אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
ארְס פוליטיקה
הפוליטיזציה של השיח כחזותה העילאית של האמנות התחילה מהמודרניזם, אבל אומצה גם לתוך השיח הפוסטמודרני. השיטה לכך הייתה ועודנה רדוקציה של השירה והאמנות ל'איזמים' שונים, לדגלים חוץ אמנותיים של אמיתות לוהטות שאין בלתן. הדגלים הם רבים – חברתיים, דתיים או פוליטיים – אבל הרדוקציה דומה ומשותפת לכולם. תחומי חיים ומחשבה שהשירה עשויה לבטא זה בצד זה בלי קושי, הפכו לכרטיס כניסה אידיאולוגי למיני שירה מטעם: שירה פמיניסטית, שירה הומוסקסואלית, שירה עדתית, שירה שמאלנית או שירה אמונית. כל התארים האלה שהודבקו לשירה הם סוגים שונים של הזניות לא משום שאיזשהו נושא מן הנושאים הנזכרים אינו לגיטימי או ראוי לעיון, אלא בגלל הניסיון לשעבד ולכלוא את היצירה האנושית בשירותם. השירה יכולה לדבר על כל נושא מנושאים אלה, אבל מרחב היצירה שלה מקיף הרבה יותר מהם. הנושא של השירה הוא החיים – בכל גילוייהם.
מי שחרתו על דגליהם אידיאולוגיות חוץ-פואטיות מגבילות – שמאלניות, ימניות, דתיות או עדתיות, פמיניסטיות, קוויריות וכו', מגבילים קודם כל את עצמם. לא מפתיע אם כתוצאה מכך נוכחותם של אלה היא בעיקר פוליטית: מבחינת רידודה של האמנות אין שום הבדל בין מסננת ז'דנוביסטית למסננת של האפיפיור. דגלים 'רדיקליים' מסוג זה טובים כדי להצטופף סביבם ולהכות גלים לרגע, אבל במוקדם או במאוחר הנוהים אחריהם משלמים באיכות ובעומק פואטיים על הצמצום העצמי שגזרו על עצמם: ל"מחנה" ההולך בעקבות דגל כזה יש בסופו של עניין אחר, לא שירי, שאליו מופנים הרעב, הכוחות והכשרונות.
להלן שני קטעים מתוך רשימה של דוריס לסינג, כלת פרס הנובל 2007, שמיטיבה להעביר את הנקודה הזאת. לסינג הייתה בצעירותה חניכת הקומוניזם הבריטי וכתבה בראשית דרכה ספרות קומוניסטית רדיקלית. מאמצע שנות החמישים עד שנות השבעים כתבה ספרות פסיכולוגית ופמיניסטית, אך בסופו של דבר ראתה בספריה המיסטיים-פנטסטיים את פסגת יצירתה. הרשימה "שאלות שאין לשאול סופר" התפרסמה בניו-יורק טיימס ב-1992. הנה:
רעיונות רבי עוצמה המשפיעים על התנהגותנו גלויים לעין רק במשפטים קצרים, אפילו בצירוף מלים – במשפט שתופס אותך. כל הסופרים נשאלים את השאלה הזו על ידי מראיינים: "האם על הסופר…?", "האם סופרים צריכים ל…?"
השאלה תמיד קשורה לעמדה פוליטית, ושימו לב, שההנחה מאחורי השאלה היא שכל הכותבים צריכים לעשות אותו דבר עצמו, יהיה מה שיהיה. לצירופי המלים "האם על הסופר…?", "האם סופרים צריכים ל…?" יש היסטוריה ארוכה שכנראה אינה ידועה למי שמשתמשים בהם באופן כה אגבי. מושג אחר מסוג זה הוא "מחויבות" שהיה עד לא מזמן כל כך באופנה. האם פלוני הוא סופר עם מחויבות?
יורש של "מחויבות" הוא "מעורר מודעוּת". ביטוי דו-משמעי. האנשים שאת מודעותם מעוררים עשויים לקבל מידע חסר או תמיכה מוסרית שהם זקוקים להם נואשות. אבל כמעט תמיד משמעות התהליך היא שהתלמיד מקבל רק תעמולה שהמורה מסכים איתה. "לעורר מודעות" כמו "מחויבות", כמו "תקינות פוליטית", הוא ממשיכו של אותו בריון ותיק – קו המפלגה.
[…]
דרך מחשבה נפוצה ביותר בביקורת הספרות אינה נתפסת כתוצאה של הקומוניזם, אך למעשה היא כזו. כל סופר התנסה בכך שאמרו לו שרומן או סיפור קצר הוא "על אודות" משהו זה או אחר. כתבתי סיפור, "הילד החמישי", שמיד קוטלג כסיפור על הבעיה הפלסטינית, המחקר הגנטי, הפמיניזם, האנטישמיות ועוד. עיתונאית מצרפת נכנסה אל הסלון שלי ועוד לפני שהתיישבה, אמרה, "'הילד החמישי' הוא כמובן על האיידס".
