מספרים בחשיכה סופר, עורך, סטודנט לפיזיקה
לטיול שלנו בשנדונג וחנאן לקחתי אתי את "נשמות מתות" של גוגול, בתרגום קצת ישן לאנגלית מ-1936. קראתי בעבר את סיפוריו המפורסמים "האדרת" ו"החוטם", ועד היום אני מחייך כשאני נזכר בסרט "המפקח הכללי" בכיכובו של דני קיי. אז בעוד נגה ואני נוסעים באוטובוסים מעיר לעיר ומאתר לאתר, צ"יצ"יקוב נסע בכרכרה שנוטה לאפיין רווקים בגיל העמידה מכפר לכפר ומאחוזה לאחוזה. לקח לי יותר משבועיים לסיים את הספר הזה, למרות שהטיול שלנו נמשך רק עשרה ימים.
הספר מתחיל טוב, אפילו מצוין. אנחנו פוגשים את צ"יצ"יקוב שעושה רושם נהדר על תושבי העיירה נ. הוא מתחכך עם כל הפקידים והבכירים ולאט לאט מגיע למטרה שלמענה הוא הגיע לעיירה: הוא מעוניין לקנות נשמות מתות. מה לעשות שאיכרים, טיפשונים שכמותם, נוטים למות? ומה לעשות שהממשלה, מכובדת וצודקת ככל שתהיה, נוטה לגבות מסים גם על איכרים שמתו, כל עוד עובדה זו לא עודכנה בצנזוס? צ"יצ"יקוב, רחב לב שכמותו, מוכן לקבל ואפילו, כן כן, אפילו לקנות את האיכרים המתים של בעלי האחוזות ובכך לחסוך מהם את המסים המיותרים. רק מאוחר יותר אנחנו מגלים מה בדיוק האג"נדה שלו.
הספר מחולק לשני תת-ספרים, ומסתבר שגוגול התכוון לכתוב תת-ספר נוסף, אך מעולם לא סיים אותו ושרף את הטיוטות שהיו בידיו. תת-הספר הראשון, שמתאר את מעלליו של צ"יצ"יקוב בעיירה נ., מצוין. גוגול מציג מספר בעלי אחוזות ודרך התיאור שלהם והדיאלוגים בינם לבין צ"יצ"יקוב, צוחק על ומבקר את כל אוכלוסיית רוסיה בזמנו, מהאיכר הקטן ביותר ועד לפקיד הגבוה ביותר. העקיצות מחוכמות, הדיאלוגים שנונים, וצ"יצ"יקוב הוא דמות מסתורית ומעניינת.
בתת-הספר השני הכל הולך לעזאזל. הספר עצמו לא שלם, ויש בו לא מעט נקודות בהן גוגול השמיד עמודים ואף פרקים שלמים. הספר אפילו לא נגמר כמו שצריך, אלא מסתיים באמצע משפט מתוך נאומו של הנסיך. רואים בקלות שגוגול איבד את הדרך ולא ידע איך להמשיך את הספר. הוא מתחיל מדמות אחרת לחלוטין, ולצ"יצ"יקוב חוזר רק אחרי כמה פרקים. כשהוא חוזר אליו, הוא חוזר גם לשטנץ של תת-הספר הקודם: צ"יצי"קוב שוב נוסע מאחוזה לאחוזה ומנסה לקנות נשמות מתות. אבל עכשיו זה כבר לא מעניין, זה אפילו מתחיל להעיק. עוד פרודיה על עוד פקיד. עוד עקיצה על עוד חולשה רוסית.
בתת-הספר השני אפשר לראות בבירור את מבנה הספר, לראות איך גוגול כתב אותו. רואים שהוא התחיל מתיאור בעל האחוזה, או מהדיאלוג בינו לבין צ"יצ"יקוב, וסביבם הוא ניסה לרקום עור וגידים שבדרך-כלל הורכבו ממונולוגים שלו או על רוסיה, או על נפש הרוסי. זה, בעצם, חומר מילוי ותו לא. ההרגשה היא שלגוגול לא היה קו עלילתי ברור כשהוא ישב לכתוב את הספר, ושהוא פשוט ניסה לקפוץ מוינייטה לוינייטה ואיכשהו, אולי, למצוא את העלילה בדרך.
