אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
1
עֵינַיִם
בַּמֵּאָה הָ-4 לִפְנֵי הַסְּפִירָה / הוּא מִתְמַנֶּה לִהְיוֹת / הַמְפַקֵּד הֶחָדָשׁ שֶׁל הַמִּשְׁמָר: / שִׁרְיוֹן, קַסְדָּה, חֶרֶב, שַׁרְבִיט – / הוּא הַמְפַקֵּד / וְהִיא / מְחַיֶּכֶת. / אָה! שׁוֹמְרֵי הַמִּקְדָּשׁ! / צוֹפִים לְמֵרָחוֹק! / אֲבָל אַף פַּעַם לֹא רוֹאִים / אֶת הַכֹּהֶנֶת הַצְּעִירָה / בּוֹעֶרֶת / בִּפְנִים הַמִּקְדָּשׁ, בְּאֵשׁ הַתָּמִיד / אוֹתָהּ הִיא שׁוֹמֶרֶת. / אַךְ הִיא / בְּתוּלָה קְדוֹשָׁה שֶׁכְּמוֹתָהּ / בּוֹעֶרֶת וְרוֹאָה: / אוֹתוֹ. / וְזֶה מָתוֹק / וּפְרָאִי / מָתוֹק מִכָּל סוֹד / מָתוֹק בִּמְתִיקוּת שֶׁל חִלּוּל הַקֹּדֶשׁ!
כְּשֶׁהַשַּׁעֲרוּרִיָּה מִתְגַּלָּה / – הָיְתָה זוֹ זְקֵנָה אַחַת, שֶׁמּוֹכֶרֶת צַלְמִיּוֹת (הַגּוֹרָל יָכוֹל לִהְיוֹת כֹּה מַעֲלִיב!) – / הִיא גּוֹרֶמֶת לֶהָמוֹן לְהַאֲמִין / שֶׁהִיא נִכְבְּשָׁה חֻלְּלָה נִשְׁדְּדָה מִבְּתוּלֶיהָ / בְּכֹחַ גַּס. / וּבֶאֱמֶת / מַה יָּכְלָה לַעֲשׂוֹת? / יְרֵכֶיהָ / עֲדַיִן רוֹעֲדוֹת. / הוּא הָיָה כֻּלּוֹ דֶּלֶק / כֻּלּוֹ נֶשֶׁק / מֻטָּל בִּידֵי הָאֵלִים / אֶל לַהֶבֶת בְּשָׂרָהּ. / וְגַם הוּא / כָּרָאוּי לוֹ / בּוֹעֵר עַכְשָׁו בָּאֵשׁ הַקְּדוֹשָׁה / בּוֹעֵר כְּמוֹ עָשׁ / בְּחִבּוּקָהּ הַלֹּא-שׁוֹכֵךְ / בָּעֹנֶג-כְּאֵב שֶׁל / הָרֶגַע הַהוּא / הַנִּצְחִי.
אֲבָל אַחַר כָּךְ / לְאַט / הַרְבֵּה יוֹתֵר לְאַט / הוּא בּוֹעֵר / בְּכִכַּר הָעִיר: / עֵינַיִם סְבִיבוֹ / מְחָטִים מְלֻבָּנוֹת / אֵינְסוֹף עֵינַיִם נוֹצְצוֹת מוּל הָאֵשׁ; / אַךְ בֵּינֵיהֶן / בְּרֶגַע / הוּא מוֹצֵא אֶת שֶׁלָּהּ. / פַּרְפָּרִים מְכַסִּים אֶת זְרוֹעוֹתָיו / נִמְלֵי אֵשׁ / בְּמַעֲלֵה יְרֵכָיו. / וְהוּא מַבִּיט כִּמְהֻפְּנָט / רוֹעֵד מִנּוֹכְחוּת / מִתְגָּעֵשׁ וְעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַבְּעֵרָה: / אֵל וּפוֹשֵׁעַ / מְאַהֵב לְהַשְׁחִית / אָשֵׁם בְּכָל אַשְׁמָה וְגוֹרָל.
מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007
ההמשך : "גלים" –
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4111&blogID=182
סוחף ומלא אש – כל סוגי האש, כולל הגרוע שבהם, בפיסקה האחרונה, עם עיני המחטים המלובנות של מי שבאו לחזות בהוצאה להורג.
ואולי רק נדמה לי, אבל בעיני (באוזני) הצליל ששורה על הכל הוא קול הלחישה הגועשת של האש, עם כל ה-ש" (כולל הקודש, העש, השערוריה והאשמה).
לא, לא נדמה לך, עדה. שלהבות האש לא שוככות לשניה שם.