אני מבטיחה לכם שזהו מעצור שיחה יעיל ביותר. אבל מה שמעניין הוא ההרגל המנטאלי שזקוק לניתוח של יצירה ספרותית באופן כזה. אם אומר, "אילו רציתי לכתוב על איידס או על הבעיה הפלסטינית, הייתי כותבת פמפלט", סביר שהייתי נתקלת במבטים המומים. התפיסה שיצירה של הדמיון חייבת "למעשה" להיות על בעיה כלשהי, היא, שוב, ממשיכת דרכו של הריאליזם הסוציאליסטי. כתיבת סיפור לשם עצם סיפורו היא קלות דעת מטופשת, שלא לומר ריאקציונרית.
מקורה של הדרישה שסיפורים יהיו "על אודות" משהו הוא במחשבה הקומוניסטית, ועוד לפני כן, במחשבה הדתית, עם תאוותה לספרים של שיפור עצמי – פשטניים כמו מסרים על דוגמאות רקמה.
(מתוך הליקון 80 "פנטסיה", בתרגום גוני ברלינסקי)
עוד בנושא: "הגעגוע למשמעות" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2978&blogID=182
"הקורא עונה ליצירה" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182
* הערה מורחבת לדיון שפתח רונן ב"שירה פוליטית".
בהתייחס לאמנות פלסטית: – ובמיוחד בארץ, יש אמנים רבים היוצרים יצירות בעלות אמירה פוליטית – הרוב הגדול שמאלנים: נגד כיבוש, מחסומים וכו. אמנים משתמשים בציור או צילום, כדי להביע את דיעותיהם, אבל בעיני הם לא אמנים פוליטיים כי אמנות פוליטית אמיתית זה לא רק התוכן, זו פעולה ממשית שמשתמשת באמנות לצורך פעולה בעלת משמעות פוליטית. כמו לעורר דעת קהל , כמו הפגנה. כמו להציג בגלרייה ערבית באום אל פחם (לאו דוקא תכנים פוליטיים) או למכור ציורים למען מטרה מסויימת. אם אמן מצייר ציור או מפסל פסל עם מסרים פוליטיים, בעיני זה לא נקרא אמנות פוליטית. זה יותר קרוב בעיני לכרזה. טרטקובר יצר כרזות פוליטיות אך הן כרזות לכל דבר. אבל מי שמע על הרבה אמנים שמלבד פרסום עצמי ומשיכת תשומת לב באמת קמו ועשו משהו למען המטרות הפוליטיות?
מסכים, אילנה, וכן, יש בון טון כזה, ובאופן מוזר, האמן מצופה לקונפורמיות עם קו פוליטי שמאלי, כאילו הפוליטי הוא התגובה האנושית בה"א הידיעה, ההכרחית, והיחידה הלגיטימית. כל זה בניגוד למרד השקט של האמן במציאות הקיימת, המרד המתבטא בעצם יצירתה של ממשות אחרת, חליפית או עתידית בלב המציאות שלנו.
באופן זה, העמוק יותר, יצירות רבות הן פוליטיות, אך לא פוליטיות במובן של מדיניות חוץ. ויש גם זה…
אהבתי את מה שהיא כתבה על מעצור השיחה בנוגע ל"הילד החמישי" – אבל בשבילי אפשר לסכם הכל במשפט אחד קטן שכתבת למעלה: "הנושא של השירה הוא החיים – בכל גילוייהם". החל מזעקה על מצב חברתי נתון, וכלה בתיאור כנפי הפרפר באור השקיעה. והמאפיין של השירה הוא האמצעים היחודיים שבהם היא מטפלת בכל אחד מהגילויים האפשריים הנ"ל.
עדה, כן, אני לא מוציא את השירה הפוליטית אם היא מצליחה לתפוס עומק ראוי מחוץ לשום גדר. כמו שכתבתי – כל הנושאים האלה לגיטימיים בתוך השירה.
הנושא של השירה רחב מהם – הנושא שלה הוא החיים. מסכים אתך שייחודה של השירה היא בדרך הטיפול בגילויי החיים, אבל אני חושב שזה לא רק התוכן אלא גם האופן.
השירה בעיניי היא ז"אנר החוכמה האולטימטיבי – הדיבור הלוכד כל טון של רגש ומחשבה בהבזק האלקטרי שבו הם נחווים, הדיבור ששומע כל מלה מבפנים, רואה את תמונותיה, בולע את הסתירות של המציאות פנימה – וחי את כל זה כדיאלוג.
שתי תהיות לעורך היקר:
האחת , אם בגישה קלאסיציסטית עסקינן אז אותו דיטרמב דיוניסי, האמור לשרת את אזרחי העולם העתיק , שלא הלכו בתלם, לחלץ איברים ותוגה סביב הכרם , בעונת מעבר חקלאית כזו ואחרת
איננו הסתפק בפרץ ושחרור. בתום הטקס עם תוספת נכבדה של דרמה משובחת, המשיכו גם הבקכנלים הגדולים ,להיות נאמנים לצדק הפואטי ששכן סמוך לאלים בואך האגורה.