אני, אישית, קיבלתי את ההרגשה שהוא פשוט לא הצליח לעבור מהסיפור הקצר ומהמחזה לרומאן באורך מלא. וזה בסדר. מי שכתב את "החוטם" לא חייב היה לכתוב רומאנים. זאת תזכורת מצוינת למה שקורה היום, לכך שהעולם הספרותי נוטה לחשוב שסיפורים קצרים הם בסך הכל הקדמה לכתיבת רומאנים. צריך רק לקרוא את "נשמות מתות" כדי לראות עד כמה זה לא נכון.
ודבר אחד אחרון – לעומת קפקא ונבוקוב, לפחות לגוגול היה את האומץ לשרוף את המסמכים של עצמו. הוא לא חיכה שחבר שלו, או בנו, יעשו עבורו את העבודה המלוכלכת. את זה צריך לכבד – זה סופר שלוקח את העבודה שלו בשיא הרצינות.
קראת במקצת על הרומן ועל גוגול לפני שכתבת את ההבלים הללו?
הייתה הקדמה מאד מעניינת בתחילת הספר, שתיארה את מאבקו של גוגול בספר הנוכחי. הוא סיים ופרסם את תת-הספר הראשון, ולמרות שהוא סיים מספר טיוטות של תת-הספר השני, הוא לא היה מסופק אתו. הוא שרף חלקים ממנו, שכתב חלקים אחרים ובסופו של דבר לא הספיק לסיים אותו לפני שהוא נפטר.
בשנותיו האחרונות הוא לקה בדת והכתיבה שלו סבלה בהתאם. הוא ניסה לעצב את שני תתי-הספרים הנותרים בהתאם, ועושה רושם שזה לא עבד. תת-הספר הראשון חף מכל דת, וטוב שכך. בתת-הספר השני רואים איך הוא ניסה להשחיל הארות דתיות פה ושם – יש כמה נאומים די ארוכים על מוסר, למשל. אבל זה פשוט לא עובד.
בסופו של דבר, אני לא ממליץ על "נשמות מתות", אלא אם כן אתה בעצמך סופר ורוצה לחפור קצת לתוך סגנון הכתיבה של גוגול. תת-הספר הראשון נחמד, אבל "המפקח הכללי" דן בסוגיות דומות, והוא (לפחות הסרט של דני קיי) הרבה יותר טוב.
איזו חמיצות רוח של תגובה. עיקום האף האוטומטי של אלה החרדים לכל מבט חדש. אור, המשך בשלך. העם איתך
אולי האינטרנט מאפשר לאי הבנה ואי ידיעת הקלאסיקה, להיות סוג של "בון טון" אני היתי במקומך, לוקחת את עצתך ומהר מוחקת לפחות את הפסקה האחרונה אם לא עוד כמה דברי הבל. נדמה לי שפעם ראשונה אני מגיבה כך בבלוגיה.
לא מזמן היה סיפור שלם סביב סעיף בצוואתו של נבוקוב, שבו הוא ביקש מבנו לשרוף כתב-יד לא גמור. היה דיון ציבורי די קולני סביב העניין ובסופו של דבר בנו של נבוקוב החליט שלא לשרוף את כתב-היד, בניגוד מוחלט לרצונו של אביו.
יש מי שיטען שצריך היה להציל את כתב-היד של נבוקוב, למרות רצונו הברור של מחברו. אני, מה לעשות, נמצא בצד של המחבר. יש לא מעט סופרים גאונים, אבל לא כל מה שהם כותבים גאוני בזכות עצמו. אם נבוקוב חשב שכתב-היד לא מספיק טוב, מי אנחנו שנגיד אחרת?
כסופר, אני רוצה להאמין שיש לי שליטה כלשהי על מה שאני מפרסם. אני מחליט אילו סיפורים לשלוח, ולמי. אני מכבד את גוגול על כך שהוא שמר על שליטתו בחומרים שלו, ולא השאיר אותם לקפריזות של צאצאיו, חבריו או קוראיו.