בננות - בלוגים / / דירה עם כניסה בחצר
מספרים בחשיכה
  • אור גראור

    נולדתי ב-1982 בארה"ב ובגיל ארבע עליתי לישראל. רוב השנים, מה לעשות, גרתי בפתח-תקווה אבל בשנים האחרונות זכיתי לגור בתל-אביב. לאחרונה התחלתי דוקטוראט באסטרופיזיקה באוניברסיטת תל-אביב, בהנחייתו של פרופ' דן מעוז. במשך 2007-2008 גרתי בסין בעיר-הנמל שיאמן עם אשתי נגה שלמדה סינית באוניברסיטה המקומית. על חוויות היום-יום שלנו אפשר לקרוא במגזין המקוון של "מסע אחר". הסיפורים הקצרים שלי התפרסמו ברוב כתבי-העת בישראל, ובעיקר ב"קשת החדשה" בעריכת אהרן אמיר. ב-2006 הקמתי, יחד עם יעל טומשוב, את כתב-העת "אלמנך". 2007 הייתה שנה יוצאת מן הכלל. "צהרי יום ראשון על האי גרנד ז'ט" היה בין הזוכים בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ"; יחד עם עליזה ציגלר ערכתי את האנתולוגיה "סיפורי הקשת החדשה"; ובתחילת יוני התחתנתי עם נגה גנני. בינואר 2009 יצא אור בהוצאת טובי ספרי הראשון "צייר המלחמות". התמונה בעמוד הראשי של הבלוג צולמה על-ידי מוטי קיקיון. פרסומים צייר המלחמות צייר המלחמות (הוצאת טובי 2009, ירושלים) שני צעירים מתחרים ביניהם בתחרות האחרונה של חייהם; ילד מוכיח לאביו שגם הוא יכול להיות גיבור; תלמידות בית-ספר עומדות במשמרות זה"ב בכפר פלסטיני; אמא לשניים מתאמצת לזכור את שמה; אישה מחפשת את חברתה שאבדה בציוריו של אדוארד הופר וצייר המלחמות טובל מכחול בצבע ומצייר בכאב את השלווה המופרת. 21 סיפורים בהם הדמויות חיות על הגבול: בין מציאות לדמיון, בין אמנות ליום-יום, בין שגרה לטרור. מטשטשים וחוצים גבולות, הסיפורים מושכים את הקורא לחוות א תעולמו המוכר מזוויות חדשות. צייר המלחמות באינטרנט צייר המלחמות בפייסבוק   אלמנך   אנתולוגיות סיפורי הקשת החדשה: ארבע השנים הראשונות, בעריכת עליזה ציגלר ואור גראור (כרמל 2007, ירושלים). האנתולוגיה מציגה את מיטב הסיפורים מ-16 הגיליונות הראשונים של “קשת החדשה”. בין המשתתפים ניתן למצוא את: נסים אלוני, ענת עינהר, ישעיהו קורן, יהושע קנז, אהרן אפלפלד, יחזקאל רחמים, ש. שפרה, יואב רוזן, בלה שייר, גונן נשר, עדנה שמש, בועז יזרעאלי, ליאורה ורדי ועוד. El Pueblo del Libro, בעריכת ירון אביטוב (Libresa 2007, Ecuador). הסיפור “צייר המלחמות” מופיע תחת השם “Pintor de la Guerra”. משתתפים נוספים באנתולוגיה: אהרן מגד, יחזקאל רחמים, יצחק אורפז, לאה איני, יורם מלצר, עמוס עוז, שולמית גלבוע, מואיז בן הראש, תנחום אבגר, א.ב. יהושע, יגאל סרנה, אורציון ישי, יעל ישראל וירון אביטוב. האסופה הגיעה לראש טבלת רבי המכר ואף שולבה בתכנית הלימוד של כמה תיכונים בעיר קיטו ומחוצה לה. אחד אלוהינו, בעריכת ירון אביטוב ורן יגיל (כרמל 2008, ירושלים). הסיפור "קדיש חיים" מופיע בשער "יש אלוהים". האנתולוגיה כוללת יצירות של 66 מחברים, החל ביוצרים קאנוניים כגון ח"נ ביאליק ולאה גולדברג, וכלה ביוצרים הצעירים ביותר. על המשתתפים באנתולוגיה נמנים, בין השאר: יוסל בירשטיין, זלדה, אדם ברוך, יהודה עמיחי, אהרן מגד ודוד אבידן. על המשתתפים הצעירים יותר נמנים: שהרה בלאו, רוני סומק, יעל ישראל, משה אופיר, אריק גלסנר, נאוה סמל ועוד.  

דירה עם כניסה בחצר

השבוע סיימנו לעבור דירה, ובמקביל סיימתי את תשעת הסיפורים בספרו החדש של יהושע קנז, דירה עם כניסה בחצר. חלק מהסיפורים הכרתי עוד קודם מ”קשת החדשה”, כשאת הסיפור המצוין “חדר מספר 10″ לקחתי גם לאנתולוגיה שערכתי יחד עם עליזה ציגלר סיפורי הקשת החדשה: ארבע השנים הראשונות.

אני אוהב את הכתיבה של קנז, למרות שהיא שונה מאד מהכתיבה שלי. הוא מתמחה בריבוי דמויות, בדיאלוגים ובשפת תיאור שכתובה בסולם מינורי ושקט מאד. רק כשהתחלתי לקרוא את סיפוריו של קנז, למשל, הבנתי עד כמה הדיאלוגים שלי לא היו מציאותיים. מאז אני משתדל לכתוב בדיוק כמו שאנשים מדברים, ויותר ויותר קשה לי לקרוא סופרים שמתעקשים לתקן את שפתן של דמויותיהם – זה מעיד, לדעתי, על זלזול בדמויות.

הסיפורים הראשונים באסופה החדשה מתרחשים ב”מושבה”, אחד הגלגולים הקודמים של פתח-תקווה. מסיבות לא מובנות, לא מעט כותבים ישראלים מגיעים מפתח-תקווה, כולל יהושע קנז וכולל, מה לעשות, גם אותי. תשאלו את רוב הכותבים האלו לדעתם על פתח-תקווה ותקבלו, ברוב המקרים, וריאציות על דעתי האישית: חור עלי אדמות שצריך לשרוף עד היסוד, לזרות מלח ולהמשיך הלאה. כשמזכירים לי שמדובר באם המושבות, בתפארת חלוצית וציונית, אני מזכיר שהמתיישבים הראשונים מתו ממלריה ושחבל שהם לא הבינו את הרמז.

גם בסיפורים של קנז על ה”מושבה” ניכר שהוא לא מתלהב מפתח-תקווה, ובצדק. אמנם פעם היא הייתה מוקפת בפרדסים (אני עוד הספקתי לרוץ במה שנשאר מהם), אבל גם לפני חמישים ושישים שנים היא לא קרנה כדוגמה ליישובים סביבה.