כלומר , הקצב כמו הדיסהרמוניה, טקסיים כמה שלא יהיו, הם בבסיסם גם בעלי תפקיד אזרחי – חברתי.
ומתוך תהייה אחת לשנייה.
אם אותה ההליכה היאמבית היא עתיקה בימים , האם אין למשורר תפקיד אחד ויחיד והוא להרגיש את דופק הליכת העולם שסביבו ולטלטל ולהטלטל עימו?
האם גישה שכזו: " מודרניסטית " לשיטתך , יכולה להתעלם משפת האיזמים שהיא זו המחוללת את הקצב הפנימי של זמן האס. אמ . אס .
ואם כן, אולי הדיכוטומיה שיצרנו איננה שרירה וקיימת וזהו זמן חדש עם קצב ישן משלו.
זמן לקצת ניאו-מודרניזם?
אני חושש שלא הבנתי. הסבר נא באופן פשוט יותר על מה אתה תוהה, ואאמץ אליך את תאיי האפורים.
אמיר, הפוסט שלך מעניין, בעת כתיבת יצירה לא חושבים על ההקשרים התרבותיים או ההקשרים הפוליטיים או ההקשרים החברתיים של היצירה. מתי זה קורה? לא היוצר הסופר או המשורר שעורכים את הסינתיזה הזאת בין התפיסות השונות אלא הפרשנויות הםן שמגייסות את הטקסט לצורך כך. הפרשנות הדתית תעניק ליצירה מסויימת התייחסותמסויימתואותו טקסט יקבל הדים שונים ואולי פחות מחמירים על ידי מתייחסים "נאורים"…הכל בעיניי המתבונן..לא הכותב…
כשיצירה מוגדרת פולטית היא מוגדרת על ידי הפרשן, ה"מנתח" חורץ הגורלות שמגדיר את היצירה באמצעות " הכלים" שיש לו או אותם הוא מגייס לצורך כך.
פרשנות כזאת ממדרת יצירות לפעמים לשנים רבות ואז פתאום מגיע מישהו וכמו כלב יד מגרד את הטקסט וראה זה פלא הטקסט רלוונטי והפוליטיות שדבקה פתאום "הופכת" רלוונטית או שמתייחסים אליה באופן שונה..כך קרה לכתבי אורי צבי גרינברג..או לכתבים שהיו על אירוטיקה כמו ד.ה.לורנס.
הכל עניין של התבוננות..
שושנה ויג
מסכים אתך, שושנה. הפרשנות יכולה בקלות להפקיע את הטקסט מכוונת הכותב ומן ההקשר המיידי המשתמע ממנו.
כמובן, אפשר לנתח את כיפה אדומה באור מרקסיסטי, פרוידיאני, הינדואיסטי או קבלי. אין לי בעיה עם זה – פרשנות במיטבה היא יצירה טפילית, אבל לא פעם יצירה מרתקת בפני עצמה.
הבעיה מתחילה כשהמבקר או הפרשן תובע בעלות על היצירה המקורית, ופועל כ"בן סמכא" להשליט את פרשנותו על הקוראים.
כאן כבר כדאי לנו להתגונן…
רוצה לומר:
גם בבסיס התפיסה הקלאסיציסטית לשירה ( ובעיקר לדרמה ) היה תפקיד חברתי מתוקף היותה מעוגנת בטקס.
המשקלים הקלאסיים היוו לטעמי נסיון ליצור עולם שיטתי ומבני בתוך הטקס.
כלומר התפקיד של השירה הוא לפרק ולבנות מחדש בתוך השיר , עולם בעל חוקיות , המנהל דיאלוג, דרך הכלים השיריים , עם העולם והחברה בה נוצר השיר.
אם שירה נכתבת כיום , מתוך הנחה ששירה נוצרת על מנת ליצור דיאלוג,
היא איננה יכולה להתעלם מאותם איזמים המנחים את הקצב הפנימי של החברה בה השיר נוצר.
התפקיד הוא כל פעם לחדש ולשכלל את קולטני הקצב הפנימי של סביבת השיר.
בפשטות: כדי לנסות ללמוד את התורה(השירית) על רגל אחת חשוב גם להקשיב לקצב שבו נפתחת פחית דיאט קולה
אהה, יש לך שם תיאוריה שלמה שאתה מסתיר מתחת לשולחן… יפה.
אני חושב, גלעד, אולי באופן עוד יותר קיצוני ממך, שאין בעצם קיום לשירה שלגמרי לא מדברת עם החברה שבה נוצרה.
אבל החברה היא הרבה דברים – גם פחית קולה וגם מורשת תרבותית, גם ויכוח פנימי עם ההורים וגם חתל שרובץ ליד פחי האשפה, גם החברה של הרחוב שלנו וגם החברה האנושית בכללותה.
והשאלה, כמו שכבר עניתי כאן בתגובות היא מהו "פוליטי". באופן עמוק יותר אפילו התבוננות בעלה יכולה להיות פוליטית. כל מה שקשור ליחסי אנוש (ואם תרצה – כל מה שקשור לחוויית אנוש). כל זה הוא לחם חוקה הרגיל של השירה.