זהו שוב פרק משניים והגיבורים לא סיימו את תפקידם.
המשך יבוא.
"שלהבות האש לא שוככות לשניה שם". אכן. 🙂
רגע – אז זו לא הוצאה להורג?
יפה וסוער ביותר . תוהה איפה זה קורה
מצרים ? יוון?
תודה, מירי.
עצמי עיניים רגע והביטי. איפה את חושבת?
בכל מקום בו היתה במאה הרביעית לפני הספירה כיכר עיר,המון,מקדש של אלה בתולה וכוהנותיה הבתולות ומפקד משמר
המקדש…עשיתי שעורים אתה רואה המורה? אולי יוון?
מירי, אני שואל כי גם אני לא בטוח.
המראה שאני רואה, הארכיטקטורה, מעלה בדעתי את קיליקיה.
אבל בעצם, זה פחות חשוב, לא? 🙂
קצת חשוב בשביל האחיזה .
איפה זה קיליקיה?
יש באמת מוטיבים מכמה תרבויות .
אחכה להמשך ואוכל לצייר לי מקום – אולי בכוכב אחר עם שורשים אנושיים .
🙂
דרום מזרח טורקיה של היום (קו ישר ממערב קפריסין צפונה ועד גבולה הצפון מערבי של סוריה)
קורה בכל מקום…אז ועכשיו
בהחלט כן, עדה. הבחור נשרף למוות בכיכר העיר. איך לא?
ככה ייעשה למי שאנס את הכוהנת שעליה הופקד לשמור. לפחות עליה אי אפשר לומר שהיא לא שמרה על האש…
אבל אם תיזכרי ב"בבית הגדול" ו"מי היתה מעיזה?" – המוות הוא לא סוף פסוק פה.
בוער בכל מובן.
אני כתבתי תגובה ובשל הניתוקים של חיבור הרשת לאינטרנט לא נקלטה תגובתי, ובכן אמיר, אתה מאתגר כהרגלך, מה לדעתך הזמנים השתנו? האם היום אין מעשים כאלה של אינוס בתולות ואין היום זקנות שמחממות את הלהבות מכל הכיוונים, עד למעשה משפט הן צודקות, ואולי הן רוצות צדקה.
קודש וחול בערבוביה, האמת מעשה האהבה הוא קודש או חילול הקודש? ההלשנה הוא קודש או חילול הקודש? קנאה האם היא כל כך עלובה? האם הצילו ת"בתולה או כבר לא היה סיכוי..
שושנה מהממולדת
יפה תהית, שוש, אם מעשה האהבה הוא חילול או קודש?
והרי הוא לא אנס אותה. כמעט להפך.
היא ניצלת בזה שהיא מציגה אותו כאנס… מי הפושע פה?
היום אי אפשר לדעת, יש כל כך הרבה הגדרות. זה מבלבל , וזה לא ממש מקל על החיים ביחסי הכוחות הללו הכל השתנה .
שושנה
שוש, את מהאו"ם?:)
כן! קורה בתוך העין, באחורי העין, בכאן ועכשיו שאיננו חולף.
בממשות התודעה, החזקה מכל שעון.
אבל אולי התכוונת אחרת, גם לעצם דינאמיקה הזאת?
שעכשיו אולי היא עדיין היא, יושבת במנזר האחיות בעין כרם, עובדת במטה הארצי של ש"ס, או מנהלת את העמותה לנפגעות אונס?
אוי אמיר, תוהה איזה מן מקום זה להיות בו מאחורי העין. לא פשוט הא?
סיגל, למה לא פשוט? הכי פשוט.
אפילו להישרף פה זה באותה מטא-ארוטיקה.
החיים הם הדראמה הכי חמה בעיר.
החיים כדרמה הכי חמה. יכולה להתחבר לתחושה של להיות על המוקד בחיים, נזכרת שפעם כתבתי שלא איכפת לי לעלות על מוקד בגלל משהו שקרה ולמעשה כשכתבתי את זה לא שמתי לב שאני כבר עליו. ואלי זה רק בתחושות ורק בחוויה אולם לדעתי אחרי מוקד בחיים, לא מתים ,אבל קצת כן.
אם תרצי, בעצם כולנו דמויות ספרותיות.
רק צריך להיכנס מספיק. ולא פעם מה שקורה בחיים כל כך עולה על כל דמיון שכמעט אי אפשר להכניס את זה לספרות, כי זה ייצא "לא אמין"…
האם יש מוקד שלא שורף משהו או לפחות משאיר כוויות?
תודה, שירה.
"עיניים נוצצות מול האש", מרגש.
