אני כותב סיפורים קצרים. זה מאד לא בריא בימינו, כשרובן המוחלט של הוצאות הספרים לא רוצות לשמוע על סיפורים קצרים וכשכל דרעק עם מקלדת חושב שהוא מינימום בוקובסקי. ועדיין, אני מעדיף סיפורים קצרים על רומאנים. לרגע אחד אני לא פוסל רומאנים, אני פשוט מאמין שסיפורים קצרים יכולים להיות ממוקדים, בהירים וחדים הרבה יותר. רומאנים רבים נוטים להתברבר ולמרוח כדי להעביר את הזמן וכדי לצבור יותר ויותר עמודים. זה נראה לי לא מנומס כלפי הקורא.
“אבל מה לגבי פיתוח דמויות?” ישאלו המקטרגים בקול מאנפף. “איך אפשר להתחבר לדמויות של סיפורים קצרים, לאנשים האלה שאתה מכיר לרגע אחד ושוכח לאחר חמישה עמודים?”
“ואיך,” יוסיפו אחרים, משתדלים להיראות חכמים ועמוקים יותר מקודמיהם. “איך אפשר לתאר תקופה, או חבל ארץ, או כל דבר אחר שהוא רחב ועמוק ושדורש פסקאות ארוכות, עמודים צפופים ופרקים (פרקים!) כדי להנחיל לקורא את התחושות והמשמעויות המלאות?”
לך תסביר לאנשים שלפעמים אפשר לצמצם פסקה שלמה למשפט אחד, ומה שסופר יכול למרוח על שלושה פרקים יכול להיכנס בקלות ובנעימות לתוך סיפור קצר של עשרה עמודים. אבל לאחרונה קראתי שני ספרים שמעידים על כך שגם הרומאן הוא לא יותר מאוסף של סיפורים קצרים. ושסופר טוב יכול לכתוב אסופה של סיפורים שתשאיר את הקורא עם ההרגשה שהוא לא קרא קובץ של סיפורים מבולגנים, אלא ספר שלם עם התחלה, אמצע וסוף.
על הסיפורים הקצרים של איסאק באבל כתבתי בפוסט הקודם. שני קבציו “סיפורי אודסה” ו”סיפורי חיל הפרשים האדום” מתפקדים כספרים מלאים, למרות שהסיפורים נכתבים על-ידי מספרים שונים ובסגנונות שונים. היום סיימתי את Winesburg, Ohio של שרווד אנדרסון (Sherwood Anderson) מ-1919 והרגשתי את אותה תחושת המלאות שהרגשתי אצל באבל.
Winesburg, Ohio הוא ספר קטן, שלא מגיע אפילו למאתיים עמודים (כולנו יודעים שרומאנים רק מתחילים ב-250), שמחולק לעשרים ושישה סיפורים קצרים. כל סיפור מתמקד באחת הדמויות שגרות בעיירה הכפרית בצפון אוהיו. הכתיבה מודרניסטית ובעיקר מנתחת את אישיותן של הדמויות ואת המאורעות והנסיבות שהפכו אותן למה שהן. חלק מהסיפורים הםcharacter study מוחלט, כמעט ללא כל נראטיב. הקשר בין הסיפורים נובע מכך שכולם מתרחשים באותה העיירה ושבכולם מופיעה דמותו של העיתונאי הצעיר ג’ורג’ ווילארד.
ווילארד מתפקד לא רק כרקע לסיפוריהן של הדמויות השונות – הוא גם העלילה של הספר, הוא מה שקושר את כל הסיפורים ביחד והופך אותם ליותר מסתם character studies מודרניסטיים. דרך הסיפורים על הדמויות השונות רואים איך גם דמותו של ווילארד מתעצבת ומתבגרת. אנדרסון לא אומר זאת במפורש, אבל לאורך הספר מתקבלת ההרגשה שהמספר של הסיפורים הוא בעצם ווילארד עצמו, ה”כותב” הזקן מהסיפור הראשון באסופה.
צריך לקרוא את הספר הזה, לא רק בגלל שהוא מצוין, אלא כדי לראות באיזו פשטות אפשר להפוך אסופה של סיפורים, שלכאורה לא קשורים זה לזה ושכל אחד מהם יכול בקלות לעמוד בזכות עצמו, לספר שלם. אולי אז אנשים יפסיקו להספיד את הסיפור הקצר ויתחילו לכתוב אותו שוב ברצינות ובאהבה שמגיעות לו.
כיוון שקניתי את הספר בסין, הוא עלה לי רק חמישה שקלים. כן! יש מקומות בעולם בהם אפשר לקנות ספרים בפחות מתשעים שקל. נכון, הדפים קצת שקופים ומי יודע כמה זמן הספר ישרוד, אבל הוא עלה לי חמישה שקלים! חמישה! ורק כדי שלא יהיה בלבול – גם יחסית למחירים סיניים זה זול. למי שלא רוצה לשלם דרך האף, אפשר לקרוא את הספר במלואו בכמה אתרים באינטרנט. הנה שני קישורים אליו:
בפרויקט גוטנברג: Winesburg, Ohio
באתר שמרכז ספרות אמריקאית: Winesburg, Ohio
אור,
מדבריך אני מקיש (אולי בטעות), שלא תאהב את ספרו עב הכרס של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך". אבל ודאי תמצא עניין בגילוי ששרווד אנדרסון הוא זה שחילץ את עמוס עוז הצעיר ממשבר כתיבה, ובמילותיו של עוז: "הוא (אנדרסון) שחרר לי את היד הכותבת. כל חיי אודה לו על כך". ואיך זה קרה? עוז מספר שבספטמבר 1959 הופיע ספרו של אנדרסון, "ווינסבורג, אוהיו", בעברית. המפגש של עוז הצעיר עם אנדרסון פקח את עיניו של עוז. מה שיפה בכל הגילוי הזה הוא ההזדמנות שהוענקה לעוז לפרוע את חובו לשרווד אנדרסון. מסתבר שאנדרסון צנח לתהום הנשייה בארה"ב. אבל לפני מספר שנים הוצאת נורטון החליטה להוציא לאור מחדש קובץ סיפורים של אנדרסון, ושמו "מוות ביערות וסיפורים אחרים" (האם אתה מכיר?). גונבה השמועה אל אזני המו"ל שעמוס עוז נמנה על עדת מעריציו של אנדרסון, וכך התבקש עוז לחבר "שתיים-שלוש שורות מְקדמות-מכירה" לעטיפת הספר.
ובאשר להעדפתך את הסיפור הקצר על פני הרומאן, יפה כתבת: "לך תסביר לאנשים שלפעמים אפשר לצמצם פסקה שלמה למשפט אחד". ואם כך, אור, למה שלא תכתוב שירה?
:))
מסכימה איתך מאוד בדבר הכוח של הצמצום.
וספר בחמישה שקלים??? א0מחייה. תמיד אמרתי שצריך לעקור לסין.:)
אור היקר, מה שלומכם שם בסין הנרעדת?
תעלה כאן פוסט, אפילו ריק, שנדע ששלומך ושלום נוגה טוב.