מבין הסיפורים באסופה, הבאים השאירו בי את הרושם החזק ביותר:

“בשר פרא, בשר זר” – שולה מעצבנת במיוחד בשם צופיה מתלוננת על המעבר הטראומטי מתל-אביב לפתח-תקווה, על בת-דודתו ניצולת השואה של בעלה שלא מפסיקה לעשות לה בושות ועל בנה הפשושון שמשום מה מתרחק ממנה. מרענן לראות שלא כל ניצולי השואה התקבלו בישראל בעיניים דומעות ובזרועות פתוחות.

“חדר מספר 10″ – לא טוב להיות זקן, וזה אחד התיאורים היותר יפים שקראתי בנידון.

“דירה עם כניסה בחצר” – קנז אוהב לתאר מערכות יחסים בין דיירים בבניינים בתל-אביב, וזה אחד התיאורים היותר יפים שלו. בגלל שהוא מוגבל לסיפור קצר, הוא הרבה יותר חד ומצחיק מתיאורים דומים ברומאן מחזיר אהבות קודמות או בנובלה “שורפים ארונות חשמל”.

“המסיבה” – בדרך-כלל הסיפורים של קנז הם ריאליסטיים לחלוטין, ולכן כשהוא סוטה מהקו הזה, כפי שקורה לקראת סוף הסיפור הזה, התוצאה הרבה יותר מפתיעה.

“הצגה יומית” – הסיפור הכי קומי באסופה – המספר והבוס שלו הולכים לראות סרט פורנו יפני אצל חבר אחר לעבודה. להצגה הביתית מצטרפים אשתו, בנו והסבתא, ושני שוטרים – קצין בשם סרדינס ונרקולפט בשם צוקי שנרדם כל חמש דקות.

עד היום קראתי שלושה ספרים של קנז, ואני עדיין באמצע של התגנבות יחידים. מבין הספרים שקראתי, הנובלה נוף עם שלושה עצים היא עדיין, לדעתי, הסיפור הטוב ביותר שלו. למי שרק מתחיל לקרוא את קנז, אני ממליץ להתחיל שם. למי שכבר מכיר את הכתיבה שלו, האסופה החדשה בהחלט מומלצת. לא רק שהוא חוזר לכתוב סיפורים קצרים, כפי שהוא עשה בתחילת דרכו, אלא שהוא מצליח להרכיב אסופה מאוזנת שכוללת סיפורים מדכאים כמו “חדר מספר 10″ לצד קומדיות מצבים כמו “המסיבה”.

חג אמצע הסתיו

אתמול חגגו בסין את חג אמצע הסתיו, אחד החגים הפופולריים והיותר נחמדים בלוח השנה הסיני. בחג, שמתרחש כל שנה באמצע החודש התשיעי (לוח השנה הסיני הוא ירחי, כמו הלוח העברי),  נהוג להתכנס בקרב המשפחה ולצפות בירח המלא בזמן שאוכלים עוגות ירח. בשיאמן התפתחה עם השנים מסורת נוספת של משחקי קוביה: במקום לחלק עוגות ירח, מגרילים אותן בין בני המשפחה.

על הרקע לחג, עוגות הירח והגלגול המודרני של משחקי הקוביה תוכלו לקרוא בכתבה המיוחדת שהתפרסמה היום ב”מסע אחר”: חג אמצע הסתיו.

את כל הכתבות הקודמות על סין תוכלו למצוא בקישור: מסע אחר – סין.

24 תגובות

  1. מסכימה אתך, קנז חרישי ומצוין, נוגע ללב וישראלי לעומק.בהצלחה עם האסופה !
    מה זה : שולה מעצבנת ?

    • שולה היא סוג מסוים של אישה, ארכיטיפ בשפה מקצועית. מדובר בכל אותן נשים שמנסות לכסות על קטנותן ובורותן בעזרת פלצנות והתלהבות יתר מכל מה שאופנתי באותו רגע. היום מדובר ברייקי ויוגורטים (נראה לי), בסיפור של קנז זה ברנר ונגינה בחוגים חברתיים. זה רק אחד המאפיינים של השולה, אחד הארכיטיפים הנפוצים ביותר היום בישראל, אבל אני מקווה שזה נותן כיוון.

      אם את רוצה לראות דוגמאות בספרות, השולה בסיפור של קנז היא דוגמה טובה, ואת יכולה גם לקרוא את "צ"ופ-סואי" שלי, שם הגיבורה היא שולה צעירה.
      http://keshatot.org/index.asp?categoryid=191&articleid=452&searchparam=%E2%F8%E0%E5%F8

      • מה חידשת לנו?
        שקנז ואתה מפתח תקווה?
        שפתח תקווה מקום "מגאיל"?
        שגם אתה כתבת על אישיות דוחה מן הסוג של שולה?
        שאתה עורך שהואלת בטובך לתת כרטיס כניסה לקנז באנתולוגיה שלך?
        שלא קראת את רוב הסיפורת של קנז,בעצם?
        שאתה,כרבים כמוך,אינם מבינים אפילו את הכתוב בסיפורים של קנז מרוב "נארטיבים" ,פוסט קולוניאליזם וסינולוגיה?
        שהעובדה החותכת שעורך של כתב עת ספרותי הוא בעצם בור בספרות שממנה הוא בא ואותה הוא "עורך"?
        שאתה יושב בעצם בסין?
        האם קראת פעם את המשל על סין של ר" נחמן מברסלב?
        שלמדת לתחר במנחם בן,שהשיג שיא עולם בכתיבה על ספרים שלא קרא,בקושי עלעל?
        שאין לך קיום אלא באינטרנט,ולכן צריך לפטפט,לקשקש,לקשקש,לא חשוב מה הנושא העיקר שיהיה מרכזי?
        בעצם,מה הבשורה במה שכתבת על קנז? חוץ מזה שיש איזה אור גראוור בעולם,שהוא גם עורך וגם סופר וגם מדען וגם חוקר תרבות וגם מפתח תקווה וגם סין וגם וגם וגם.

        • סליחה שכחתי

          הבשורה היא שקנז ראה עם הבוס שלו סרט פורנוגראפי.זו הבשורה? אולי אני טועה בזיהוי הנאראטיב?

        • וואו, כמה כעס, וכמה שהכעס הזה שולי. מילא, שאלת שאלות, אז נגיב בנימוס.

          א. אני לא סינולוג – אשתי לומדת לימודי סין, ובזכותה יוצא לי להכיר את האימפריה המרתקת הזו. הלוואי שלכולם הייתה בת-זוג שהייתה חושפת אותם לעולמות חדשים.

          ב. אני עוד לא מדען – אני סטודנט לתואר שני בפיזיקה. יעברו עוד שנים רבות של עבודה קשה לפני שאני ארשה לעצמי, או לאנשים אחרים, לקרוא לי מדען.