במונח "שירה פוליטית" אני מדבר פה רק על הפוליטי במובן שמתכתב עם מוסדות וזרמים שאנחנו מגדירים כ"פוליטיים".
וגם את זה אני לא פוסל – רק מנסה להניח במקומו הבריא לחברה ולאמנות.
מסכים איתך ברוב הדברים למעט דבר אחד שכתבת פה בהתיחסות אחרת:
אדם לאדם לא זאב ,כשכולנו ערבים זה לזה. אני חושב, תקן אותי אם אני טועה , שלמשורר כמוך יש תפקיד פוליטי מהמעלה הראשונה – ממש כמו לשוטר תנועה , לכוון איש איש למילותיו הוא.
גלעד היקר, סליחה, אבל לפני שאני לובש את השרוולים הלבנים, אני שוב זקוק להסבר מקדים: למה "אדם לאדם זאב כשכולנו ערבים זה לזה"?
ומה פירוש "לכוון איש למלותיו הוא"?
קודם כל אין שום רע בלשוטט עם שרוואל לבן מדי פעם בחום הקופח (:
שנית , לא בטוח שאני מבין את כל הניואנסים אבל אני אנסה להתחבר לדברים שרשם רונן בפתיחת הדיאלוג המעניין הזה. הנסיון של השירה להצמד לשורש קמאי או בלשונך : לאמת ולא לעובדות, יוצר מן הבסיס את הרווח שבין שירה פוליטית לידיעה במוסף הסמוך לה.
ההליכה הלהטוטנית, על חוט דק המנסה לצמצם את הפער בין הארכיטיפי לקונקרטי, מגיעה לפסגות גם , או במיוחד כשההלך איננו בטוח שאכן ישנה רשת הפרושה תחתיו. כשהתמה ברורה מדי נוצר מניפסט ולא שיר.
מה פירוש : אדם לאדם לא זאב ..
זו היתה הדגמה ( לא טובה כנראה) לתפקיד הפוליטי של המשורר מחוץ לעולם השירי.
לדעתי , הקטנה והלא מלומדת, אי אפשר לכתוב ביד אחת ולהשחיז ציפורניים ביד השנייה.
משורר נמדד במעשיו כמו גם בשיריו.
זה כמו אדם שדומע בעין אחת וקורץ בשנייה.הוא יאבד מכושר ההבחנה.
אבל נחזור לעניין השירה הפוליטית. בסופו של יום, השירה יכולה להעריך ולהפעיל בתוך השיר איזושהי מידת צדק.
מעבר לכך, האדם הכותב יכול להשתמש בסוגות כתיבה אחרות להבעת דעתו הפוליטית. כי חבל שאם במקרה, מול חופי תל אביב, משוטט לו עכשיו איזה יונה נביא אחד , בלב ים , שמנסה בלי הצלחה לצאת מלוע של לויתן שנסתם כי עטפו אותו בדגים . זה חבל..
בקיצור, הנבואה ניתנה לטפשים, דייג אוהב דגים ומשורר כותב על זה לילות (לבנים) כימים.
לילה טוב עורך יקר ! שמחתי להתארח
גלעד, דעתי בעניין "להיצמד לאמת ולא לעובדות" היא עניין לא כל כך קמאי: פירושו לדאוג להעביר את המסר, ולא להיתקע בפרטים של מה שקרה בפועל. כי שירה אינה דיווח למשטרה (וגם לא שייכת למשטרת התנועה).
הכתיבה היא אכן סוג של אתוס, שמחויב להרבה דברים, אך קודם כל למעשה הכתיבה עצמו, ליחסיו של האדם הכותב עם עצמו, עם הזולת ועם החברה והתרבות שבה הוא חי – בסדר הזה.
למרבית הצער כתיבה פוליטית לא פעם נכשלת לעמוד בזה.
אם אתה אומר שלמשורר יש "תפקיד", אני מסכים ולא נבהל מזה, אבל אין זה תפקיד פוליטי דווקא, אלא אולי תפקיד חשוב יותר.
אבל לפעמים משורר באמת לוקח על עצמו את תפקיד המוכיח בשער או המרטיר. אלה משרות פנויות בעולמנו החילוני.
מסכים איתך. אני השתמשתי מטאפורית במונח שוטר תנועה לתפקידו של העורך –
שוטר תנועה של כל המילים שחולפות בלי רחם באוטוסטרדת המידע סביבו.
והמשורר.. אפיפיור , אבל אמרו את זה קודם.
גלעד, לא ברור לי לגמרי ההקשר לנושא, אבל אפילו כדבֵּר אפיפיור אל אפיפיור, אני לא חושב שעורך ראוי לשמו יכול להיות פשוט "שוטר תנועה".
אמיר יקירי . אתה חוטא ברדוקציה, או דמגוגיה עלובה. אתה טוען מחד שלשירה אין גבולות, ומאידך נותן גבולות וחומות בספרות בכלל. כדברך:"ספרות פסיכולוגית ופמיניסטית, אך בסופו של דבר ראתה בספריה המיסטיים-פנטסטיים…." מה אתה מחנטרש!!!מברבר מילים ואותיות אלקטרוניות לקבל פיידבק רדוד ורטוב.
