מספרים בחשיכה סופר, עורך, סטודנט לפיזיקה
אל תאמינו לסיפורים – ילדים רחוקים מלהיות ברכה, לפחות כשהם באים בקבוצות גדולות. מהיום שהתחלתי לעבוד בגן הילדים בשיאמן אני סוגד לגננות ולמורות באשר הן ושואל את עצמי איך הן מצליחות לשרוד יותר מכמה שבועות, שלא נדבר על עשרות שנים. לכל המורים והמורות שאי פעם לימדו אותי – סליחה. לא חשוב על מה; על עצם קיומי באותה כיתה עם עוד ילדים – סליחה.
ירח הדבש ביני לבין הילדים בגן הסיני היה קצר למדי. מהר מאד הם התגברו על ההלם הראשוני מכך שאני מערבי והתחילו להתייחס אליי כאל בובת "מה יקרה אם": מה יקרה אם נלטף לו את הלחיים? מה יקרה אם נצבוט לו את התחת? מה יקרה אם נחשוף את עצמנו בפניו?
את המשך הכתבה ניתן לקרוא במגזין המקוון של "מסע אחר" בכתובת הבאה: גם בסין ילדים הם ברכה.
את הכתבות הקודמות בטור ניתן למצוא בכתובת: מסע אחר: סין.
היי אור
בקיצור אתה אמיץ! ללכת להיות גנן?!? מקוה שאתה מבין שיש לך רעיונות טובים מה לעשות בסין, כי לראות אותם קטנים זה פשוט מרתק…
להתראות
טובה
הייייי
הכוונה לילדים של *עצמך* שאמורים להביא לך שמחה.
מתי מעט (לא נעים לי להטות את המילה בנקבה) מצליחים לספוג את השמחה מילדים של אחרים.
זה לא פשוט, בטח שלא על בסיס יום-יומי.
למה בעצם לקחת על עצמך את האתגר המפרך הזה?
היי הדס,
זאת בעצם הכתבה השנייה שלי על הגן. את הכתבה הראשונה אפשר לקרוא כאן: http://www.masa.co.il/article.php?cid=3320
הגעתי לעבוד בגן כי זו הייתה הצעת העבודה עם התנאים הטובים ביותר. זו גם הייתה הפעם הראשונה שהייתה לי האופציה ללמד ילדים, ורציתי לראות איך אני אתמודד אתה.
עכשיו אני יודע שאם אני ממש רוצה, אני יכול להתמודד עם קבוצות של 40 ילדים, אבל שאני לא ממש רוצה.
ככה מדברים על ילדים? מה אתה?
היי נטלי,
אל דאגה – אחרי שראיתי שכדי להשליט סדר צריך באמת כל הזמן לצעוק או לאיים, ושהגננות הסיניות לא מספיק עוזרות לי, החלטתי בעצמי להפסיק לעבוד בגן.
אני עדיין עומד מאחורי כל מלה שכתבתי. 40 ילדים בתוך חדר הם אתגר קשה ביותר, ואסור להקל בכך ראש. אני מצדיע לכל הגננות באשר הן. זאת עבודה קשה ושוחקת, ועד שלא מתנסים בה לא מבינים באמת עד כמה קשה לעמוד מול 20-40 ילדים שנראים חמודים, אבל שעושים כל מה שהם רק יכולים כדי להתנכל לך.
סליחתך מתקבלת.
היי חגית,
לא הייתה פה התנצלות או בקשת סליחה.
אנחנו רגילים לחשוב שילדים קטנים הם אוטומטית חמודים. למרות שגם בזה אני לא מאמין, אני דיברתי על קבוצות גדולות של 40 ילדים, ואז – אז מדובר בסיוט שלא ברא השטן.
צריך להתנסות בכך כדי להבין. צריך להרגיש את חוסר האונים כשמחפשים דרכים לא אלימות כדי להציב גבולות וכל מה שאתה עושה זוכה לצחוק או להתרסה נוספת. אני באמת מתחיל לחשוב שהמורה הקנדי צדק – שאיומים הם שביל הזהב, בין חוסר אונים לבין אלימות.
אני גם מתחיל להבין את המורים והמורות שמרגישים שאין להם את הכלים לשלוט בכיתות שלהם, ושמפחדים לנקוט בצעדי משמעת קיצוניים כי הם לא יקבלו את גיבוי ההורים.