          ג. אני לא מתגאה בכך שלא קראתי את רוב הקלאסיקות העבריות. כל קורא מגיע לספרים שונים בקצב שלו, ולאט לאט אני מגלה גם את הספרות העברית. אני נעזר לכך בעצותיהם של כותבים אחרים שממליצים לי כל פעם על סופר אחר. ככה, למשל, הגעתי לשבתאי שמאד אהבתי. אתה, אני שם לב, לא המלצת לי על אף ספר.

          ד. אני לא מתיימר "להבין" את כתיבתו של קנז, או של כל סופר אחר. אני לא אוהב את השימוש במלה הזו, ואני חושב שהיא פרוצה מדי בימינו. כשאני קורא סיפור אני רואה אותה מתרחש בדמיון. לכן, קודם כל אני נהנה מהתמונות, הקולות והריחות שהסיפור יוצר. רק אחר-כך אני חושב עליו ומקיש ממנו לסיפורים אחרים, או לרעיונות משלי. אבל מה זה משנה מה אני מבין מהסיפור? איך זה אמור לשנות למישהו אחר שיקרא אותו? כל מה שחשוב זה מה הסיפור יוצר בדמיון ומה הוא משאיר בכך אחר-כך; האם התמונות נשארות איתך, או שהן נשכחות?

          ה. פעם אחרונה שבדקתי התקיימתי גם בעולם הפיזי – אתה מוזמן לקרוא סיפורים שלי שהתפרסמו בכתבי-עת שונים, ואם אתה לא מכיר את המלה, אתה יכול לחכות עד ינואר, אז עתיד להתפרסם הספר הראשון שלי "צייר המלחמות".

          ו. כללי נימוס פשוטים: אני בן-אדם מוגדר. כאן, בבלוג, ובמקומות אחרים ברשת ובעולם הפיזי, אפשר לראות את השם המלא שלי ואפילו איך אני נראה. בכך שאני מפרסם בשמי המלא אני לוקח אחראיות מלאה על כל מה שאני אומר. אתה, לעומת זאת, בחרת להשאיר שם פרטי שנראה קצת מומצא. אין לי בעיה להמשיך לדבר איתך, אבל בוא תגרד קצת ביטחון עצמי וטיפ-טיפה אמינות, מאיזשהו איבר בגופך, ותזדהה כמו שצריך.

          • תשובה לפוסט הקודם

            למרות הזעם המפורש,אשתדל להתמקד בעניין העקרוני.זהותי אינה משנה: אני קורא אנונימי,אחד מרבים.הגע בעצמך: "איני מדען.יעברו שנים רבות עד שארשה למישהו לקרוא לי מדען"אבל עורך,סופר,כותב סקירות על ספרות אתה כן,למרות שלא עברו שנים של עבודה קשה,אפילו את הסופרים שאתה מפרסם באנתולוגיה לא קראת את המכלול באופן יסודי.הספרות העברית היא זונה שכל דיכפין ייתי ולא חשוב מה?אל תזלזל בספרות שאני קשור אליה,כדי שלא אזלזל בך.הנה סיבה אחת לכעסי.
            ובתור מי שיהיה מדען,ודאי לא תעז לזלזל בשום דיסקריפציה של ניסוי מדעי.אתה תשמור על כל משמר על דיוק עילאי של המתרחש.כך במדע: אבל בביקורת ספרטת,פתאום אתה מתרכז בריחות,בתמונות,בהזיות,במחשבות,בסברטות.יהושוע קנז כותב דברים מדוייקים לגמרי.הוא אינו מתיימר לסכם את מושבת ילדותו באמירה שכדאי לחרוש אותה עד היסוד.הוא סופר וחותר לדיוק,בדיוק כמו המדען שתהיה.כתב קנז סיפור -0 תן לו את הכבוד המינימאלי,ותאר בדייקנות מה כתוב (בלי שום קשר לאיך),אותו כבוד שאתה אמור לתת לפרופסור שלך למדעים.
            אני חוזר ואומר,יש לך מה לומר,דבר בעל משמעות,אמור אותו.אין לך מה לומר משהו משעמעותי על קנז ועל סיפוריו מחוץ לגועל נפש (שאתה מייחס גם לקנז) מהמושבה פתח תקווה.ואם זו התיזה,קרא בבקשה את"אחרי החגים" ו"האשה הגדולה מן החלומות,ובוודאי לגועל שלך יהי בשר.
            איני יודע מה המצב במדעים מדוייקים,אבל הספרות אינה סובלת סתמיות.בהנחה שאתה עורך ואיש ספרות ולא מנהל יומני קריאה סגנון בית ספר יסודי.כשתכבד את הספרות שליףאכבדך,ללא כל קשר לשמך,לתצלום דיוקנך,לגילך
            הייתי נותן לך רשימת קריאה,אבל איני יודע איפה להתחיל.נסה אולי את "מימזיס" לאריך אאורבך.
            ושוב,ובינינו,העניין לא שולי ולא לא רציני,אלא אם כן החלטת שהספרות מבחינתך היא עיסוק רציני,משני או ראשי.היה בטוב בסין הרחוקה אתה וזוגתך הסינולוגית.

          • נפלו טעויות הגהה,מצטער,אני לא מנוסה בסייברפייס הקיברנטי והתגובה יצאה לאוויר העולם בטרם הספקתי להגיהה.עוד דוגמה חייה למה שאני מתכוון.

          • ועוד הערה אחרונה ודי.

            קנז אינו קלאסיקה.ברנר,ברדיצ"בסקי גנסין ועגנון הם ה"קלאסיקה" שלמ המודרנה בספרות העברית.

            איני מטיל ספק אונטולוגי בקיומך עלי אדמות,אני רק מטיל ספק חמור בקיומך כעורך,כמבקר,וחושש אני מאוד,גם כסופר.אין זאת אומרת שלא תוכל להיות-רק תעתיק מה שאתה מצהיר כיחסך למדעים אל הספרות.איני סבור שאני פוגע בך.אני בסך הכול כותב אמת ברורה ומובנת מאליה.כל טוב ואם פגעתי בך אישית – סלח ומחל.עוד מעט יום כיפור.

          • אני משער שעדיין מדובר באותו מגיב, אלא אם כן מישהו אנונימי אחר בחר להגיב בשמו.

            קודם כל, לא נעלבתי מתגובתך הקודמת, או מזאת. עם כבר, הצלחת לשעשע אותי קצת, וזה דווקא נחמד. עכשיו לגבי הטענות האחרות שלך:

            א. נתחיל מהסוף – ישנו קונצנזוס נרחב, ובמקרה הזה אני גם שותף לו, שקנז הוא חלק מהקאנון העברי ושהוא קלאסיקה עוד בחייו. בדרך-כלל משייכים אותו לשלישייה של עמוס עוז וא.ב. יהושע שגם החלו לכתוב באותו זמן. ישנם אמנם וויכוחים מי מהשלושה יותר חשוב, אבל זה לא קריטי כרגע.