לכי תקראי קצת את לסינג ועליה – אולי תביני. ואגב, לא אוהב פחדנות פסודונימית.
לסינג הייתה בצעירותה חניכת הקומוניזם הבריטי וכתבה בראשית דרכה ספרות קומוניסטית רדיקלית. מאמצע שנות החמישים עד שנות השבעים כתבה ספרות פסיכולוגית ופמיניסטית, אך בסופו של דבר ראתה דווקא בבספריה המיסטיים-פנטסטיים, ובעיקר במחזור "קַנוֹפּוּס בְּאַרְגוֹס", את פסגת יצירתה. בריאיון ל"סן-פרנסיסקו כרוניקל" ב-2006 אמרה: "כשהתחלתי, מדע בדיוני היה ז"אנר זעיר, שרק מעטים קראו. אבל עכשיו – איפה תמקם, למשל, את סלמאן רושדי? או כל אחד מן הסופרים הדרום-אמריקאיים? בדרך כלל יוצאים מזה בכך שמכנים זאת "ריאליזם מאגי". "קנופוס בארגוס" מתוה את ההיסטוריה הרוחנית של המין האנושי; אך בזמן כתיבתו נתפסה הספרות הפנטסטית והמדע-בדיונית כז"אנר נחות שזכה לקיתונות זלזול מצד הביקורת. לסינג, שמעולם לא חששה להביע את דעותיה אמרה בתשובה למבקריה: "הם מעולם לא הבינו שחלק ממיטב הספרות החברתית של ימינו מצוי במדע הבדיוני".
אמיר, המאמר מרתק אותי וגם השיחה. לצערי אני לא מבינה, או לא בטוחה שאני יודעת לזהות מה היא שירה פוליטית, כמו מי, כמו איזה שיר או משורר?. יש את קובץ השירים "בעט ברזל" בעריכת טל ניצן- האם זו נחשבת לשירה פוליטית?
תמי, אם רוצים לנכס – אפשר לומר שגם שירת "האזינו" היא שירה פוליטית. לכן ניסיתי לתת הגדרה. באנתולוגיה שכינסה טל יש כאלה שעונים יותר להגדרה ויש שפחות. גם אני תרמתי שם משהו, כך שברור שאני לא חושב שזו שירה פסולה, אבל בפרופורציות הראויות.
מזווית השירה, הרמה המאוד לא אחידה של האסופה הזו היא דוגמה לטענה שהשירה לא ממש יוצאת נשכרת מכך שבזמן נתון מניפים מעליה דגלים אחרים.
לשאלתך על דוגמה, אז במובן מאליו – שירים כמו של שבתאי או לאור במוסף הספרות של הארץ הם דוגמה לשירה פוליטית מובהקת.
אמיר היקר, אני לא התקפתי אלא ניסיתי באמת להבין על מה מדובר. אני נבהלת מהמושג פוליטיקה ולא מבינה בנושא כלום וכלום. אני לא מנסה ולא עלה בדעתי לנכס.
תמי, חס וחלילה. לא התכוונתי שאת מנכסת, וזה גם לא פשע חמור 🙂
פשוט התייחסתי להגדרה ולמגדירים.
אמיר, האם זה יהיה עכזרי להגיד שפוליטיזציה של השירה היא כמו כל סחורה שיש לה ביקוש, וקהל הקוראים לא מצפה ממנה להיות אמנות פואטית, אלא צורת דיאלוג מגמתית של זרם כזה או אחר? האם זה מה שאתה אומר?
זה לא יהיה אכזרי, תמי, יותר מקריעת בגדי המלך החדשים.
זה הרבה יותר חמור. הקהל יכול להריע, אבל השירה נשארת די עירומה.
בכלל "הכיבוש" הוא עלה תאנה נפלא, לא רק לשירה. נשמעה כבר מרצה באוניברסיטה שהסבירה שהיא לא יכולה לכתוב עכשיו מאמרים, כי יש כיבוש…
אמיר, מה אנחנו מספרים לעצמנו מאחורי עלה התאנה זה דבר שונה ממה שאנחנו יכולים לספר לעולם. משוררים ששירתם פוליטית יכולים לתרגם אותה ולשלוח אפילו את הבופור לאוסקר ולחשוב שנזכה.(טוב, חבל שהסרט לא זכה).
נראה לא בריא שמוצרים כמו "כיבוש" ופוליטיקה יהיו בעתיד ערוץ הייצוא מספר אחת של מדינת ישראל, ממש כמו הייטק, גם כאשר השירה עצמה כתובה טוב. זה נראה לי מסוכן לאמנות אם נעודד עשייה שכזו וכי אין לאמנים ולאומנות הישראלית מה להציע לכפר הגלובלי בנושאים אחרים מלבד זאת?.