עיני כולנו נוצצות שם, לא?
גם של אלה שבאותה הזדמנות גם נשרפים עליה.
אולי אפשר לראות שם אפילו כמה ניצוצות מוכרים…
המוקד היה מאז ומעולם חביבם של האזרחים המהלכים להנאתם בכיכר העיר. הותורן בטח אומר לעצמו עכשיו, יאללה עברו כבר בטח 150 שנה ואם עדיין מתעסקים עם זה אז כנראה שכלום לא השתנה…
אהבתי.
תודה, רותי.
כן, אין כמו הוצאה טובה להורג כדי לתת מוצא לאלימות האזרחים, להפחיד אותם, וגם להעניק להם תיאטרון וקתרזיס. את בוודאי מתכוונת לנת"ניאל הות"ורן? סבא שלו הרי עסק במלאכת שריפת המכשפות בהתלהבות דתית אמיתית.
לפחות היום שורפים כאלה רק מעל דפי העיתונים.
שריפה מעל דפי העיתונים אני מכירה בוואריאציה אחרת ,ויכולה להעיד על עצמי שזה שורף לשניה ,ואחר כך השריפה נוגעת בשלימות הפנימית ,ואחר כך אני מחייכת. (וכן, יש הרבה עיניים-מחטים מלובנות ,שבסוף מצידי יכולים להישרף באש של עצמם ,ולהם זה הרבה יותר שורף).
🙂
לא יודע איך את מכירה, אבל העיתונים מוכרים בעצם רגשות נמוכים – סוחרים בעיקר בפחד אבל גם בשמחה לאיד, צרות עין וצדקנות… ומחפשים את אותן עיני מחטים.
כן. כמו הקהל של המפקד בכיכר העיר. יש אנשים שעומדים בכיכר ועיניהם נוצצות לא רק משמחה לאיד, יתכן שבתוך תוכם הם יודעים את האמת ,ומקנאים בדלק, שהתחבר לאש וזכה לחוש את הלהבה. (עיניהם הנוצצות הן בעצם מראת הקינאה שבלבבם, ולכן שורף להם יותר).
את צודקת, סיגל, להם שורף "יותר". (המרכאות הן מפני שזו אש לגמרי אחרת, למרות שהם חולקים סיטואציה אחת).
משלהב!
תרתי משמע, מה? תודה
אמיר, עיניים להם ולא יראו.
זה מזכיר לי את משל המערה של אפלטון.
בסופו של יום היחיד שהבין במה מדובר עולה על המוקד.
הזקנה שמוכרת אייקונים לכל ההמון הנשי – ממש כך, היא מספרת סיפורי סבתא ויש מי שקונה אותם..
אש מכלה אש בוערת של יצרים.
נ.ב
אהבתי את המאה ה-4 ואת ארבעת האלמנטים של מלך הכיתה, שומר אש התמיד:"שִׁרְיוֹן, קַסְדָּה, חֶרֶב שַׁרְבִיט"
הלבידו כאש התמיד אשר בוערת במקדש..
האם זה חילול קודש או אלו רגעי ענג נצחיים..
וואו איזה שיר…
"מלך הכיתה"? 🙂
תודה
האם זה חילול הקודש?
כוהנות בתולות מייצגות עבור החברה כולה שלמות, תום(כמו לדוגמה במקדש הסטיה, בפולחן ארטמיס, או בקורבן האביב של היינוולה) וגם קורבן – קורבן של הגוף עם מיניותו (כמו אצל כמרים ונזירים קתולים, או כמו במילה, באופן סמלי).
הסיפור הזה הוא באופן די ברור גם מרד של האני האישי כנגד תפקיד חברתי-דתי (עם כל הקורבנות וזכויות היתר שלו).
רגעי העונג יהיו חרוטים בתודעה לנצח, יחד עם חילול הקודש, וכאן הרי היא מתענגת גם על החילול הזה!
אמיר, כן בהחלט שהיא מתענגת על החילול הזה. הכוהנת נמצאת בתודעה של כל איש/ה כְּמהות ערכית, וזה ברור שלא כל נשמה מתגלמת בתפקיד כזה בפועל. אבל בכהנת מסתתרת כל ילדה, אשה, אם, סבתא.
עברה לי הבקר מחשבה שאולי בכלל הכהנת היא מרים אימו של ישו- הצלוב בככר העיר…
תמי זה רעיון מדהים. רעיון לספר.
כל ההיסטוריה של מעמד ה"סטאבאט מאטר" משתנה כאן ומתרבדת באופן מגרה ביותר.
אמיר, אנא ממך אם תוכל להסביר יותר.