            ב. כתיבה היא בהחלט עיסוק מאד מדויק, בעיקר ברמה הטכנית שלו, אבל אני מסכים שגם ברמה הרעיונית שלו. אם הרעיון שלך לא מדויק מספיק, התוצאה הסופית תהיה די גרועה. להבדיל ממדעים מדויקים, בכתיבה קיים אלמנט מאד חזק שהוא לא מדויק – הסגנון האישי של כל כותב נקבע לא על-ידי משוואות שקובעות אילו מינונים של פעלים, שמות תואר ושמות עצם נכנסים לכל משפט; כמה משפטים בכל פסקה וכמה פסקאות בכל עמוד; אלא על-ידי תמהילים שנקבעים בדרך-כלל שרירותית בהתאם לכל סיפור ולכל מצב רוח של הסופר. יש השפעה עצומה לדעתי האישית על הדמויות ועל המקומות שאני מתאר, ומכאן, בין היתר, נגזר הסגנון שלי.

            ג. לגבי הסקירות שאני כותב בבלוג – אני לא מבקר או חוקר ספרות, ולא מתיימר להיות. אתה נהנה להעתיק לכל תגובה את התארים שניכסתי לעצמי בשורת התיאור שלי בבלוג – שים לב שחוקר/מבקר לא מופיעים שם. אני כותב על ספרים שקראתי – אני מתאר את התוכן שלהם באופן מאד כללי, ואז כותב מה דעתי עליהם. מדובר בדעתי האישית, כפי שהייתי מביע אותה לחבר שהיה שואל אותי "מה דעתך על ספר X?" אם אתה מתעניין בסקירות מעמיקות יותר שעונות על שאלות כמו "מה מקומה של יצירה Y במרחב הספרותי/סמנטי/סוציו-אקונומי?" אתה מוזמן להיכנס לבלוגים של רבים מהכותבים האחרים באתר, או באתרים אחרים. אחד הדברים היפים בבלוגיה הוא שהיא מאד מגוונת.

            ד. לגבי הניסיון שלי בפועל: מימין לשטח התגובות תמצא לא מעט קישורים לכל מיני כתבות ופרסומים שלי. כמו כן, ריכזתי אותם בתוך הקישור "לביוגרפיה המלאה" שמופיע ממש מתחת לשורת התיאור הקצר. קריאה מהנה.

            ה. קרא את האנתולוגיה "סיפורי הקשת החדשה: ארבע השנים הראשונות" ואז נדבר יותר לעומק על איך עליזה ציגלר ואני בחרנו את הסיפורים השונים. אם לא תמצא עותק בספריה או בחנות הספרים הקרובה לביתך (הפיזי), תוכל להזמין ישירות מהוצאת כרמל. כך, אגב, יתכן שתוכל לקבל הנחה במחיר.

            ה. נימוסים: אנחנו עדיין מנהלים דיון קצת חד-צדדי. מריבוי שגיאות הכתיב ומהטונים הגבוהים אני מסיק שאתה מקליד די מהר ושהזעם משפריץ מקצות אצבעותיך בזרמים שוצפים. אתה גם לא עורך את מה שאתה כותב – אפילו לא עובר עליו פעם שנייה, אחרת היית מתקן את רוב הטעויות. זה, והעובדה שאתה ממשיך להתחבא מאחורי אנונימיות, מעידות שאתה לא רציני ושלא רק שאתה מזלזל בי, אתה אפילו מזלזל בעצמך. יתכן שגם את דעותיך לא צריך לקחת ברצינות במקרה כזה, אבל בכל זאת אני ממשיך לענות לך. אולי, אני מקווה, תגלה דרכי את אותו המושג הערטילאי כל-כך שנקרא נימוס. אני יודע, זה חדש ומוזר ואולי אפילו מפחיד קצת, אבל אני מבטיח להחזיק לך את היד ולעזור לך לקחת את הצעד הראשון לחיים מלאים יותר, רציניים יותר וטובים יותר. צעדי תינוק: לי קוראים אור גראור; איך קוראים לך?

          • שים לב,אתה חומק בלי הרף,אמנם עם שפע נימוסים טובים ומאור פנים,מטענתי המרכזית.
            לא טענתי שאתה מבקר או חוקר ספרות,אבל אם אתה כותב על ספר,רצוי שיהיה בכתיבה משהו שמעבר לתיאור שטחי ולחיבור על בסיס תיעוב משותף למושבה.

            ראיית קנז (יחז עם עוז וכו"ׂכקלאסיקה היא טעות.עצם הימוש במושג בהקשרם של סופרים פעילים עדיין,שלא חלפו די שנים ואין די פרספקטיבות והצטברות של דיון.במאור פנים ובנימוס אתה יוצר זילות קשה של מושגים.

            ושוב אתה חומק מטענתי הבסיסית – אתה עצמך נזעקת כשכיניתי אותך "מדען",ועדיין,למרות בורות בסיסית שאתה מודה בה (ושטחיות) ושנודפת מכל שורה שלך,בכל הקשור לספרות עברית,אתה מתעקש נעל תואר עורך,סופר, וכו"
            ומדוע אתה סבור שלא קראתי את חוברות קשת ולפחות סיפור אחד (על שולה המקבילה לשולה של קנז)פרקי עטך?
            איני חפץ לחוות דעה סופית או אפילו חלקית על בסיס סיפור אחד,מה שמסתמן,לפי שעה,זה כתיבה טריוויאלית.דבר לא למדת מקנז בסוגיית דיאלוג אפקטיבי בין דמויות.אצלך הפטפטת הטריוויאלית שורה גם בדיאלוג וגם בתיאור.
            הדברים ניתנים לשיפור,כמובן,אבל לא על בסיס דילטאנטי ולא על בסיס עיסוק חלקי וספוראדי בספרות.תהיה אשר תהיה,
            מרגע שאתה נותן פומביות לדברים,עסוק בעניין ברצינות,הקדש עבודת הכנה,לפי שעה,רמת הסיפורת שלך זהה כמעט מכל בחינה לרמת ה"עיון" בסיפורת של קנז.
            ראה מה יצא לי,שאיני מנוסה בכתיבה באינטרנט;אתה בוודאי מגחך בחשאי על ההתפלקות של טקסט לא מוגה,וזה נכון וצודק ושריר וקיים.לחצתי על כפתורים שאיני מכיר.האמן לי,רמת הסיפורת שלך והדיון שלך בספרות גרועה הרבה יותר מרמת הבורות שלי בשימוש במחשב.
            שמך אור גראוור.שמי אינו משנה כאן.אני כותב דברים בסיסיים שכל אדם בר דעת כותב.כל ההבדל ביני לבין אחרים הוא שאני טורח,כמו מלמד דרדקי.אכן,נימוסי גרועים.מה שאתה כותב,למרות נימוסיך הטובים ,שמך המלא,דיוקנך החביב ורשימת פרסומיך,שאתה עוטה כקישוט זול,גרוע ומזיק הרבה יותר.
            לבסוף,איני כועס ואיני מעוצבן וכל כיוצא בזה.אני פגוע,בשם הספרות שאני אוהב,והאמן לי,עדיין יש גרועים ממך,מהיבט זה של עיסוק בספרות העברית והישראלית מתוך דילטאנטיות,ידע אפסי,השקעה מינימאלית,על כל זה לא יכסו נימוסים טובים,לא שלך,ולא של אחרים.