הדבר שמפחיד אותי יותר מכל הוא אופן הדיאלוג בנושא. מיד יש צדדים נחרצים לכאן או לכאן ישנה היפלגות, אלימות מילולית וחוסר הקשבה- אין ממש דיון אלא בליל יצרים חסר תקווה. ממעוף הציפור הדיאלוג נראה מוזר לפחות כמו כיבוש, מלחמה, הרג- לי זה מאוד קשה.
תמי, אני חושש שזה בהחלט ענף יצוא מצליח. אירופה מלאה באמנים ועיתונאים צעירים ישראליים שעובדים שם בתור שמאל רדיקלי מקצועי, ודי רווחי. בלי קשר לדעותיי – זה די דוחה.
ובקשר לדיאלוג, הנה עוד קטע מדוריס לסינג (1992!):
"פרופסור אחד מידידיי תיאר איך, כשסטודנטים נהגו לצאת משיעורי הגנטיקה ולהחרים מרצים אורחים שהשקפתם לא תאמה לאידיאולוגיה שלהם, הוא הזמין אותם לחדר העבודה שלו לדיון ולצפייה בסרט וידיאו שתיעד את העובדות בשטח. חצי תריסר צעירים במדי הג"ינס והטי-שירטס נכנסו פנימה בטור, התיישבו בשתיקה כששוחח איתם, השפילו את מבטם כשהפעיל את הווידיאו, ואז, כאיש אחד צעדו החוצה. הפגנה – שאולי היו מוכים בהלם לשמוע – שהיתה בבואה של התנהגות קומוניסטית, הופעה תיאטרלית, ייצוג חזותי של הראש הנעול של פעילים קומוניסטיים צעירים.
באנגליה, אנחנו רואים שוב ושוב במועצות הערים או בבתי הספר מנהלות או מנהלים, מורות או מורים, נרדפים על ידי להקות של ציידי מכשפות, שעושים שימוש בטקטיקות הנלוזות והאכזריות ביותר. הם מכריזים שהקורבנות שלהם הם גזעניים או, באופן זה או אחר, ריאקציונרים. שוב ושוב, פניה לערכאות גבוהות יותר הוכיחה שמסעות הצלב האלה היו בלתי הוגנים.
אני בטוחה שמליונים שהשטיח הקומוניסטי נמשך מתחת רגליהם, מחפשים להם באמוק, ואולי אפילו מבלי דעת, דוֹגמה אחרת".
אם הבנתי נכון הרי שהשיח נסוב סביב אמנות העוסקת בבעיות החברה ומצוקותיה. מצד אחד אני לא שוללת את אותה האמנות ובלבד שתישאר אמנות ולא בגלל שהנושא "חזק" היצירה תיחשב באופן אוטומטי למוצלחת. מצד שני אינני מצליחה להבין את המטרה שמאחורי היצירה. כשיש בעיה צריך למצוא דרך להתמודדות ויצירה היא לא חלק מהדרך. אתן דוגמא אישית-
בעקבות נפילה כלכלית בחיי נוצר מצב שכשמכונת הכביסה התקלקלה לא מצאתי חוק "מכונת כביסה לכל בית בישראל" ונאלצתי להסתדר בלעדיה. עברתי לכבס באמבטיה במשך חמישה חודשים .ויכולתי לבכות. ויכולתי להתלונן. ויכולתי להאשים את החיים במציאות הקשה ש"נפלתי לתוכה" . ויכולתי לעשות מליון ואחד דברים שהיו מחלישים אותי כשאחד מהם היה לכתוב שיר: "איזו מסכנה אני שאין לי מכונת כביסה". אבל לא זו הדרך להתמודד! כיבסתי באמבטיה עם הבנה מלאה והודיה על המים שיוצאים עדיין מהברז. חלמתי שאני כובסת בנהר ורגעי הכביסה הפכו לרגעים של דמיון. לו הייתי רוצה שיר הוא היה מתוך אותו חלום על כובסת בנהר- בלי האשמה, בלי התקפה, בלי מרי. הקורא היה יכול לחלום ביחד איתי, או לקלוט את המציאות שבה אישה חיה בעולם של היום ,ודרכי, לרצות ששום אישה בעידן מכונות הכביסה לא תצטרך לפגוע בעדינות אצבעותיה.
ארס פוליטיקה? ה"פגועים" יכולים לקבול על ה"פגעים" אבל בשביל לשמור על האמנות חשוב להזהר שלא לפגוע בה- מתוך רצון להינחם, להילחם, להירחם.
סיגל,
אנשים הם שונים. אני לא חושב שלחשבון המים אין מקום לגיטימי בשירה, אבל לטעמי, השירה יכולה ללכת עמוק יותר מחשבון המים.
במיתוס היו שתים עשרה מוזות וכל אחת מהן עסקה בז"אנר אחר –
שירה לירית, שירה אפית, טרגדיה, מחול, שירה ארוטית, קומדיה וכו". הפוליטי עבר דרך הקומדיה והטרגדיה בעיקר, כלומר עבר עיצוב, הזרה מסוימת, ולא פעם גם העמקה בנפש. או במקומות פחות ליריים כמו הריטוריקה.
