אנדרוגינוס
כָּךְ נִגְזַרְנוּ :
בַּהַתְחָלָה חָצְתָה הַחֶרֶב בֵּין הַגַּב לַבֶּטֶן
אַחַר כָּךְ הוּנַף הַגַּרְזֶן וְכָרַת אֶת הָרָאשִׁים,
יָצְאָה בַּת קוֹל, הִיא לֹא אָמְרָה דָּבָר עַל בֶּכִי
אוֹ שִׂמְחָה. אֶצְבַּע אֱלֹהִים כְּמוֹ זוֹ בְּצִיּוּרוֹ
שֶׁל מִיכָאֵל אָנְגֶ'לוֹ חָדְרָה וְשָׁלְפָה אֶת לִבֵּנוּ,
הִשְׁתִּילָה כָּל לֵב בַּגּוּף הָאַחֵר. מִישֶׁהוּ בָּא
מְנֻמְנָם מֵהַגַּן עָצַר אֶת הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ
וְנָפַח בָּנוּ רוּחַ וְגֵרֵשׁ
כָּךְ נָדַדְנוּ:
אַלְפֵי שָׁנִים, חִפַּשְׂנוּ בָּאֲפֵלָה
עַל כַּדּוּר הָאֵשׁ הַנִּקְרָא אֶרֶץ,
הַנְּשָׁמָה יָצְאָה בַּלֵּילוֹת וְחָזְרָה בַּבְּקָרִים,
שׁוֹטְטָה עִם הָעֲגָלָה הַגְּדוֹלָה, תָּלְתָה מוֹדְעוֹת
חִפּוּשֵׂי קְרוֹבִים עַל קוֹלְבֵי כּוֹכָבִים,
הֻטְבְּעָה עַל רַגְלֵי צִפּוֹרִים נוֹדְדוֹת
כָּךְ נִפְגַּשְׁנוּ
תַּחַת הֶחָרוּב, הַלֵּב כְּמוֹ הָיָה אַרְכִימֶדֶס צָעַק
"אֶאוּרֶקָה" וְהַכֹּל עָלָה עַל גְּדוֹתָיו וְהָיִינוּ
שׁוּב אֶחָד וְרַצְנוּ עֵירֻמִּים בָּרְחוֹבוֹת
כָּמוֹהוּ בְּסִירַקוּזָה,
אֲבָל הַיָּם לֹא נָח מִזַּעֲפוֹ
אֲבָל הָרִים רִנְּנוּ
וְכָךְ נִגְזַרְנוּ
שׁוּב
שיר יפה מאוד
אי אפשר להתעלם מקיומו של הגעגוע לצד השני גם אם יש לך מישהו/י כזה ממש לידך.
ממש כך מירי, הגעגוע, צער השורשים הכרותים
שיר נהדר.
גורם לי לחוש כמו שתי נעליים שמאליות… 🙂
יוסי תודה, ב'משתה' של אפלטון מצויה גם הנעל הימנית:)
אהבתי את השיר משה. המדרש הזה כל כך חזק וסיפור הבריאה שלנו לא תם, לא נשלם ולא מתפענח.
תודה, אכן יהונדב סיפור ומדרש שאינם נגמרים, גם האנדרוגינוסים
מוישהלה יקר ברוך שובך מארצות האוקינוס אל מטעינו 🙂
איך היה ?
וטוב טוב לקרוא אותך שוב
השיר יפה מאד , אמירה אינטימית על המיתוס ה"מגניב" הזה
כך נגזר ? להתגעגע עד אין קץ !?
ריקי יקרה תודה, כיף לחזור לכתוב כאן עם קבלת פנים כזו. היה נפלא, אינטנסיבי, מרגש ומעייף, השעון הביולוגי שלי עדיין הוא שעון החוף המזרחי.
איך החוויה שלך בעניין זה של המיתוס? האם לא כך נגזר?
ותמונת העץ המשונה, משם ?