          • הערה אחרונה

            "קאנון" ו"קונצנזוס" אינם מובילים לקלאסיקה ואינם מחוללים קלאסיקה.אבל מה זה חשוב,העיקר שלא נטעה באיות שמך.

          • שוב שלום לאדון האנונימי והפגוע,

            א. הפעם אני אקבע את עניין הנימוס בראש התגובה ולא בסופה: נימוסים הם הבסיס לכל דבר אחר, בעיקר לדיונים בכל נושא שהוא. אם תיקח משהו מהדיון הקטן הזה שלנו, אני מקווה שתיקח איתך את התובנה הזאת.

            ב. אני לא מצחקק לעצמי כשאני רואה שגיאות כתיב – אני מעווה את שפתיי בכאב. אל תנסה להאשים את המקלדת, או את יתר המחשב, בבקשה; הם בסך-הכל מכונות. האותיות השונות חרוטות על-פני המקשים בצורה ברורה ונקייה. אתה רוצה להימנע משגיאות כתיב? האט קצת את קצב הכתיבה שלך – הסתכל על כל מקש עליו אתה לוחץ. ובסוף, לפני שאתה לוחץ על "פרסום התגובה", קרא את מה שכתבת פעם נוספת ותקן בהתאם. זה לא קשה, ולא צריך בשביל זה ידע מקצועי – רק קצת סבלנות.

            ג. אם דעתך מסתכמת בכך שהסקירה שלי על ספרו החדש של יהושע קנז היא שטחית ולוקה בחסר, אז דעתך לגיטימית. עכשיו יש לך ארבע אופציות (לפחות): אתה יכול לחבר סקירה משלך ולפרסם אותה במקום אחר; אתה יכול לקרוא סקירות של אנשים אחרים – יתכן מאד שביניהן תמצא סקירה מעמיקה יותר; אתה יכול להוסיף לסקירה שלי תגובה שתכלול את דעותיך על הספר, וטיעונים שמראים במה דעותיך שונות משלי; אתה יכול להמשיך ולצעוק על הקיר. אני ממליץ בחום על אחת מהשלוש הראשונות, כיוון שהן לפחות קונסטרוקטיביות.

            ד. כל עוד אתה לא מזדהה בשמך אני נאלץ להניח שאכן לא קראת אף חוברת של "קשת החדשה", או את האנתולוגיה, או את הסיפורים שלי. ההנחה המנחה אותי היא שאתה טוקבקיסט שנהנה לעשות פרובוקציות ולהוציא את הכעס שלו באינטרנט. מהרגע שהחלטת להיות אנונימי אוטומטית זרקת את דעותיך לפח הזבל של האינטרנט. הרי מה יקרה עכשיו? נניח שבתגובה הבאה שלך תציין שם, אולי אפילו תוסיף כתובת לאתר משלך. מאיפה לי לדעת שאתה לא טרול? שאתה לא ממציא שם בדוי או מתעלק על שמו של אדם אחר? דעותיך לגיטימיות רק כל עוד עומד מאחוריהן אדם עם פנים ושם מוגדרים. אחרת, תגובותיך הן לא יותר משעשוע חולף.

            בוא נסיים את הדיון הזה כאן. אין לך דרך לחלץ את עצמך מהפלונטר הנוכחי – אני לא יכול לקחת אותך יותר ברצינות. אני מקווה שמהשיחה הקטנה הזו שלנו למדת משהו על נימוס, ואולי גם משהו על סבלנות. אני גם מקווה שבפעם הבאה שתגיב, לי או למישהו אחר, תבחר להזדהות בשמך המלא ובכך לקחת אחראיות על דעותיך, כפי שאני לוקח בכל פעם שאני מפרסם פוסט, כתבה או סיפור. שיהיה לך המשך יום נעים וקריאה מהנה.

          • לא נראה שהמגיב הכועס הוא טרול.לא נראה שהכותב המנומס והרגוע סיפק אפילו תשובה אחת לטענות של קנזה הזועם.מחוץ לשגיאות הכתיב (גם אצל אור גראוור לא חסרות)יש בסיס לטענות.הרשימה על קנז באמת דלה.ולשלוח את המגיב לרשימות של אחרים
            או שיכתוב רשימות בעצמו,זה לא בדיוק שיא הנימוס.שניכם לא חישבתם מספיק טוב את המילים:המגיב בתגובתו והכותב במאמרו.לגבי השימוש בקלאסיקה – הצדק עם המגיב הכועס.אנא,אל תכניסו אותי עמוק חתוך המריבה.עד כאן אני מוכן ללכת.

          • מרסל,צדקת.הכעס והאכזבה הם ידידים גרועים מאוד,לכן אחזור ואנסח את דברי באורח פוזיטיבי ורגוע:

            אור גראוור,השתדל בטובך לכתוב רק אם יש לך משהו חדש לאמרו על ספרו של קנז או על כל דבר אחר.

            ואם יש לך דבר אישי לאמרו,למשל,מיאוס מעיר מגוריך בעבר,שהיא המושבה עליה כותב קנז רבים מסיפוריו,קרא את "אחרי החגים" ו"האשה הגדולה מן החלומות" ויהיה לך תחמושת ממשית וחומר להיאחז בו.

            השתדל שלא לעטות עליך תוארים כגון עורך,סופר,וכו.לא אשכח את אותו עורך בבית הוצאה לשירה שוציא מיידי שנה כשלוש מאות ספרי שירה."יפרחו אלף פרחים" אמר לי וגבה חמש עשרה אלף שח
            מהמחבר עבור ספר בן 48 עמודים.אל תתפתה לזילות הספרות,זילות השירה,זילות תפקיד העורך.

            התייחס לספרות העברית בותו כובד ראש וצניעות שאתה מייחס לפיזיקה,כסטודנט.

            נהג זהירות במילים הגדולות,"קלאסיקה"
            וכו"בשוק אינפלציוני של מילים,ערך המילה יורד.