זה הופך למערכת יחסים מורכבת ביותר. מריה ליד הצלב זוכרת את ישו כמפקד המשמר כשהיתה כוהנת בתולה, זוכרת אותו כעובר שלא ילדה שם על החוף באנטוליה, ומי יודע מה עוד.
שניהם זוכרים. ועכשיו היא אמו, והוא עוזב ללמד אבל שוב זה נגמר במוות אלים.
אמיר, אה וואו…תאר לך מה יש לדמיות למסור… זה יכול להיות עולמות שלמים של עיניים צפות על פני גלים ועוד גלים…ממממ נו תן עוד מהווריאציות רק תן, אני מבטיחה שאמתין בסבלנות…:)
הי, תמי, איזו קריאה מעניינת של הזקנה שמוכרת שם את הצלמיות. היא זו שהסגירה
אמיר, הסבתא מגלגלת הלאה, לבנות, את הידע שלה על תשוקה, על שמירת הבתולים וכו"..הכוהנת כנראה לא הלכה בתלם/צלם.
התשוקה של המאהב לא פסקה גם כאשר היה כבר מול האש החייה/מולה והוא מוכן לעבור את כל הדרך שוב למרות הסיכון.
לא, הכוהנת לא הלכה בצלם 🙂
וכן, זה החלק הכי מוזר, תמי. שהוא נשרף באחד, באש הפיזית ובאש הלב, מולה.
לא ברור מה צריך לחשוב על זה… עליו.
היא הרי יוצאת מהסיפור בשלום.
אמיר, זו אהבה אולטימטיבית לא?
לו הייתי שם הייתי מוכנה להיות הפרפר שנוגע בתוך האור ונשרףףף
תמי, ולהישרף באהבה אולטימטיבית זה טוב?
ומה לגביה?
איך היא – עומדת מולו?
אמיר, כן זה טוב, ולו רק עוד פעם אחת לחוות את העילוי!
דיי ממכר הדבר, הידע מה מרגשים שם. ים של גילגולים אתפרפר בנושא ולא אבוא על סיפוקי.
היא. היא גם נשרפת. נשרפת באיפוק שזו הנאה בפני עצמה:)
כמו שכתבתי לעדה, זה לא סוף הסיפור…
והעילוי הזה, יש לו מחירים, לא? אני לא מקנא במה שהיא הרגישה אחרי שהעלילה עליו שהוא אנס אותה.
אמיר, אני לא מרגישה שהיא העלילה. בה היה משהו אחר מהזקנה, לא?
"…הִיא גּוֹרֶמֶת לֶהָמוֹן לְהַאֲמִין / שֶׁהִיא נִכְבְּשָׁה חֻלְּלָה נִשְׁדְּדָה מִבְּתוּלֶיהָ / בְּכֹחַ גַּס. / וּבֶאֱמֶת / מַה יָּכְלָה לַעֲשׂוֹת? / יְרֵכֶיהָ / עֲדַיִן רוֹעֲדוֹת…"
אמיר, האם ניתן ליחס את "היא" לזקנה?
כתבתי משהו בנושא מזמן.
http://tammykaly.blogspot.com/
אמיר, עכשיו, כשהמשכתי לקרוא את השיר "גלים" התכווץ לי הלב עוד יותר. אבל בטח נדבר עליו בזמן המתאים.:)
עוד כשעתיים… מעל או מתחת לגלים.
תמי, תודה על השיר, אבל אני לא בטוח שאני מבין את ההקשר.
והאם את יכולה לייחס את זה לזקנה?
עובדה שכן.
חשבתי שההבדל בזמנים (הייתה / היא גורמת) וההמשך שמביא צידוק על חוסר האונים שלה כנגד התשוקה (הסרת אחריות?) מבהיר את כוונתי, אבל אולי טעיתי.
הכי טוב שלא אסביר, בעצם. למה להפריע לקריאות אחרות?
אמיר, בשיר שכתבתי התכוונתי לסודות/אונס כאשר האם יודעת שזה מה שקרה אך בוחרת לא לראות. להבדיל מכאן הזקנה ממציאה דבר כדי להגן על הכהנת הצעירה מפני תשוקתה, מפני הפיתוי שלה והכל על מזבח הצדק כביכול- זה נורא.. אבל אני ממש מרגישה רע שניסיתי להסביר איך קראתי את השיר. זה אולי לא הכרחי בשביל אף אחד.
אהה, עכשיו הבנתי.
אדרבה, זה מעשיר ויוצא רשומון של קולז"ים, שמנסיוני עד כה בבלוג יוצר סימפוניה חדשה.
