מספרים בחשיכה סופר, עורך, סטודנט לפיזיקה
באופן מפתיע התפרסמו השבוע שתי כתבות חדשות שלי ב”מסע אחר”. הראשונה מתארת את היום בו ביקרנו במנזר השאולין (Shaolin Si), מקור הקונגפו. זה היה האתר הממוסחר ביותר בו ביקרנו, רק קצת פחות מדיסנילנד של הונג-קונג. רק שדיסנילנד לא מתיימר (לפחות לא בימינו) להיות נכס תרבותי-היסטורי. רוצים לדעת מה הקשר בין גמל דו-דבשתי לבין נזירים לוחמים? הכתבה המלאה מופיעה כאן: מנזר השאולין – אומנויות לחימה ומסחרה.
הכתבה השנייה עוסקת במוזיקה סינית, על קצה המזלג. כשכותבים כתבות כאלו נוטים להדגיש מוזיקה עממית או מסורתית ובדרך-כלל יוצרים את הרושם שהמוזיקה של מקום מסוים (מרוחק ואותנטי, כמובן), מורכבת אך ורק מחמת חלילים או ממסרקי עצם. כשכותבים על סין הנטייה היא להתמקד בכלים המסורתיים, כמו הפיפה או הצין, שמופיעים כמעט בכל סרט קונגפו מודרני.
בכתבה שלי על מוזיקה סינית ניסיתי לשלב ולדבר גם על מוזיקה קלאסית וגם על מוזיקה מודרנית. זו הפעם הראשונה בסדרת הכתבות שלי על סין שאני מתנצל ואומר ש-600 מלים לא מספיקות כדי להקיף נושא כל-כך מגוון ועשיר. הכתבה הזו מהווה הקדמה בלבד, ולמי שיתעניין יש עוד המון לגלות.
ובשבירה נוספת מהשגרה, אני אביא הפעם את הכתבה הזו במלואה, כדי ליצור קישורים לשירים השונים גם מהבלוג. את הכתבה, כפי שהיא מופיעה ב”מסע אחר” תוכלו לקרוא בקישור: מוזיקה סינית.
מוזיקה סינית
רוב התיירים המערביים מתוודעים למוזיקה סינית דרך האופרה הבייג’ינאית, אם בביקור בבייג’ינג ואם דרך הסרט “שלום לפלגש”. בניגוד לאופרות שמציגים לתיירים, האופרה הסינית הקלאסית מורכבת בעיקרה מדיאלוגים ומשירים, ומעט מאד אקרובטיקה. אופרות קלאסיות יכלו להימשך מספר ימים ובדרך-כלל הועלו על במות שמוקמו בתוך מקדשים מול ההיכל המרכזי, כדי שגם אלי המקדש יוכלו לצפות.
האופרה הקלאסית, ואיתה המוזיקה הסינית הקלאסית, עדיין חיות ובועטות. בנוסף לקונצרטים ולשימוש נרחב בפסי-קול של סרטים, מוזיקאים רבים מוצאים דרכים לשלב את כלי הנגינה הקלאסיים ביצירותיהם המודרניות. במקביל, צעירים ומבוגרים רבים ממשיכים להתמחות בכלי הנגינה הקלאסיים, אך בוחרים ללוות את נגינתם בדיסקים של מוזיקה מודרנית, כולל גרסאות אלקטרוניות של יצירות קלאסיות.
כלי הנגינה הקלאסיים מתחלקים לשלושה סוגים: כלי הקשה שכוללים תופים ופעמונים שונים; כלי מיתר; וכלי נשיפה מעץ, במבוק או חימר. המגוון רחב ולכל מחוז ומיעוט יש כלי נגינה ייחודיים לו, אך יש מספר כלים שניתן להחשיב ככלל-סיניים. מבין כלי המיתר, למשל, המוכרים ביותר הם ה”פִּיפָּה” שדומה למנדולינה, אך שמוחזקת במאונך, וה”צִין” שנראה כמו קורת עץ ארוכה, צרה ומלוטשת עליה מתוחים שבעה מיתרים. את הצין, למשל, אפשר לראות בסצינת הלחימה הראשונה בסרט “גיבור”. עם זאת, כלי הנגינה הקלאסיים אינם מוגבלים למקדשים, מוזיאונים וסרטים.