            אל תניח שאני טרול רק משום שאני תוקף אותך.בדוק מה כתבתי,ולידיעתך,בספרייתי כל חוברת קשת החל מן הראשונה,כולל החוברת עם הסיפור של עמו עוז "סדק מפולש לרוח"

            אל תמהר להוציא ספר.מניסיון:החרטה בוא תבוא,לפחות בחצי מהמקרים.

            אל תתפרץ אל תוך הספרות,רק משום שזה תחום פרוץ מראש.אחרת תמצא מסביבך עוד עשרים אלף סופרים,שבעת אלפים עורכים ותשעים אלף כותבי רשימות שלא יתייחסו אל ספרך,אלא אל שנאתם לעיר מגוריהם נוחה עדן,או כלפי איזה שטות אחרת,ואת ספרך יקראו דרך משקפיים מעוותות,כי הורגלו לא לקרוא טקסט אלא את הרעש התיקשורתי שבמוחם הם.מוכר לך מאיזה מקום? מזכיר לך משהו?

            קרא בקפדנות את מימיזיס של אאורבך.קרא אותו מאה פעם.זוהי תרופה מרה אך טובה.היא תתן לך פארדיגמה,איך לקרוא טקסט.

            גזור על עצמך תקופת קריאה אינטנסיבת ארוכה,לפני שתכתוב מילה.האמן לי,לא תתחרט,בנה פרספקטיבות ממשיות כתוצאה מהצטברות של קריאה.

            לגבי כתיבת סיפורת – אותן עצות,רק ביתר חומרה ודקדקנות.ואם אחרי כל זה אני עוד טרול,אז טרול.

          • מרסל,צדקת.הכעס והאכזבה הם ידידים גרועים מאוד,לכן אחזור ואנסח את דברי באורח פוזיטיבי ורגוע:

            אור גראוור,השתדל בטובך לכתוב רק אם יש לך משהו חדש לאמרו על ספרו של קנז או על כל דבר אחר.

            ואם יש לך דבר אישי לאמרו,למשל,מיאוס מעיר מגוריך בעבר,שהיא המושבה עליה כותב קנז רבים מסיפוריו,קרא את "אחרי החגים" ו"האשה הגדולה מן החלומות" ויהיה לך תחמושת ממשית וחומר להיאחז בו.

            השתדל שלא לעטות עליך תוארים כגון עורך,סופר,וכו.לא אשכח את אותו עורך בבית הוצאה לשירה שוציא מיידי שנה כשלוש מאות ספרי שירה."יפרחו אלף פרחים" אמר לי וגבה חמש עשרה אלף שח
            מהמחבר עבור ספר בן 48 עמודים.אל תתפתה לזילות הספרות,זילות השירה,זילות תפקיד העורך.

            התייחס לספרות העברית בותו כובד ראש וצניעות שאתה מייחס לפיזיקה,כסטודנט.

            נהג זהירות במילים הגדולות,"קלאסיקה"
            וכו"בשוק אינפלציוני של מילים,ערך המילה יורד.

            אל תניח שאני טרול רק משום שאני תוקף אותך.בדוק מה כתבתי,ולידיעתך,בספרייתי כל חוברת קשת החל מן הראשונה,כולל החוברת עם הסיפור של עמו עוז "סדק מפולש לרוח"

            אל תמהר להוציא ספר.מניסיון:החרטה בוא תבוא,לפחות בחצי מהמקרים.

            אל תתפרץ אל תוך הספרות,רק משום שזה תחום פרוץ מראש.אחרת תמצא מסביבך עוד עשרים אלף סופרים,שבעת אלפים עורכים ותשעים אלף כותבי רשימות שלא יתייחסו אל ספרך,אלא אל שנאתם לעיר מגוריהם נוחה עדן,או כלפי איזה שטות אחרת,ואת ספרך יקראו דרך משקפיים מעוותות,כי הורגלו לא לקרוא טקסט אלא את הרעש התיקשורתי שבמוחם הם.מוכר לך מאיזה מקום? מזכיר לך משהו?

            קרא בקפדנות את מימיזיס של אאורבך.קרא אותו מאה פעם.זוהי תרופה מרה אך טובה.היא תתן לך פארדיגמה,איך לקרוא טקסט.

            גזור על עצמך תקופת קריאה אינטנסיבת ארוכה,לפני שתכתוב מילה.האמן לי,לא תתחרט,בנה פרספקטיבות ממשיות כתוצאה מהצטברות של קריאה.

            לגבי כתיבת סיפורת – אותן עצות,רק ביתר חומרה ודקדקנות.ואם אחרי כל זה אני עוד טרול,אז טרול.

          • תגובה אחרונה, וכאן נסגר הדיון.

            א. קודם כל, תודה על ההפנייה ל"מימזיס" – לא הכרתי את הספר לפני כן. קראתי עליו עכשיו קצת והוא בהחלט נשמע לי מעניין.

            ב. אם הבנתי נכון, שילמת להוצאה שתוציא את ספרך והתאכזבת מהתוצאות. אני מצטער שזה קרה – יש כמה הוצאות, לא הרבה, שמנצלות כותבים, וזה גועל נפש, לדעתי. גם אני עמדתי פעם מול אופציה כזו, ומאד התפתיתי, אבל החלטתי להמשיך ולנסות את ההוצאות המבוססות. זה אומר שלקח לי שנתיים נוספות למצוא הוצאה לאור, אבל בשנתיים האלה גם שיפרתי את הכתיבה שלי וגם נקלטתי, בסופו של דבר, בהוצאה שמאד מוצאת חן בעיניי. אני מבין אם אתה מתוסכל מכך שהספר שלך לא נקלט טוב, ואם נפגעת מהזלזול שהופגן כלפיך. אם אתה רציני לגבי הכתיבה שלך, תמשיך לכתוב ותמשיך לנסות את ההוצאות. האמיתיות – לא הגזלניות. בסופו של דבר אולי תיפול על עורך שיתייחס גם ליצירות שלך בכבוד הראוי.

            ג. הצעתך לקרוא ולקרוא הרבה היא אותה עצה שאני נותן לכותבים אחרים, והיא עצה שאני חי לפיה בעצמי. אני מכור לקריאה, ובממוצע קורא כארבעה ספרים בחודש. אני קורא כל דבר שנראה לי מעניין ונהנה מאד לקבל המלצות מאנשים שאני מכיר ושעל טעמם אני סומך. כך, למשל, מבקר ספרות שביקר את כתיבתי המליץ לי על סיפוריו של יסאק בבל, ואני חייב לו על כך תודה עצומה. כן – אי-אפשר לכתוב בלי לקרוא. אני כרגע קורא את "טוז"ור פרובנס" של פיטר מייל, ההמשך לספרו היותר מוכר "שנה בפרובנס", ואחר-כך אני שוקל לקרוא את מסעותיו של מרקו פולו. יתכן שגם להם אני אקדיש פוסטים (לא על כל ספר אני כותב).