נאלצת שלא להסכים איתך ולטעון שלדעתי לחשבון המים כחשבון מים אין מקום בשירה. כתבתי את דעתי בשלושה מקומות שונים והיא רק התחדדה לי ואינני יודעת לזהות כבר מה מתוכה היא עיקשות, מה עקשנות ומה בורות.
אני מרגישה שזה לא על מה כותבים אלא איך כותבים. וחשבון מים הוא לא שיר. כמו שעוני הוא לא סיפור. אפשר לספר על עוני ולהשאר בתוך סיפור אם זה סיפור המחרוזת של מופאסן אם אלו סיפורי רובין הוד ורק מי שמצליח להפוך את חשבון המים לאולי שיר משולב בחשבון עם מי הנפש בשילוב עם יונה והלוויתן שלו יכול להצליח לכתוב שיר על חשבון מים.
שוב, אני פשוט מתנגדת בתוכי לשירי "החוצה" מתלוננים.
טוב, אישית לא הייתי כותב שיר על חשבון המים, אבל המלים "חשבון המים" אולי היו יכולות להיכנס לי לתוך סיטואציה שתוביל לתובנה כלשהי לגבי מלחמת ההישרדות האנושית, היחסים בין האדם לטבע, או השד יודע מה. (זה קצת מופשט, לא?)
אפשר לנקד את השד בקמץ ,ואז השד ממש לא יודע מה זה חשבון מים. ואז אפשר לכתוב שיר ,ואחר כך פיזמון ,ואחר כך לתת לזמרים לשיר אותם . בשירי פזמונים לא מפריע לי מה שרים שם. מצטייר לי שהדעה שלי פשוט מאוד אישית לגבי איך אני רוצה שהשירה תיראה בדור הזה ,ואם הדור רוצה שירים על שלט טלוויזיה או הוראות הפעלה למיקרוגל ,אז מה אפשר לעשות?
סיגל, יש משורר שאני אישית מאוד אוהבת את שיריו (הוא דתי ונדמה לי ימני) בשם יוסף עוזר. יש לו שירים על כיור המטבח ועל סורק ומדפסת. זה נהדר.
מצטרף להמלצה על יוסף עוזר. אירחתי אותו פעם בערב שירה בחיפה ויש בשירים שלו משהו מרשים. אחד מהם (פוליטי למדי) נקרא "קולה ומכנסיים".
אילנה, רונן, משל יוסף עוזר קראתי ושמעתי כבר בימיי הירושלמיים. הוא דתי – אבל חוזר בתשובה, וזה קצת אחרת.
אני בקשר עם האיש. זה מה שיפה השילוב של מוטיבים חילוניים לגמרי בשירה שלו.
והיה לנו פרוייקט משותף של איור שיר אם יסכים אעלה את זה כאן.
אשמח לראות, אילנה.
כן, לפעמים זה כמו ילדים מעורבים. שני עולמות יכולים להפרות זה את זה, וזה אולי משל פוליטי קטן…
סיגל, אני חושב שהשירה היא בכל זאת שֵד, ויכולה ללבוש כל צורה – מחשבון מים ועד שָד.
מוזר שאני צריך להגן על חשבון המים (ואני לא מחובביו)אבל למרות שיש לי חשק להתפטר ממשרת הסניגור במקרה הזה, בכל זאת אבקש עליו מעט רחמים. ברור ששירה אינה כתבה או דיווח, והמקרה שסיפרת אינו ספרות. הכל עניין של אופן ותוכן.
בשירה שלט הטלוויזיה יכול להפעיל מציאות אחרת, לכבות את הצופה או למלא את האמבטיה בשדיים.
נו, טוב, תודה על ההזדמנות לשמוע את הצד הארס-פוליטי של היצירה מכאן אסכם לעצמי שכנראה שהסיבות שלי להתנגדות שבי הן אישיות ואת המסקנות לעצמי עם עצמי אשאיר לי.
הסיבות של יוצר הן תמיד אישיות ולגיטימיות – זהו מעיין היצירה שלו, והוא יודע איך הוא רוצה לזרום.
זה בסדר גמור.
אמנם הקדשתי ספר שלם לשירה חברתית, אבל כיוצר אני לרוב די בכיוון שאת מדברת עליו. לכן היה לי מוזר להיות פה הסנגור…
כקורא ועורך, אני מביט קצת אחרת. המבט הזה הוא אפילו מעבר לטעם האישי שלי.
נהניתי לקרוא. דברים חשובים שקשורים לכל תחומי האומנות. האסוציאציה הראשונה שעלתה בעיני הייתה ה-3 במאי של פרנצ"סקו גויה, והגרניקה של פיקסו.
האמן אינו מנותק מתקןפתו ומסביבתו ומגיב בדרכו. ליצירה יש חיי נצח, וכל אחד פוגש אותה במקום המתאים לו.
דבי תודה, ותודה גם על האסוציאציות הפלסטיות שתורמות להבנת העניין.
תמונת ההוצאה להורג אצל גויה היא בלי ספק אוניברסלית, עם פני הנידונים השונים (מגוון התיחסויות למוות). ב"גרניקה" יש סימול (מה עושה שם השור למשל? או המנורה?) שמחדיר את התמונה לחיינו ומעבר, לממשות החלום.
