אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
2
גַּלִּים
אַחַר כָּךְ / כִּשְׁמוֹנִים שָׁנָה אַחַר כָּךְ / הֵם חוֹזְרִים.
עַל חוֹף אָנָטוֹלִי שְׁכוּחַ-אֵל / בִּכְפָר קָטָן / מְרֻפָּשׁ וּקְשֵׁה יוֹם / בְּמָקוֹם שֶׁהָאֲנָשִׁים / בְּקֹשִי מְדַבְּרִים – / זוֹהִי אִמָּא שֶׁלָּהּ שֶׁמְּגַלָּה שֶׁ / הִיא הָרָה.
שַׁחַר עוֹלֶה / שְׁמֵי אַרְגָּמָן / גַּלִּים בָּאִים וּבָאִים / עוֹד שֶׁמֶשׁ נוֹלֶדֶת. / וְהִיא / רַק בַּת חֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה, / אֲבָל החֹק / עַתִּיק כַּזְּמַן / וּזְמַן – כְּבָר אֵין עוֹד.
וְגַם הוּא שָׁם / קָרוֹב לְגוּפוֹ הָעֻבָּרִי / עוֹדוֹ מְרַחֵף בָּאֲוִיר הָאָפֹר / סְבִיב גּוּפָהּ / שֶׁסּוֹבֵב אוֹתוֹ / כְּשֶׁהוּא נִכְנָס אֵלָיו עַכְשָׁו / לְגַמְרֵי נִכְנָס אֵלָיו / כְּשֶׁהֵם מַכִּים וּמַכִּים / חָזָק עַל בִּטְנָהּ / בַּמַּקְלוֹת הֶעָבִים.
הוּא שׁוֹמֵעַ אֶת הָעוֹלָם / צְלִיל קוֹנְכִיּוֹת לְלֹא סוֹף / גַּלִּים / בָּאִים וּבָאִים –
וְהִנֵּה הוּא שׁוּב, מְרַחֵף / מֵעַל גּוּפָתָהּ הַמְדַמֶּמֶת / מֵעַל בְּשָׂרוֹ הָעֻבָּרִי / הַמֻּטָּל בֵּין רַגְלֶיהָ / כְּשֶׁעַכְשָׁו בֶּאֱמֶת / זֶה נִגְמַר.
מההתחלה: "עיניים"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4096&blogID=182#res35474
מתוך "מוזיאון הזמן" , הקיבוץ המאוחד 2007
🙁
אוי ואבוי!
הגלים כיבו את האש, אבל השאירו את "אמא שלה שמגלה ש" (וגם שם מסתתר גל!).
הההבחנה בין "הוא" ל-"גופו העוברי" (אם יש הבחנה כזו) לא לגמרי ברורה לי, אבל אני רואה שהדמויות שלך נוסעות בזמן באופן חופשי לגמרי.
סיפור עצוב. ואכן נגמר לגמרי.
עדה, גלית לי את הגל…
עד כמה שאני רואה אני וגופי אינם אותו דבר.
נסי רגע ברצינות לא להיות חצי מטר מאחורי גופך עכשיו… 🙂
ומי אמר שנגמר?
לאמיר:
מה זאת אומרת מי אמר? אתה אמרת. 🙂
בעניין ההמלצה לניסיון: הלכתי לאיבוד.
ובעניין "אני וגופי": אני התכוונתי להבחנה בין האב לבנו, או שבאמת הלכתי פה לאיבוד בהבנה.
להסביר? יותר מעניין לי לשמוע איך את רואה את זה.
אני צריכה לחשוב על זה (מחר גם כן יום). אבל אין לי התנגדות לרמז אם אני לגמרי בכיוון הלא נכון.
לא אמרת מהו הכיוון.
אבל בסדר:
אין פה שום אבא.
הנגמר הוא ההתחלה…לא ?
תמיד…
כדי שהודו וישראל יתחילו האימפריה הבריטית היתה צריכה להיגמר. כדי שכל בו שלום יתחיל, גימנסיה הרצליה היתה צריכה להיגמר. ואולי גם כדי שחיים יתחילו חיים אחרים צריכים להיגמר
לפני שאני נהיית עצובה נראה אם אני מבינה נכון…
אחרי שישים וחמש שנה מה"עיניים" הכוהנת מתה ומתגלגלת לתוך ילדה בכפר נידח. בכפר הזה לא מדברים והיא במקרה נכנסת להריון.(בגיל 15) האמא שלה מגלה לפי הגלים (בחילות?) וזה מתחבר לזקנה שגילתה ב"עיניים", המפקד עכשיו הוא עובר בגלי מי השפיר שמתחיל לשמוע את העולם ולא זוכה להיוולד לתוכו רק השמש נולדת הפעם, הכפריים כנראה מבצעים הפלה בנערה בעזרת מכות שעושים גלים בבטן והתינוק לא סובל.הבשר שנופל בין רגליה , שוב נגזר עליו למות והפעם היא זאת ש"נשרפת" בכאב המכות של הכפריים. זה נגמר מבחינת ה"צדק".
סיגל, כן כן, זאת היתה כוונתי.
[בזוטות – למה שישים וחמש שנים ואיך אפשר להיכנס להיריון במקרה:)? ]
שישים וחמש (גיל מות הכוהנת) ועוד חמש עשרה (גיל הבחורה) הם שמונים.(אחרי שמונים שנה הם חזרו)
ובמקרה …כלומר , לא מתוך איזה דלק ואש.
וואללה. לא חישבתי…
לגבי הדלק והאש – מי יודע? ולגבי העובר – יש ויש פה כאב, אם כי, כמו שאמרת, לא פיזי.
ה"צדק" פה מוזר, אפילו לי.