קונצרט של מוזיקה דרומית (מִין-נָאן) בפארק ג’ונגשאן, שיאמן
מומחה משיאמן לנגינה ב”סוּן”
כמו בישראל ובארה”ב, אי-אפשר לספור את מספר הזמרות הצעירות והחמודות שמבליחות בשמי המוזיקה הסינית. רובן המוחלט מתמחות בשירי פופ מתקתקים ומונוטוניים, שמן הסתם עוסקים באהבה לגווניה, ומהאזנה למצעדי הלהיטים קשה מאד להבדיל ביניהן. להקת הבנות המצליחה ביותר היום בסין היא שלישייה בשם S.H.E. שמקורה בטייואן. השלישייה הוציאה עשרה אלבומים עד היום ומכרה מיליוני עותקים ברחבי מזרח-אסיה. אי-אפשר להימלט מהן: הן מופיעות בעשרות פרסומות, כולל עבור חברת הסלולר העצומה China Mobile. במשך יותר מחצי שנה כל מי שהתקשר אלינו לפלאפונים שמע, במקום צליל חיוג, את השיר שלהן “Ring Ring Ring”.
למרות שגם רוב השירים שלהן עוסקים בגלגולים השונים של אהבה, אחד השירים היותר מפורסמים של S.H.E. מ-2007 עורר סערה פוליטית קטנה; “Zhong Guo Hua” – “סינית” – נתפס על-ידי רבים בטייואן כבגידה בעצמאות האי. השיר חוגג את עושר השפה הסינית בראפ מסובך ומהיר. בקליפ, שצולם במחוז גֶ’גְ’יָאנְג (Zhejiang) בסין, רואים את שלוש הבנות של S.H.E. מקפצות בין תנוחות קונג-פו שונות יחד עם נזירי שאולין. בסין מתבדחים שהשיר נכתב במחאה על התבטאות של נשיא טייואן, בה הוא הודיע שבטייואן מדברים טייואנית ולא סינית. מעניין לציין שהקליפ כולל לא מעט ניצבים מערביים ששרים בסינית.
ומה לגבי הגברים? אנדי לאו (Andy Lau) וג’קי צ’ונג (Jacky Cheung) שולטים בסצינת הפופ ביד רמה מאז שנות השמונים. שניהם נולדו בהונג-קונג ב-1961 ושניהם, בנוסף לקריירה כמוזיקאים, מככבים במאות סרטים. הם כוכבי-על בסין, אך במערב הם נבלעו בצילם של ג’ט לי וג’קי צ’אן. רובנו, בלי לדעת, צפינו באנדי לאו ב”בית הפגיונות המעופפים” של ג’אנג-יימו. כוכב נוסף שהולך ומתחזק היום הוא הזמר הצעיר ג’יי צ’ואו (Jay Chou) מטייואן. מעבר לרפרטואר המיינסטרים שלו, הוא מתאפיין גם בכמה שירים יוצאי-דופן. ביניהם נמצא אחד השירים המושמעים ביותר של 2007, בו הוא שר על צרותיו כקאובוי שלא מסוגל לשתות חלב: הוא משלב בין פופ סיני מודרני לבין קאנטרי אמריקאי ובקליפ רוכב על סוס פלסטיק ורוד. להקת הבנים הנחשבת ביותר היא רביעייה שנקראת Beyond, שלמרבה הפתעתנו נשמעת דומה מאד ל”משינה”. הם מאד מגוונים, ובחלק גדול מהשירים שלהם משלבים בין אלמנטים מודרניים לבין אלמנטיים קלאסיים – הן מסין והן מהמערב.
כמו במערב, הלהקות והזמרים המודרניים מצלמים קליפים לשיריהם המצליחים ביותר. להבדיל מבמערב, הקליפים מיועדים קודם כל עבור מועדוני הקריוקי (KTV) הפופולריים, ולכן כוללים על המסך את מלות השיר.
כתבה אחת קצרה לא יכולה להקיף את המגוון והעושר של המוזיקה הסינית. ישנה סצינת האוונטגרד של בייג’ינג ושל שנגחאי, להקות של רוק כבד, של מוזיקה אלקטרונית ושל מוזיקה ניסיונית, ואפילו זמרים ולהקות צבאיות שלא הזכרתי מחמת המקום המצומצם. אנחנו רק התחלנו לגלות את המוזיקה הסינית, ואני מקווה שהכתבה הזאת תגרה גם אתכם להיכנס ליוטיוב ולשמוע את דרככם לעולם נוסף של מוזיקה, אליו טרם נחשפנו במערב.
הערה קטנה: בשבועות האחרונים לא פרסמתי פוסטים על הספרים שאני קורא כיוון שאנחנו עוברים דירה. מיום ראשון הקרוב יופיעו כאן פוסטים על יצחק בשביס זינגר,הקלאסיקה הסינית “מבצר נצור” ועוד. תודה על הסבלנות וקריאה מהנה.