אני אולי היחיד שלא צריך להבהיר "למה התכוון המשורר".
אמיר, הקולג" הזה גוזל כל כך הרבה אנרגיה שלא הייתה מבוזבזת לו היינו מדברים פנים אל מול פנים. משהו כאן מתפספס בטון דיבור או השד יודע.
אני חושבת על היופי המאתגר שבשירתך ובסוף אני נראית איזה חמור עקשן, ואני לא!.
🙂 קולז" – כמובן
לא חושב שאת מעוררת רושם כזה 🙂
ברור שבמפגש הרעיונות עפים מהר, אבל דווקא השהיית התקשורת מאפשרת את כל הצבעים האלה. במקום שמשה יש ויטרז" (ואני לא אומר ששמשה זה רע, אבל הוויטרז" הוא דווקא הנדיר)
בטח שוויטראז" עדיף על הקולז" המודבק:)
הינה שוב חזרנו לכנסיה, אבל לפחות ניתן לראות דרך הזכוכיות מה קורה בחוץ…:)
אילולא אתה היית כותב השיר , הייתי מתוכחת עוד ועוד על הקריאה הזו של השיר אולם, מכיוון שלשיר קוראים עיניים ולא אש ,אז כנראה שעיניים הוא השיר.
סיגל, זה מתקשר לתגובה יותר ארוכה שאני עוד חייב פה לאילנה (אני צריך להיכנס פה עוד מעט לישיבה של מטה). כמו שהכתרת בתחילה "עיניים" מכוון ל"עיניים נוצצות מול האש". האחד מוליך אל השני.
ואולי דווקא הקריאה שלי הייתה צריכה להיות מושהית ומושעית, כי מה שמצטרף מהקריאות האחרות מעשיר ומעניין לי יותר.
אז את בהחלט מוזמנת לזה.
הי אמיר, חוץ מזה שאין לי מושג מה זה צלמיות (אולי שיקופים אשלתיים של עצמה?) רציתי להוסיף לגבי ה"זקנה" הזו שהבנתי שהיא הבתולה/המכשפה ש"כישפה" את מפקד המשמר, האם הבנתי נכון?
ועוד משהו שלא יכולתי שלא לשים לב אליו הוא ,שממה שאני יודעת היו אלה המכשפות שהועלו על מוקד והנה כאן מכשפה אמיתית, שלא נחשדת במכשפותה, מצליחה בכשפיה ,והעלם הוא זה שמועלה אל המוקד. (נדמה לי שזו פעם ראשונה שנתקלתי בכך). מסתבר שציד המכשפות לא היה רדיפה אחרי השונה אלא שדרך עיניך היו כאלה באמת, הלא כן?
סיגל, הזקנה שמוכרת צלמיות (פסלוני אלים קטנים, ולרוב סמלי פריון) היא זאת שגילתה את הכוהנת (הצעירה)עם המפקד וחשפה את השערוריה.
כנראה שאני תחת השפעה של פורים, קראתי פה המון תחפושות ולמרות שאני מבינה כעת שזה נקרא כמו שזה נכתב, נהניתי גם מהקריאה "המפותלת" שלי.
לא בטוח כמה זה משנה (אם הזקנה היא חיצונית או פנימית).
הרי אפשר לקרוא גם את הכל כמתחולל בתודעה.
מה שאולי כן משנה הוא מקומם של האישה והגבר בדראמה הספציפית הזאת.
אני עובר לאש אחרת רגע – החשמלאי הגיע 🙂
סיגל, גם לרותי זה הזכיר את ציד המכשפות. וכן, היא כישפה אותו, אבל אולי בקסמים די מוכּרים.
מה שכן, כישופים או לא, היא גם מצילה את עצמה בזה שהיא מעלילה עליו שהוא אנס אותה.
אמיר,
אהבתי את עצמת האש הבוערת ואינה מכלה. בעירה מוכרת.
ואיזו אש זרה מתלקחת כאשר שני "סוטי אהבה" מוצבים בכיכר העיר לעיני קהל המרווה את תשוקותיו בבעירתם של אחרים. וזה באמת לא משנה האם הכיכר ביוון, ברומי בטורקיה, בסין. גם כיכר הבלוג מזמנת לעיתים התבוננות בהתלקחות האש וגם התודעה היא לפעמים כיכר ציבורית. אני תוהה על הגבול והמרחק שבין הברכה והקללה שיש באש הזו.
אלה להבות די שונות, משה.
בכיכר הבלוג לא תמיד נעים להיות בימים אלה, הייתי רוצה למצוא פה דיון של עניין עם תרבות שיח, ולא אש רעה שפושטת בכיכר. לא נחוץ, לא כדאי, לא ראוי, והלואי שזה ייפסק.
