מספרים בחשיכה סופר, עורך, סטודנט לפיזיקה
לפני כמה ימים התפרסמה ב-CNN כתבה שלגלגה באופן גלוי ומחליא על הדת ההינדואית. אני בדרך-כלל מצפה לרמה קצת יותר גבוהה מ-CNN, אבל קשה להאשים אותם כשהם בסך הכל חלק מתופעה הרבה יותר נרחבת. כל מי שגדל במערב במאות השנים האחרונות לומד בגיל צעיר שני דברים:
1. הדת אליה הוא משתייך – יהדות, נצרות או אסלאם – היא הדת הנכונה והצודקת ביותר.
2. למרות ששתי הדתות המונותאיסטיות האחרות שגויות, הן עדיין הרבה יותר טובות – מוסרית, הגיונית וערכית – מהדתות הפוליתאיסטיות למיניהן.
כולם יודעים שיש רק אל אחד. מה זה חשוב אם קוראים לו יהוה, ישו או אללה, העיקר שכולנו מסכימים שיש אל אחד. זה הרבה יותר הגיוני מפנתיאון של מאות או אלפי אלים כמו בהינדואיזם, בודהיזם, דאואיזם או דתות אחרות ברחבי אסיה. זה ברברי לחשוב שיש יותר מאל אחד. אולי, יום אחד, כל המסכנים האלה בהודו, סין ויפן יבינו עד כמה הם טועים וכמו שהם יבינו שדמוקרטיה עדיפה על כל שיטת משטר אחרת, ככה הם גם יבינו שמן הסתם יש רק אל אחד.
מילא שבנצרות מתפללים לקדושים שונים, ביהדות משתטחים על קברי צדיקים ובאסלאם מקיפים את הכעבה, בתוכה שוכנת פיסת מטאור. זו לא עבודת אלילים, חס וחלילה. כשרוקדים מסביב לספר תורה מקושט ברקמה ובזהב בחג מתן תורה זה לא טקס פגאני, זה משהו אחר לגמרי. אין שום מקום להשוואה.
תכלס, לא באמת אכפת לי יותר מדי. אני לא אדם דתי, ואני לא לוקח חלק בטקסים האלה. אבל אני לא סובל צביעות. אני לא אוהב את ההתנשאות שנידפת מכל אבן בכל קתדרלה ובית כנסת בהם ביקרתי. אני לא אוהב את מבט הקדוש המעונה של רבנים, כמרים ואמאמים רגע לפני שהם מבקשים תרומה.
לכן, אולי, פיתחתי חיבה דווקא למקדשים בסין וביפן. אולי זו רק תחושה אישית, אבל הם לא נראים לי צבועים. הם לא מתנשאים עלי, ולמעט כמה יואנים בתור דמי כניסה, הם לא דורשים ממני שום דבר. לא לשים כיפה, או להוריד את הכובע או לחלוץ נעליים. הם לא דורשים ממני להתפלל והם לא מבקשים ממני תרומות בשם ערכים נעלים כלשהם.
הכתבה שמתפרסמת השבוע ב”מסע אחר” מתארת את מקדש ננפוטואו, אחד המקדשים הגדולים וההומים במחוז שלנו. במקרה הוא גם המקדש השכונתי שלנו. הוא צמוד לשער הראשי של האוניברסיטה ונמצא במרחק של שלוש דקות הליכה מהדירה שלנו. אנחנו מבקרים בו בחגים למיניהם, בסופי שבוע יפים או סתם כשמתחשק לנו לראות את הצבים והברווזים בברכה. לעתים רחוקות, כשמשם מה אנחנו במצב רוח ספורטיבי, אנחנו מטפסים בשבילים שמתפתלים במעלה פסגת “חמשת הזקנים” ונהנים מהנוף ומקוצר נשימה.
אנחנו לא היחידים שנהנים מהמקדש כפארק ולא כמוסד דתי. אמנם לא מעט סינים באים אליו כדי להתפלל לבודהות או לגואניין, אלת החסד, אבל רבים אחרים מביאים איתם פיקניקים ומטיילים כמונו. יש משהו נעים בשילוב הבלתי-מחייב הזה של דת ובילוי בחיק הטבע. המבקרים נחשפים לבודהיזם, אבל המקדש לא דורש מהם שום דבר מעבר לדמי הכניסה הסמליים. מי יודע – אם בתי כנסת היו נראים ככה, אולי הייתי מבקר גם בהם.
את הכתבה החדשה תוכלו לקרוא בקישור: סוף שבוע במקדש השכונתי.
את כל הכתבות הקודמות תוכלו למצוא בקישור: מסע אחר: סין.
יפה אמרת, אור. והטבע הרי מקרב אותנו באמת לעצמנו ולעולם.
אבל בשביל זה דרושה כנראה אלת רחמים שהגרה מארץ אחרת ובדרך גם עברה שינוי מין.
היי אורי
כתבה מענינת הריחות משם באים עד ישראל… יש משהו בתאורים שלך שמאפשרים להיות שם.
לא כל כך אהבתי את הדיבור בהתחלה על כל הדתות… קטונתי.
להתאות טובה
יש משהו הגיוני בזה שדת נראית יותר ויותר מטופשת ככל שהאלוהים שלה הוא יותר ויותר ארצי. עם זאת, למרות שאינני מבין גדול בהינדואיזם, נראה לי שהרבה מהיחס המתנשא הזה מקורו בבורות. נדמה לי שהתיאולוגיה שעומדת מאחורי ריבוי האלים היא דווקא עמוקה למדי – האלוהויות השונות הן בעצם התגלמות אחת של השניה, ככה שברור שאי אפשר להתייחס לדת רק על פי מספר האלים, בלי להתבונן ברעיונות שמאחורי זה.
אישית, כל הדתות מטופשות בעיניי באותה מידה. אני אסייג ואומר שלפחות לחלק מהדתות יש מרכיבים פילוסופיים או הגותיים מעניינים, כמו ספרי איוב וקוהלת, או הבסיס המחשבתי של הבודהיזם, ועוד. מאידך, מרכיב האמונה – באל אחד, בשני אלים או באלף ואחד – טפשי בכל דת.