כל סיפוריו של איסאק באבל

קובץ הסיפורים שאני קראתי נקרא The Collected Stories of Isaac Babel, בעריכת בתו נטלי באבל. הקובץ מכיל ארבעה קבצים: סיפוריו המוקדמים, סיפורי אודסה, סיפורי חיל הפרשים האדום וסיפוריו המאוחרים.

למזלי, המשכתי לקרוא אחרי הסיפורים המוקדמים, שלא השאירו עליי כל רושם. מרגישים שבאבל חיפש את הקול שלו ושהוא ניסה לכתוב על נושאים שונים בסגנונות שונים. חלק גדול מהסיפורים הרגיש לי כמו ניסויים ולא כמו נרטיבים מוגמרים. מצד שני, ככה מרגישים גם סיפוריו המוקדמים של גבריאל גרסיה מרקז, ויתכן מאד שככה ירגישו גם סיפורי "צייר המלחמות" שלי בעוד כמה עשרות שנים.

התחלתי להתאהב בבאבל מהסיפור הראשון בקובץ "סיפורי אודסה". בשמונה סיפורים קצרים (רובם לא עוברים 2500 מלים באנגלית) הוא מספר על הגנגסטרים היהודים של אודסה, על הקבצנים בבית הקברות היהודי ועל גסיסת השטטל בעקבות המהפכה הקומוניסטית. באבל היה בעצמו יהודי, שגדל במוֹלְדַבַנְקָה, שכונת העוני של אודסה. זאת הפעם הראשונה שקראתי סיפורים בהם היהודים לא היו קורבנות, אלא החזקים שהתעמרו בשלטונות או במוז'יקים הרוסים. כבר בסיפור הראשון "המלך", גיבורו של הקובץ בֶּנְיָה (בן-ציון) קְרִיק, הגנגסטר החזק ביותר בשטטל, חוגג את חתונת אחותו ובו-בזמן פוקד על הצתת מפקדת המשטרה. זה כמעט כמו לקרוא את "הסנדק" של מריו פוצו, אבל עם שמשים שרוקדים על השולחנות.

באבל התפרסם בעקבות סיפורי "חיל הפרשים האדום" (Konarmia) אותם הוא פרסם בשנות העשרים למאה הקודמת. הוא התלווה לחיל הפרשים האדום בפלישה הכושלת של רוסיה לפולין ותיעד את זוועות הלחימה ממבט ראשון. בסיפורים קצרים וקצרצרים הוא מחליף סגנונות כתיבה ודוברים. אחד הדוברים שלו, בַּלְמַשׁוֹב, הוא קוזאק אלים וצמא דם שכותב מכתבים למנהיגי המפלגה בהם הוא מסביר מדוע ואיך הוא מוציא להורג נשים "בוגדות". בסיפורים האלו באבל מתאר גם את הקהילות היהודיות של פולין, ומשווה ביניהן לבין היהודים של אודסה. כאן פוגשים שוב את היהודונים הז'לובים, הקורבנות המתמידים, ובאחד הסיפורים הדובר היהודי של באבל נגעל מהם באופן גלוי. אני קורא הרבה היסטוריה צבאית (Anthony Beevor, למשל, הוא היסטוריון מומלץ), אבל חלק מהסיפורים של באבל עדיין הצליחו לזעזע אותי, וזו משימה די קשה.

באבל לא נזהר בכתיבתו, והסיפורים של חיל הפרשים מערבבים דמויות פיקטיביות ודמויות אמיתיות. כשהוא כתב את הסיפורים הוא לא ידע שבּוּדְיוֹנִי, למשל, יהפוך ביום מן הימים לרמטכ"ל הצבא האדום. בודיוני, ואחרים, זכרו לבאבל את הסיפורים שהציגו אותם לרעה, ומצבו הפוליטי של באבל לא היה מזהיר.

סיפוריו המאוחרים של באבל מתאפיינים בניסיון לכתוב ארוך יותר – סיפורים שעולים על 2500 מלים ומגיעים ל-5000 או 10000 מלים במקרים מסוימים. הוא התחיל לכתוב קובץ סיפורים אוטוביוגרפי, כולל תיאורים של הפוגרום של 1905 בפרברי אודסה בו רצחו את סבו, ותיאורים של איך הוא התחיל לכתוב. במקביל הוא התחיל לכתוב רומאן על זוועות הקולקטיביזציה תחת משטרו של סטלין וספר נוסף במרכזו יהודיה זקנה מאודסה שעוברת לגור עם בנה הגנרל במוסקבה. לא התלהבתי מהסיפורים האחרונים שלו – הוא הצליח לעבור לפורמט הארוך יותר, אבל הם הרגישו מכאניים יותר מהסיפורים הקודמים שלו. לצערי, הסיפורים המאוחרים שלו, בהם הוא ביקר יותר ויותר את המשטר הסטליניסטי, כנראה תרמו למעצרו ב-1939 ולהוצאתו להורג ב-1940.