לגבי סוטי האהבה – זה אחרת. האש הזו היא חלק ממשטור עתיק של ביטוי רחשי אנוש, שאינו פוגע באיש, אבל בכל חברה היה מאז ומעולם מועד לתמרון, הגבלה וענישה על ידי מדכאים שונים.
ואולי, אחרי הכל, זו אותה האש.
המשוררים טובי הכוונות וגם האמנים שערכי אנוש חשובים להם יכולים להשפיע על האש המכלה ממשטרת ורעה שלא תשרוף לפחות את זכרון האהבה המיוחדת , במילים , ביצירות . בכל מאודם . עבודת קודש ושמירה על ומפני . ואל לנו לידום .
מירי, תודה על הכוונה והעמידה. ולא ארחיב בזה, כי אני חושב שאם נדבק בחיובי ולא ניתן כלל את דעתנו על השלילי, לא בבלוג ולא במיילים, מטבע הדברים נישאר עם היצירה נטו, ונחלוק בה – הרי זה לא מעט.
לפחות בכיכר הקטנה הזו!
עקבתי אחר התגובות כאן בעניין ובסופו של דבר הסתכלתי על הכותרת: עיניים. ובאמת מתי יוצר נותן ליצירתו את שמה ומדוע.
אילנה, אני יכול לענות רק בשמי – אני מוסיף את הכותרת בסוף.
אפשר כמובן לא לתת שום כותרת.
ואפשר להשתמש בכותרת באופן מחייב יותר או פחות.
כותרת יכולה להיות רק סימון: ל"יונתן הקטן / רץ בבוקר אל הגן" וכו" אפשר לקרוא "יונתן הקטן" כמלות הפתיחה.
כותרת יכולה להיות סיכום: במקרה כזה אולי נקרא לשיר "אוי ואבוי לו, לשובב"
ולבסוף הכותרת יכולה לספק הקשר: אם נקרא לשיר הזה "פולארד" למשל, כל משמעותו תשתנה, לא?
"עיניים" היא כותרת מסמנת, אבל היא בוחרת פרט מתוך השיר ושמה עליו את הדגש. אבל עם כל המינימליזם את יכולה לראות למה העיניים מכוונות, לאיזה רגע בשיר, ומה נוצץ בהן.
נכון ואתה בחרת בכותרת הזו וכיוונת אל העיניים. זה משמעותי.
לי היתה נטייה לא לקרוא לציורים בכלל בשם. גם היום הכי טוב "ללא כותרת" או "אישה" . אבל לפעמים אחרי שאני יוצרת (גם, אחרי) ולרוב זו סידרה, אני מבינה למה התכוונתי ומה חיפשתי ומגיע השם הכנון. אבל השם אם הוא ניתן הוא כבר כן מחייב ומכוון. אם לסדרת מופשטים שנראים כמו ים ושמיים שניפגשים אני קוראת "מיפגשים" כאשר זה היה יכול להיות גם סתם "ים" או "שמיים" או "כחול" יש לזה כנראה משמעות עבורי ואז ההתבוננות היא אחרת ומחפשת אחר נקודת המיפגש.
נכון, זה כמו עוד יסוד ביצירה, שאת יכולה להוסיף או לא. ביצירה חזותית זה יכול באמת להוסיף קונקרטיזציה, או להפך – הפשטה.
וזה גם עניין של אופנות, לא?
אני לא יוצרת לפי אפנות, ולא לפי "עכשווי" ממש ממש לא… וגם לא עניין הכותרות ומה זה אופנתי? הסצינה התל אביבית?. הציור שלי נאמן רק לעצמי גם אם הוא על נייר ועבודות קטנות ולא אופנתיות וללא גימיקים ואמירה ענקית וצועקת… אבל לפעמים לצורך תערוכה מבקשים שם היצירה לצורך התווית הקטנה שתלויה שם מתחת , יחד עם סוג הטכניקה ושם האמן אז אני לפעמים ממציאה…חחח
אילנה אני חושבת פשוט שיש אמנים ויזואליים שהמילים מפעפעות ומבעבעות להם ברקע בזמן היצירה ויש כאלה שלא . נדמה לי שבזאת אנחנו שונות , למרות שאני מקבלת את אבחנתך אמיר שלפעמים השם ליצירה ויזואלית מפשט או מכוון מידי . זו בהחלט בעייה . גם כשברור לי פחות או יותר מאיפה הגיעה היצירה , לגמרי לא בטוח שמה שיצא או מה שנחווה על ידי הצופה יהיו השם שנתתי . פעמים רבות מידי חשתי את הפער . ייתכן ששיטתך אילנה נותנת הרבה יותר ספייס לצופה וליצירה .