            ד. יהושע קנז הוא קלאסיקה. זו דעתי האישית. היא מתבססת על טעמי האישי ועל מה שאני חושב שאנשים יגידו עוד חמישים ומאה שנים. אחד המבחנים לבדוק האם סופר הוא קלאסי (שוב, לדעתי), היא האם סופרים אחרים מושפעים ממנו. מי שקורא את קנז לא יכול שלא להיות מושפע ממנו – מהדרך שבה הדמויות שלו מתנהגות, מהדיאלוגים שלו, מהנושאים שהוא בוחר לתאר ומהעקיצות שהוא מקפל לתוך התיאורים השקטים שלו. לכן ציינתי שגם אני, שכותב בסגנון שונה מאד ממנו, הושפעתי ולמדתי ממנו.

            ה. האם אני מתפרץ לספרות? האם לא כולנו? אף אחד לא מוזמן לכתוב ספר, למעט אולי כוכבני "כוכב נולד". האם הספר הראשון שלי ייקלט? מי יודע. אני נהנה לכתוב, ואני ממשיך לכתוב. לא יאהבו את הספר הראשון? אולי יאהבו את הספר השני. או השלישי. ואולי עוד מאה שנים יגלו את הספר הראשון ויראו אותו באור שונה. משהו דומה קרה ל"זכרון דברים" של שבתאי – על גב העטיפה מצוין שהספר לא נקלט בציבור או בקרב המבקרים ושלקח לו כמה שנים טובות לחלחל לתוך תודעת הקוראים. מישהו היום רוצה להגיד שזה לא קלאסיקה?

            ו. יומרנות: אני קורא לעצמי סופר כיוון שזהו תואר שאיננו מוענק בצורה רשמית. אין תעודת סופר, ככל הידוע לי. מצד שני, סופר היא אכן מלה בעייתית. באנגלית קיים הבדל בין writer ל-author, ואילו בעברית "סופר" כוללת את שתי המשמעויות. יותר ויותר אני נוטה להשתמש במלה "כותב" שהיא כוללת יותר, כמו writer, וכך כוללת בתוכה גם את הכתבות השונות שלי. לגבי עורך – יש תעודת עריכה, ואכן אין לי אותה. אם אתה רוצה לדייק, הרי שאני עורך בפועל. למה? כי לקחתי על עצמי לערוך כתבי-יד של אנשים אחרים. חלקם אפילו פרסמתי. על איכויותיי כעורך יעידו האנשים שאת יצירותיהם ערכתי. כיוון שאתה מתעקש להישאר אנונימי, אני לא יודע אם אתה ביניהם.

            ז. הערה אחרונה בהחלט לגבי שגיאות כתיב, וזה מגיע מאותו חלק שלי שעוסק בעריכה: יש משקל לשגיאות כתיב. כותב שלוקח את עצמו ברצינות צריך להגיה כל דבר שהוא כותב. הוא צריך להיות רהוט לא רק בסיפוריו או בשיריו, אלא גם במכתביו, באימיילים שלו ובתגובותיו באינטרנט. רק לאנשים בעלי דיסלקציה בכתיבה יש פטור מהחוק הזה. הגהה וליטוש מעידים שהכותב לוקח גם את עצמו וגם את העורך שמולו ברצינות. כותב ששולח כתב-יד משופע בשגיאות כתיב מבזבז גם את זמנו וגם את זמנו של העורך.

            לסיכום הדיון – אל תתאכזב כל-כך מהר, או לפחות אל תרים ידיים מרוב תסכול. אם אתה רציני, תמשיך לכתוב ותמשיך לחפש את מקומך בספרות. מצא לך את הדרך הנכונה עבורך, כמו שאני מוצא לי את דרכי. תודה על ההמלצה על "מימזיס" – בתמורה, אני ממליץ על "Six Memos for the Next Millenium" של איטלו קלווינו. זו אסופה של חמש הרצאות קצרות בהן קלווינו מפרט את האיכויות שלדעתו יהיו מרכזיות בספרות של המאה ה-21. למדתי הרבה מהספר הזה, ואני חוזר וקורא אותו מדי פעם.

            בהצלחה בהמשך הדרך, ואני חוזר ומפציר בך – בפעם הבאה שיהיה לך משהו לומר, תזדהה בשמך. יהיה קל יותר לקחת אותך ברצינות ככה.

          • ובכן,מעולם לא הוצאתי קובץ שירה בתשלום,מעולם לא כתבתי שירה,אבל אני
            אוהב גדול של שירה.לא אפרסם שירה כי אני יודע את מגבלותי.

            מעצמך תבין:הוצאתי ספרים אחדים,כולם בבתי הוצאה מכובדים,מעולם לא שילמתי
            עבור הדפסה ואפילו קיבלתי מקדמות.לא ספרי שירה.מה בדיוק,לא חשוב.

            כל אשר כתבתי לך כתבתי מתוקף נסיוני
            הרב,שכן אני קשיש ממך בשנים כפליים בערך.ההתבוננות בספרות האינטרנט (ובעצם,רוב הספרות הנכתבת היום,גם
            אם היא מודפסת,היא אינטרנט) מצערת.
            אני מציע לך ללמוד בעל פה ממש את מימזיס,והוסף על כל זאת את בסתיו ימי הביניים,(יוהן הויזינגה) תולדות השיגעון בעידן התבונה (פוקו) ובעיקר את ג"ויס.קרא את ג"ויס כמו תנך.ו"ימי צקלג""וברנר,ברנר,ברנר,גם את המאמרים וגם את הסיפורת.כאן הבסיס של הסיפורת העברית והנגזרות שלה,הסיפורת הישראלית.היה בשלום ונקווה לאווירת פיוס ערב יום הכיפורים הבא עלינו בקרוב.

          • אם הבנתי אותך לא נכון בקשר לספר השירה, סליחה.
            בכל אופן, תודה על ההמלצות הנוספות – רשמתי לי אותן. ואל תדאג – אין בינינו דם רע. שיהיה לך חג שמח ושנה טובה.

      • תודה אור על התשובה . ובאשר לסטראוטיפים אני לא אוהבת אותם ולא משנה מאיזה סוג הם. תודה על הקישור לסיפור.