זה מה שעושה את האמנות הזו לבעלת השלכות פוליטיות, אבל הרבה מעבר לזה.
:0)
יודעת שכיוצר אתה די בכיוון שאני מדברת עליו. אם פעם תצטרך סניגור אני פנויה.
:0)
שלום לך אדון אור
אני מוצאת הרבה טעם באתר שלך, ונהנית לקרוא בו.
אולם המחנה ותולדותיו מסופרים לאורך הימים בדיוק כדוגמת הניסיון לאלף את ההמון.
כל ניסיון להרחיק מעלייך התייחסות לחברה בה אתה חי מגלמת את הניכור שבו אתה נמצא מהזהות שלך עצמך. לא תוכל להיות "תבנית נוף מולדתך" כשאתה בעצמך מתייחס אליה בריחוק או בבוז.
לא סתם נטבע הדימוי "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות". וכשהן בוחרות להחריש זוהי כבר בחירה שונה לגמרי.
אחת המגבלות של המודרנה הייתה תפיסה "טוטאלית" של אידאולוגיה. הנה בא הפוסט מודרניזם ושחרר אותנו מכבלים אלה ואתה מושך חזרה.
אין ולא תהיה הגדרה לביטוי, יש ותהיה הגדרה לסירוס ודיכוי.
זוהר, לא ברור לי איך משתמע מה שאת מאשימה אותי בו.
כתבתי שזה לא ש"איזשהו נושא מן הנושאים הנזכרים אינו לגיטימי או ראוי לעיון", אלא ש"הניסיון לשעבד ולכלוא את היצירה האנושית בשירותם" הוא האיום הטוטליטרי שלא מועיל לשירה.
ועוד: "השירה יכולה לדבר על כל נושא מנושאים אלה, אבל מרחב היצירה שלה מקיף הרבה יותר מהם. הנושא של השירה הוא החיים – בכל גילוייהם".
במלים אחרות, אני לא פוסל את עצם כתיבתם של שירים על נושאי חברה ופוליטיקה – גם אני כתבתי שירים כאלה.
אני כן מתגונן מן הדרישה לכתוב אותם, ולמזער או לבטל את רוב רובה של השירה שאינה עוסקת בזה.
זהר,
אני גם שותף לדברייך ש"אין ולא תהיה הגדרה לביטוי, יש ותהיה הגדרה לסירוס ודיכוי". יפה אמרת.
אבל לחשוב שהפוסט מודרניזם שחרר אותנו ממשהו לא שונה מלחשוב שהקפיטליזם הוא גן עדן. תלוי…
אני חושב שהפוסט מודרנה לא חפה מדיכוי וסירוס, רק מתוחכמת ומתחסדת יותר. אם מעניין אותך לרדת לסוף כוונתי, את מוזמנת ל"געגוע למשמעות" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2978&blogID=182
לאמיר, וקצת לתמי:
אצלי, האנתולוגיה של טל ניצן "בעט ברזל" דווקא חוללה שינוי בכל התפיסה שלי של שירה פוליטית, שאמורה להיות פלקאטית, מגוייסת, שטוחה וכו" וכו". הפתיע אותי המגוון באנתולוגיה, למרות שמונף מעליה דגל, כמו שהגדרת אותו, דגל מאד ברור של מחאה על הכיבוש.
במגוון אני מתכוון בין השאר להרבה דרכים שונות זו מזו להתמודד עם הנושא, ובכלל עם כתיבת שירה "פוליטית".
וגיליתי גם מספר מפתיע של שירים נהדרים וחזקים, פשוט מבחינה שירית. את אהרן שבתאי, למשל, האנתולוגיה הזאת גילתה לי מחדש כמשורר חזק. שלא לדבר על משוררים אחרים שכלל לא הכרתי.
בכל הסוגיה המרתקת של שירה פוליטית אני ממליץ לקרוא את אחרית הדבר של האנתולוגיה.
ו
רונן, אתה כנראה ראית את רבע הכוס המלאה…
אני התרשמתי די להפך, שכל כך מעט מזה מצליח.
אמיר, הרבה הרבה יותר מרבע כוס 🙂
גם אני הרגשתי פחות או יותר כמוך לגבי שירה פוליטית.
כאמור, "בעט ברזל" שינתה לי את התפיסה הזאת.
רונן, טעמו כבודו.
לגופו – אפילו תרמתי לשם שיר אחד (הם בחרו אותו אני חייב לומר) מה שאומר שאני לא נגד בעיקרון – כתבתי ספר שלם של שירים חברתיים ("ככה") אלא נגד הטוטליטריות של הדגל.
ואגב:
את השיר "קולה ומכנסיים" של יוסף עוזר, ואת יוסף עוזר בכלל, גיליתי בדיוק ב-והודות ל-"בעט ברזל", ולפי השיר הזה לפחות ממש לא מדובר במשורר ימני.
וזו, כאמור, רק אחת מהתגליות שנתנה לי האנתולוגיה.