זו לא "שיטה", לרוב אני כן נותנת שם ל"סידרה", משהו פנימי שמתבקש גם כדי לאגד אותה כסידרה. וכן יש לי מילים ברקע בראש אבל אני איכשהו בתהליך היצירה מתרגמת אותם לצבעים וצורות (ולפעמים מכניסה מילה ממש או טקסט לא קריא ברקע כסמל מילולי, בפנים גם) אבל זה גם משתנה כל הזמן ואני מניחה שאצל כל אמן זה אחרת. אבל עדיין אני חשובת שלשם היצירה יש משמעות אם כבר האמן כן נתן לה שם.
אילנה, "משהו פנימי שמתבקש" יכול להיות לא תקשורתי אלא כמו צבע או צורה או טקסט לא קריא – כלומר משהו נוסף בקומפוזיציה. לעומת זאת שם מחייב יכול לשנות את כל המשמעות. אם תקחי למשל יצירה שלך שאין לה כותרת, ותקראי לה עכשיו "קינה" או דווקא "סרנדה", זה יהיה קונטקסט מתקשר ומחייב, שמכוון את הצופה, לא?
מסכימה, אולי לא הסברתי את עצמי נכון. שם הוא כן מחייב. אבל לפעמים אני נותנת שם שמשמעותי רק לי כדי לייחד לעצמי את הסידרה. אבל אם אפרסם את זה עם השם הזה זה מאוד מאוד משמעותי ולא מיקרי. גם אם לצורך תערוכה אני חייבת לתת שם – זה יהיה קשור לשם המקורי הפנימי כמובן. למרות שלא מזמן נתתי שם לסידרה "אופטימיות" ואחר כך הבנתי שזה בעצם הפוך. אופטימיות בכאילו.
אוקי. הבנתי.
מירכאות נסתרות הן מאוד אפקטיביות. כלומר כותרת אירונית. לרוב זה מובן.
זה לא היה בכוונה. זה נודע לי אחר כך מתגובות של חברים שקראו אותי יותר טוב ממני.
כן, הבנתי, ובכל זאת זה עובד.
מה שיפה במשובים, גם כאן, הוא בדיוק העובדה שהאופנים השונים שאנשים רואים או קוראים יצירה שלך מעשירה אותך ומגלה לך פנים חדשים שלא ראית קודם.
ודאי זה מדהים בעיני המשובים והדיאלוגים. מאוד מעשיר. יש לי כאלה גם לא פומביים.
וטוב שיש… כאן זו כמו אגורה, פורום, דיאלוג של הרבה זוויות.
כשאני קורא מול קהלים, אנשים שואלים אותי שאלות, אבל יש גם משהו עוצר במפגש הבשר-ודמי – לא מעיזים לבטא את המבט שלהם כפי שהוא כמו כאן.
הייתי אומרת שמה שקורה פה זו גירסא עכשווית לסלון סיפרותי-אמנותי של פעם, עם יתרונות וחסרונות ועם הרגישויות האישיות והאגו שתמיד יש לאמנים גם ככה. בכל מקרה זה קצת ממכר…
כן, קצת כמו. רק חסרות התלבושות והמניירות והטונים. כל זה כנראה יחכה לוורסיות וירטואליות מתקדמות יותר.
וכן, בהחלט עלול למכר. בלוגוהוליקס? המכה כבר באה עם התרופה וקבוצת התמיכה.
מירי, אבל אם את נותנת כותרת ליצירה, האם זה לא הופך להיות חלק בלתי נפרד ממנה?
מעניינת ההבחנה שלך בין אמנים פלסטיים מבחינת המילוליות שמלווה או לא את תהליך החשיבה והיצירה שלהם
אמיר תאמין לי השמות יכולים אכן להתחלף .אני אוהבת מילים ולדעתי הן לא מועילות ולא גורעות מהיצירות . היצירות הויזואליות כנראה נולדות ממקום של אין שפה מילולית . ואני כנראה מתבלבלת לפעמים בחשיבות השם ומתעוררת ונזכרת שוואללה השם בר חלוף וחלופה שלא כמו היצירה. אני חוזרת בי מההבחנה בין שני סוגי אמנים ויזואליים אחרי שאילנה העידה שמילים כן מתנגנות אצלה ברקע .
בכל אותן פעמים שהצנעתי את השם שנתתי , גיליתי עולם ומלואו ביצירתי
פה בבלוגייה למשל. אם כך לסיכום אומר לשניכם. השם מעניין אבל לא נורא חשוב ביצירה הויזואלית .