אני למדתי שילדים קטנים אינם חמודים מטבעם. התינוקות כן, הילדים הקטנים בגילאי 2-4 שלימדתי, הם תמיד היו חמודים. אבל מגיל 5 והלאה הם שולטים יפה מאד בחמודיות שלהם ויכולים לכבות אותה בין רגע.
לדעתי,שתי הסיבות שפירטת לגבי הגעתך לעבודה עם ילדים ,הן, הסיבות הלא נכונות ולכן ה"חוויה".
ילדים הם שמחה!
מתי התמודדת באופן יומיומי עם 40 ילדים?
הורים לפעמים משתגעים משני ילדים. ילדים הם שימחה וגם מבוגרים הם שימחה. רק הבעיה שלפעמים הם גם לא.
מבינה אותך. התנסיתי שנה בלימוד ילדיןם בכיתה ג", כסמינריסטית לאמנות, חייבו אותנו לעבור את זה בלימודיי אי פעם במדרשה לאמנות. זה הי נורא נורא קשה. תובעני ממש. שלוש שעות שהרסו אותי ממש, למרות שלא הייתי לבדי, היו איתי תמיד עוד שתי סמינריסטיות, אבל כיתה של כארבעים ילדים זה די סיוט. כפרטנים, ילדים זה כיף גדול. קבוצה היא בגדר אסון גלובלי.
ומה הקטע, השנה אני מלמדת בני עשרים פלוס בקמרה אובסקורה, במחלקת כתיבה, וגם הם בלתי אפשריים. כמה קשה איתם. כמו עם הילדים הקטנים. לא פעם אני נדרשת לצעוק ולהפחיד. בחיי.
ולכן איני מאמינה שיש מורה ראוי, כי גם מי שראוי נהרס מזה. זה מקצוע מבעית ממש. אבל מי נשאר בו? האטומים והאדישים. ואלו הם המורים הכי גרועים שיש.
אני בשוק אני בהלם אני המומה…. סתם
נכון לא קל ללמד לחנך, לעמוד מול כיתת גן עד יב הם ילדים ולפי מה שיעל אומרת גם אחרי, אבל , תמיד יש אבל, לפעמים אחרי תקופת הסתגלות מתחיל להיות סדר, אמון ואהבה הדדית, אתה קונה לך שם. לא הכל שחור, ולא כל המורים המתמידים עשר או עשרים ויותר שנים הם הנפל, אני באה משם זו עבודה תובענית ושוחקת, אבל כשנולדת האהבה וכשיש תחושת ייעוד אין כמו המקצוע הזה, זו הנתינה בהתגלמותה, והקבלה בחזרה שהכי מחממת את הלב ונותנת אנרגיה, יוצא לי מדי פעם לפגוש תלמידים לשעבר, הורי תלמידים לרוב הפגישות האקראיות הללו מלוות בחיבוקים,
אז את זן נדיר אורה. אני זוכרת את כל מורותיי רק לרעה. מאוד. גם ביסודי, גם בתיכון.
ובניסיון הלא ארוך שלי בהוראה, הרי שאז, כסימניריסטיות, למרות שהיינו באותה כיתה שנה שלמה, היה קשה ליצור קשר עם כולם. יצרתי קשר עם כמה תלמידים. הוא הדבר היום, יש תלמידים שנוצר איתם אחלה קשר, ויש את אלה שזה פשוט לא נוצר, כל מה שאני לא עושה, ופשוט יש קצר, והם מפריעים ומחבלים בשיעור.
מורה טוב, אם יש כזה, הוא בעיני פאטה מורגנה. אבל זה מפני שאני לא זכיתי למורים טובים, ולמדתי בטובי בתי הספר בתל אביב.
יעל, לסמינריסטית יש קושי, היא כמו מורה מחליפה , נוח להסתלבט עליה, ואין לה כוח לעמוד מולם, כי היא מרגישה תלושה ללא סמכות. אני השתדלתי ללכת לפי מה הייתי רוצה ולא רוצה שהמורה שלי תהיה בשבילי וזה הדריך אותי , והפך אותי ללא קונבנציונאלית, לפעמים היה נידמה לי שאם המנהלת או המפקחת היתה ניכנסת לכיתה היא היתה מעיפה אותי לכל הרוחות או לאישפוז, אבל לי היה כיף וקשה וזה מה שנותן ענין ומאתגר.ושלא תחשבי לרגע שלא היו לי טעויות מרות מול האתגר הזה, היו גם היו אבל למדתי מזה המון על עצמי ועל החיים, והילדים… ועל המערכת.