  2. אור שלום, קראתי את הרשימה הקצרה שלך על יהושע קנז. אין ספק שקנז הוא סופר טוב מאוד. גם אני אוהב את הסיפור "חדר מספר 10". אין קנז כמובן בכיר הסופרים העברים החיים כיום כפי שכמה מבקרים סבורים, כיוון שיצחק אוורבוך-אורפז שלטעמי הוא סופר גדול ממנו, חי ברוך השם, אף כי אינו כותב, וגם יורם קניוק הנפלא, שכתב את "אדם בן כלב", "היהודי האחרון" ו"העיטים" ועוד דברים אוונגרדיים וחזקים, עוד עימנו. נראה שטעמי קצת אחר. אבל מתוך קריאה בקובץ הסיפורים ואולי גם בעזרת רשימתך, אני מבין מה מפריע לי כל כך בכתיבה המדויקת של קנז. יש בסיפורים שלו, ואנא תקן את האנגלית שלי אם אני טועה, מה שמבקרי הקולנוע קוראים סֶלף אינדאלג"מנט. איזשהו מצב של ריצוי וסיפוק עצמי, התמכרות לעצמך. ראו כמה אני סובטילי, כמה אני קולט את הניואנסים שבחיים על כיעורם. משהו שמתכתב עם עצמו. אצל קנז בסיפורים פעמים רבות יש סמל, אבל הוא יעדנו לכלל קו דק עד שלפעמים אתה שואל את עצמך מה זה הדקות הזאת ומדוע העדינות הזו טובה מסמל ברור יותר? אגב, הסיפורת האמריקנית הקצרה סובלת רבות מהעידון הסמלי הזה של הסופר, אני יכול לחשוב על סופרים אמריקנים מצוינים שהסובטיליות הסמלית או הפחד מפני הסמל מפריעים לי בחלק מסיפוריהם: קארבר, אפילו צ"יבר הגדול, קורמאק מקארתי. מבקרי הקלונוע מאשימים את "האחים כהן" פעמים רבות בזה. רני.

    • היי רני, מה שלומך?

      יש משהו במה שאתה אומר, וגם אני לא תמיד מסתדר עם סיפורים שהם עד כדי כך סובטיליים שאני צריך לשאול את עצמי מה בדיוק קראתי. זה קרה לי גם עם המינגוויי, ב"סיפורי ניק אדמס", וגם לא מעט עם קרבר. אצל קנז יש מקומות שזה עובד טוב יותר, כמו ב"חדר מספר 10" ויש מקומות שבהם באמת לא הבנתי את מטרת הסיפור, כמו "התיק השחור".

      מצד שני, השנה התוודעתי לסיפורים סיניים, שחלק לא קטן מהם נוטה לדידקטיות יתר. נראה לי שגם כאן, כמו בחיים, כדאי למצוא את שביל הזהב בין שני קצוות הספקטרום.

      מצד שלישי, לפעמים לא צריך פואנטה; לפעמים מטרתו של סיפור היא רק לשקף את החיים כמו שהם. "מקרה שיזף", למשל, עוד סיפור באסופה החדשה של קנז, נגמר בצורה שלא נראית קשורה בכלל לסיפור. לי זה גרם לחייך ולחשוב שכן, זה משהו שקורה לרבים מאתנו – אנחנו חושבים שהחיים הם מסלול ליניארי עם הגיון פנימי, עד שמשהו מעיף אותנו מהאיזון. מהבחינה הזאת, בגלל שקנז כותב בכזו דקות, כשהוא מחליט להכניס הפתעה בסוף הסיפור, ההפתעה הרבה יותר חזקה. היא לא כמו ההפתעות של או. הנרי שמקסימום מרימות גבה או מפליטות גיחוך – ההפתעות של קנז מעיפות אותך מהעמוד וגורמות לך לחשוב שוב על כל הסיפור ולנסות להבין מה בדיוק קרה שם. זה דווקא כלי מעניין, כשחושבים על זה.

      • אור, שלומי טוב, בקרוב יופיעו שתי חוברות "עמדה" העוסקות ב"הארץ הבית". מובן שאני נגד דידקטיות בסיפור. אין על כך ויכוח. עם זאת, אני יכול ליהנות פעמים רבות מסיפור מגויס מפורשות. לפלאטונוב לדוגמה שמתורגם אצלנו לאחרונה, יש לא מעט סיפורים שכאלה על הצבא הסובייטי הגיבור במלחמת העולם השנייה, שאכן היה עובדתית כזה, ואלה סיפורים מצוינים.
        אני בהחלט מסכים איתך שאי אפשר לכתוב שוב את או הנרי, למרות שסיפוריו קסומים בעיניי גם היום, ממרחק של שנים. הוא סופר של רעיונות נפלאים, מקוריים מאוד ולא רק של חוד-פואנטה.
        אני אוהב סמל בסיפור. סמל גדול: "הקיר" של סארטר, "הזר" של קאמי, "מריו והקוסם" לתומס מאן, "השחיין" של צ"יבר, ואצלנו "אופק" של בנימין תמוז, או "ציד הצבייה" לאוורבוך-אורפז. לקנז יש הרבה פעמים סמל, שפה פואטית, בכתיבתו. הוא אינו מבקש לכתוב את החיים עצמם בזמן אמת. זה לא "יומן לילה" ליותם ראובני, או איזו כתיבה היפית אוטומטית שבאה לשקף את קצב החיים. אצל קנז תמיד הדברים מסוגננים. אולי מסוגננים מדי. מדוע יפחד סופר מיומן מן הסמל, למה לעדן אותו? לא מזמן דיברתי עם סופר שמושפע רבות מקנז. דיברנו על סיפור של יורם קניוק בשם "העיטים". אמר לי אותו סופר: "לא כותבים ככה פרוזה. לא בטמפרמנט כזה המנופף בסמל בכל עמוד." אינני יודע, אני אוהב את הסיפור הזה. ובאשר לחיים, אפשר לדבר על מקריות בהם, אבל הרבה פעמים אנחנו חיים אותם באופן סיבתי ועל דרך האנלוגיה והדימוי. בהצלחה עם ספר הסיפורים העומד לראות אור. יש שם כמה פנינים שעיניי שזפו וכולי תקווה שהוא יצליח ויפלס דרכו אל לב הקוראים. רני.

    • כן, רני, גם לי זה מפריע בסופרים האמריקאיים האלה, לכן לא אוהבת אותם. דווקא אצל האחים כהן בסרטיהם זה לא מפריע לי. הם לדעתי דווקא עמוסים בסמלים, וזה קצת מפריע לי.

      לגבי קנז, תחזרו לספרים הראשונים שלו " האישה הגדולה מהחלומות" ו"מומנט מוזיקלי". הם הכי טובים שלו, הכי אמיתיים לדעתי.

      • יעל, אני מסכים מאוד איתך. שני הספרים שמנית הם בהחלט ספרים טובים מאוד של קנז, בעיקר הסיפורים ב"מומנט מוסיקלי". אל אלה אולי הייתי מוסיף את "אחרי החגים", רומן הביכורים שלו שהופיע בשנות השישים, שיש בו לא מעט סטיות מן המושבה המהוגנת. הדברים שלו מן התקופה התיכונה, הידועים כל כך, והמאוחרת, נוטים להגבהה של זווית הראייה ולעידון שמפריע לי. שוב, גם כאן יש נצנוץ של יופי שאין להקל בו, כפי שכתב נח שטרן באחד משיריו "אין יופי בעולם, רק נצנוצים של יופי".

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאור גראור