ופה בשיר עיניים אני עדיין תמהה גם.
בשירה הייתה תקופה (שנות השבעים) שנעשה אופנתי לא לתת כותרות, אבל אפילו אז זה לא ממש תפס.
באמנות פלסטית פעם נתנו יותר, נדמה לי.
היום אופנתי לקבל מאמר שלם של אוצרת התערוכה על ציורים שלא נעים להגיד שלפעמים הם שווים פחות מהמאמר הנפלא. כלומר: כל תערוכה חייבת להיות מלווה בטקסט רציני וארוך. אני מכירה את זה היטב כעורכת טקטסורה עם שפע החומרים על תערוכות שמגיעים אלי.
ומה עם ההיפך אילנה .עבודות טובות ומעניינות ולהג אופנתי ופלצני? בתערוכת היחיד האחרונה היו לי בקטלוג שני טכסטים . אני מעדיפה את זה הפשוט יותר . המפואר יותר נהנה מחוכמת יוצרו במיוחד. אכן היתה תקופה פלצנית עד לא מזמן . אני מקווה שהסתיימה . איתה אולי הסתיימה אופנת השמות המכוונים והספרותיים . אני מקווה בשבילי לפחות.
אמיר לומר את האמת השם עינים כאן ממש הפתיע אותי מחדש אחרי קריאת השיר אבל ייתכן שהתעלומה תיפתר בהמשך?
הפלצנות לא תימוט לעד כנראה…
הנה, עוד מעט ההמשך.
זה לא כל כך חדש. גם בביקורת אמנות בתחומים אחרים המבקרים נוטים להסביר לקהל מה הוא רואה, לעשות מיסטיפיקציות של האמנות, לתת לצופה להרגיש שהוא לא יכול לחוות ולהבין ולהעריך בעצמו, וכך ליצור לעצמם מעמד של בני סמכא על חשבון האמן. (כמה שהאמן פחות מובן, פחות דיאלוגי ויותר פרטי לעצמו כך יש למבקר יותר כר להסביר לנו מה זה "באמת")
למירי ולאמיר: לפעמים נדמה לי שהאמן חושב: "וואו כל זה עלי? ואני אפילו לא ידעתי שאני כזה" . יותר מזה, לפעמים הטקסט נתפר במיוחד כמו חליפה . אני די מיומנת לראות את זה כיון שמגיעים אלי עשרות ביום… מצד שני, זה יכול כן להחמיא מאוד מאוד אם זה כתוב בכישרון. מצד שלישי לא צריך תמיד להאכיל את הצופה בכפית עד הפירור האחרון. אבל המצב היום וזה סיפור אחר שבאמנות יחסי ציבור ואוצר זה חלק מהמשחק והם צריכים פרנסה גם וחלק ממנה זה כתיבת הטקסט (וגביית השכר מהאמן) אבל לא ניכנס לזה כרגע כי לא הכל רע בעיני.
הבעיה היא שכיום בעולם הפוסטמודרני המבקר או הפרשן יכול להפקיע את היצירה מיוצרה ברישיון, לשנות את הקשרה ולייחס לה משמעויות זרות לגמרי. וגם להפוך בהבל פה טוב לרע ולהפך. עולם של תדמיות.
וכרגיל צריך לעמוד על המשמר של הערכים, הזהות העצמית , הכבוד העצמי . מזכיר לי אמיר חלק מהשיחה שלנו קודם. זה שיש כיוון שלילי לא אומר שלנו כפרטים אין מה לעשות . אסור להפסיק להאמין ולפעול בכיוון.
מזכיר לי אילנה שיחות אינטרטיות של שתינו בעבר . איכשהו אני מרגישה שאסור לוותר באופן אישי על מה שחשוב לנו ויהיה בסדר פחות או יותר . כמו שזה בחיים.
נכון.
מסכים אתך, מירי. עצם השיחה הזו היא כבר ה"לא לוותר", לא?
היה אחלה תודה לשניכם!
בעונג, תודה.
"הוא המפקד והיא מחייכת",
זה אומר הכל.
והרבה אש ובשר ושיפודים,
הרגשתי כמו בברביקיו 🙂
באופן טבעי הלכתי אחרייך ונתתי לו את השיפוד ולה את הבשר, אבל אחר כך, על האש, כבר קשה לדעת…:)
בתחילת השיר חשבתי שמדובר במריה הבתולה וברוח הקודש,
אבל זה לא הסתנכרן לי,
אז עברתי לשיפודים,
שזה תמיד מסתנכרן..
כמעט… ריח הקודש הייתי אומר.