דירה עם כניסה בחצר

אני אוהב את הכתיבה של קנז, למרות שהיא שונה מאד מהכתיבה שלי. הוא מתמחה בריבוי דמויות, בדיאלוגים ובשפת תיאור שכתובה בסולם מינורי ושקט מאד. רק כשהתחלתי לקרוא את סיפוריו של קנז, למשל, הבנתי עד כמה הדיאלוגים שלי לא היו מציאותיים. מאז אני משתדל לכתוב בדיוק כמו שאנשים מדברים, ויותר ויותר קשה לי לקרוא סופרים שמתעקשים לתקן את שפתן של דמויותיהם – זה מעיד, לדעתי, על זלזול בדמויות.

הסיפורים הראשונים באסופה החדשה מתרחשים ב”מושבה”, אחד הגלגולים הקודמים של פתח-תקווה. מסיבות לא מובנות, לא מעט כותבים ישראלים מגיעים מפתח-תקווה, כולל יהושע קנז וכולל, מה לעשות, גם אותי. תשאלו את רוב הכותבים האלו לדעתם על פתח-תקווה ותקבלו, ברוב המקרים, וריאציות על דעתי האישית: חור עלי אדמות שצריך לשרוף עד היסוד, לזרות מלח ולהמשיך הלאה. כשמזכירים לי שמדובר באם המושבות, בתפארת חלוצית וציונית, אני מזכיר שהמתיישבים הראשונים מתו ממלריה ושחבל שהם לא הבינו את הרמז.

גם בסיפורים של קנז על ה”מושבה” ניכר שהוא לא מתלהב מפתח-תקווה, ובצדק. אמנם פעם היא הייתה מוקפת בפרדסים (אני עוד הספקתי לרוץ במה שנשאר מהם), אבל גם לפני חמישים ושישים שנים היא לא קרנה כדוגמה ליישובים סביבה.

מבין הסיפורים באסופה, הבאים השאירו בי את הרושם החזק ביותר:

“בשר פרא, בשר זר” – שולה מעצבנת במיוחד בשם צופיה מתלוננת על המעבר הטראומטי מתל-אביב לפתח-תקווה, על בת-דודתו ניצולת השואה של בעלה שלא מפסיקה לעשות לה בושות ועל בנה הפשושון שמשום מה מתרחק ממנה. מרענן לראות שלא כל ניצולי השואה התקבלו בישראל בעיניים דומעות ובזרועות פתוחות.

“חדר מספר 10″ – לא טוב להיות זקן, וזה אחד התיאורים היותר יפים שקראתי בנידון.

“דירה עם כניסה בחצר” – קנז אוהב לתאר מערכות יחסים בין דיירים בבניינים בתל-אביב, וזה אחד התיאורים היותר יפים שלו. בגלל שהוא מוגבל לסיפור קצר, הוא הרבה יותר חד ומצחיק מתיאורים דומים ברומאן מחזיר אהבות קודמות או בנובלה “שורפים ארונות חשמל”.

“המסיבה” – בדרך-כלל הסיפורים של קנז הם ריאליסטיים לחלוטין, ולכן כשהוא סוטה מהקו הזה, כפי שקורה לקראת סוף הסיפור הזה, התוצאה הרבה יותר מפתיעה.

“הצגה יומית” – הסיפור הכי קומי באסופה – המספר והבוס שלו הולכים לראות סרט פורנו יפני אצל חבר אחר לעבודה. להצגה הביתית מצטרפים אשתו, בנו והסבתא, ושני שוטרים – קצין בשם סרדינס ונרקולפט בשם צוקי שנרדם כל חמש דקות.

עד היום קראתי שלושה ספרים של קנז, ואני עדיין באמצע של התגנבות יחידים. מבין הספרים שקראתי, הנובלה נוף עם שלושה עצים היא עדיין, לדעתי, הסיפור הטוב ביותר שלו. למי שרק מתחיל לקרוא את קנז, אני ממליץ להתחיל שם. למי שכבר מכיר את הכתיבה שלו, האסופה החדשה בהחלט מומלצת. לא רק שהוא חוזר לכתוב סיפורים קצרים, כפי שהוא עשה בתחילת דרכו, אלא שהוא מצליח להרכיב אסופה מאוזנת שכוללת סיפורים מדכאים כמו “חדר מספר 10″ לצד קומדיות מצבים כמו “המסיבה”.

חג אמצע הסתיו

אתמול חגגו בסין את חג אמצע הסתיו, אחד החגים הפופולריים והיותר נחמדים בלוח השנה הסיני. בחג, שמתרחש כל שנה באמצע החודש התשיעי (לוח השנה הסיני הוא ירחי, כמו הלוח העברי),  נהוג להתכנס בקרב המשפחה ולצפות בירח המלא בזמן שאוכלים עוגות ירח. בשיאמן התפתחה עם השנים מסורת נוספת של משחקי קוביה: במקום לחלק עוגות ירח, מגרילים אותן בין בני המשפחה.

על הרקע לחג, עוגות הירח והגלגול המודרני של משחקי הקוביה תוכלו לקרוא בכתבה המיוחדת שהתפרסמה היום ב”מסע אחר”: חג אמצע הסתיו.

את כל הכתבות הקודמות על סין תוכלו למצוא בקישור: מסע אחר – סין.