לעצמם את שיאמן, שנקראה בפיהם אמוי, בסוף מלחמת האופיום הראשונה, והם הקימו את הקונסוליה שלהם על גולנגיו. אחריהם הגיעו גם האמריקאים, הגרמנים, ההולנדים, היפנים ועוד. כפי שאחד המיצגים הכריז בגאווה – בשיא השלטון הקולוניאלי היו על גולנגיו חמש קונסוליות יותר מאשר בשנגחאי! תערוכת הצילומים נפרשה על פני שתי הקומות של הבניין, ובקומה השנייה, למה לא, היה פסל של גואניין, אלת החסד והרחמים:
איך אפשר לדעת שאנחנו גרים בסין כבר כמעט שנה? נגענו בפסל של גואניין ונקשנו בו כדי לבדוק אם הוא עשוי מאבן או מגבס. באופן לא מפתיע הוא אכן היה עשוי מגבס. אבל לפני שנה לא היה סיכוי שהיינו נוקשים על פסל. מתי אני הבנתי שאני הופך למקומי? כשלפני כמה שבועות שלחתי את היד למשש כיכר לחם במאפייה הסמי-מערבית Bread Talk, כדי לבדוק אם הלחם מוצק או רכרוכי, ואחת העובדות רצה אליי בהיסטריה והגישה לי מלקחיים. כמו סינים אחרים, גם אני כבר ממשש כל דבר בסופר – לחם, בשר, שרימפס. אחרת, איך אפשר לדעת אם כדאי לקנות או לא?
מזל טוב על הביחד אור, ותודה שהעלת את המופע והתמונות זה ממש הכניס אותי לאוירה כאילו הייתי שם, כיף לך שאתה חווה לאורך ולרוחב תרבות כל כך שונה, ונופי טבע ובני אדם.והעיקר שתהנו מהביחד בכיף….