ברוך השב, מוישלה, השיר יפה מאוד וצורה מתקשרת לתוכן מרגישים את הלבד בסוף, את הכריתה הנוספת . כמה עצוב שנגזר עלינו לחפש לנצח אחר החצי השני וכשנמצאנו שוב נאבדנו
חנה יקרה תודה, אולי השיבה הזו המעבר המהיר הזה בין שני חלקי הכדור הוא זה המגביר ומעצים את תחושת הגעגוע. ואם בעצב עסקינן, הרי שניתן לראות גם את הצד המואר של הגעגוע, תנועת הנפש אל מקורה, משמע הרגש עוד חי. והאם לא כך יודעים אנו להכיר ולהוקיר את המנוגד והמשלים בחיינו
אה, העץ המשונה צומח ליד הכנסיה בפסגת הר תבור, העץ והנוף הזה הזה גם הם געגועים ויש משהו בנשמתו אנדרוגיני
הַנְּשָׁמָה יָצְאָה בַּלֵּילוֹת וְחָזְרָה בַּבְּקָרִים,
שׁוֹטְטָה עִם הָעֲגָלָה הַגְּדוֹלָה, תָּלְתָה מוֹדְעוֹת
חִפּוּשֵׂי קְרוֹבִים עַל קוֹלְבֵי כּוֹכָבִים,
-מרגש.
החיפוש הזה כל כך מוכר וכואב, במיוחד כשהחצי השני נמצא מולך אבל אין אפשרות לחיבור מחדש. כי החיבור מחדש יצור פיצוץ מטאורי שורף עולמות. זה כל כך טראגי.
"הדם הוא הנפש"- אנדרוגינוס שותת דם. שירך שותת דם.
אננוימי/ת יקר/ה
תגובתך מרגשת אפשר לחוש בקצות העצבים את הכאב שעורר השיר, אנדרוגינוס שותת ואולי בכאב הנדודים והגעגוע אפשר לראות גם את האופקים המוארים בקרני השמש. אולי מתוך הפצע בוקעת לפעמים גם שמחה
מוישלה, טוב לראותך כאן, השיר מורכב מאוד וגזור ממיתוסים שלא כולם נהירים לי, מה שכן נהיר היא הנשמה המתרוצצת ומחפשת קרבה"חפושי קרובים על קולבי כוכבים" מעלה ומטה יחדיו, והלב שהיה ארכימדס, ושמחת המציאה הקצרה מדי
תודה חני, שמח לפגוש אותך שוב, הנשמה מורכבת, הרגשות מורכבים ומה שגזור בעיקר הוא הלב המחפש את שורש הוויתו. המיתוסים והארמזים הם רק הקביים התרבותיים שלי.
שבת שלום
שיר חזק על זוגיות. אף כי הוא עושה שימוש בהרמזים תרבותיים מוכרים, אינו נופל את הבנאליה ואל תרבותיות-יתר. אהבתי. רני.
מצטרפת אל המחמאות,
בעיני,מרתק השיר על מדרש יצירת
האיש והאישה בגן העדן
"מישהו.. נפח בנו רוח וגרש"
האם אלוהים היה מנומנם כשיצר
את נפש האדם?
נדמה כי כך הוא.
"הנשמה יוצאת בלילות
וחוזרת בבקרים"
משה,תודה על בת הקול
וברוך שובך נבון ונכון
מהחוף המזרחי האמריקני הרחוק
אל המזרח התיכון
אל חלוננו הירוק.
ושוב תודה מיכל על תגובתך הפותחת חלונות אל מרחבי השיר. הנשמה יוצאת אכן בלילות ואין כל ודאות שתחזור לכן התקינו ביהדות תפילה חכמה – המחזיר נשמה לאפי. בהחלט שמחתי לחזור עם כי לא הייתי דוחה על הסף שהייה של עוד זמן מה בדקדנס האמריקני:))
כנראה שהנשמה יוצאת בלילות
לחפש חיבורים
ומשמעות
מעבר לגוף בו היא כלואה.
תודה רני, האם שימוש בהרמזים תרבותיים יש בו סכנה לנפילה אל הבנאליה יותר מאשר שימוש בשפת היום יום, או כל שימוש בשדה סמנטי כזה או אחר? מעלה שאלה זו כסוגיה רצינית ומעניינת לדיון על שפת השירה.
בכל אופן, שמח שאהבת
משה
מיותר להתיחס לתגובה המעליבה, ראויה למחיקה!
מי שמקנא אינו מסוגל לכתוב שירה טובה.