אם העובר חש גלים היה לו נעים.(הפעם הוא לא חש מחטים).
הכוהנת יכלה למות גם בגיל ארבעים ושתים וחצי למשל 🙂
נכון. הרי היה עלי לשאול את עצמי איפה היה המפקד במשך שמונים השנים שעברו ומכך להסיק ,שאולי היו באמצע עוד גילגולים עד שהתגלגלו שוב לאם ובנה.
כנראה שגילגולים ומתמטיקה זה שילוב בלתי ניתן לחישוב. (יכול להיות שאחרי שהמפקד מת הוא יצא לחופשת הרגעות לפני שהתחשק לו להתגלגל שוב ,ויכול להיות שזה לא לא תלוי בחשק שלו ,ויכול להיות שלי ממש אין מושג בגילגולים ומתחילה לחשוב על סחרחורת).
כן, אבל הוא יוצא משם, נאלץ לצאת, לפני שגוף העובר הופך לעיסה של בשר ודם.
לא נראה לי שיצא לי לצאת מהגוף שלי מתי שהוא שאני יודעת כך שנותר לי רק לדמיין ולקוות שזה לא כואב ואם בשיר נעשה צדק הרי שהגיוני שלא כאב לו ועוד…לא ניתן שום רמז לכאב של העובר-בשיר.
לגבי ה"במקרה" שבו הנערה נכנסת להריון רציתי להוסיף את- מה הכוונה הראשונה שהייתה לי כשכתבתי: בכפר שבו לא מדברים, נערות לא יכולות לדעת איך נכנסים להריון ובשבילן להיות פתאום בהריון ולדעת שכך רק כשאמא מגלה זה "במקרה".
סיגל, כן את צודקת. אבל זהו מין גירוש, כלומר סבל לא גופני.
בין כפריים ממעטי דיבור גם לומדים משהו, אבל אולי – אם היא לא למדה על העניין מהתרנגולות והכבשים, בכל זאת צריך את אמא 🙂
עכשיו אני שוב
🙁
(העדפתי שזו לא תהיה כוונתך בכלל ושבסך הכל זה שיר על גלים וקונכיות ושמש ,ושזו רק אני שלא הבינה).
סיגל, אבל ברור שזה שיר על גלים וקונכיות ושמש. קורים שם כמה דברים, כמו שקורה לפעמים בעולם, אבל כמו שאנחנו רואים יום יום בעולמנו, לא מוכרחים לשים לב לכל דבר. ..
מוכרחים.אם שמים לב בכל דבר אז נוגעים באהבה.
זה היה באירוניה כמובן.
צריך לב ענק כדי לשים אותו בכל דבר מבלי שיישבר.
אמנם היה מי שאמר ש"אין דבר שלם מלב שבור", אבל אני לא חושב ככה.
גם אני לא. (חושבת ככה). כאב לא שובר הוא עוטף את כל הלב . הלב שנקרע רק נפער להשמיע צעקה. הלב שנגזר לגזרים או נשבר לרסיסים יודע שעל זכוכית הלב יש דבק אהבה ששומר עליו וזוהי השלימות הפיסית שלו.
השלמות הפיסית דווקא? לא בטוח שאני מבין.
מה שהבנת בלי הפיסי ,אבל פשוט, כששמים את הלב בכל דבר, הלא-פיסי הוא כבר כן. (טוב, לא מצליחה להסביר, צריכה רגע להתחבר לעצמי ולמילים).
סיגל, יש בעברית "התעטף ליבו" ויש "נשבר ליבו". במקרה הראשון זהו כמו מעטה לוחץ של עצב. במקרה השני זהו שבר שמלווה חיים, אני חושש.
ברפואה, כששבר פיסי מתאחה , הוא עוטה מעטה של חוזק יותר ממה שהיה לפני השבר.כשלב שבור בהרגשה, אפשר להשאיר אותו שבור לנצח. כשמוציאים אותו החוצה והופכים אותו ל"פיסי" ושמים לב על כל דבר, הוא מתנהג כמו "פיסי" ומתאחה כשהוא מלא באהבה.
סיגל, נראה לי שהסתבכנו עם המטפורה. מרוב דימוי כבר איבדתי את מובן המדומה…
לא נורא. הייתה לי בעיה עם הגלים אז לקחתי אותך לים אחר.
:0)
אמיר
גלגול עצוב, ויפה, וקשה, ובלתי נמנע,
ומה שנגמר יתחיל שוב במקום אחר, שם וכאן, בגלגול אחר וחוזר חלילה.
מוישלה, למה בלתי נמנע? אתה חושב שזה משהו ש"קורה" לאדם? מי יוצר את החיים שלנו ולמה?
אמיר, תודה לך על השירה.
אני מקווה שעוד שמונים שנה, אחר כך, צברתי גלים חיוביים ולא ההפך..:)
כל כך יפה כשהשחר עולה והשמש נולדת מהמים, מהגלים. חוק הקארמה גם הוא שם, מרחף באוויר האפור, בתוכה משני צידי הצידפה.. – הם חדורים האחד בשניה. אבל גם הפעם, גם בגל גילגול הזה לא יפגשו. היא תשלם את מחיר הגל הקודם בחייה. עכשיו זה באמת נגמר, שניהם משוחררים מהבשר.
תודה, תמי. היופי הוא לא פעם אחיו של הנורא, לא? כבר נגענו בזה..
אני לא בטוח שזה ש"שחררו" אותם ככה מהבשר זה כל כך נפלא. מה בדיוק נגמר בזה?
את מדברת על "חוק הקרמה" שסיגל קראה לו "צדק".
ומה דעתך על הכפריים שמכים במוטות על בטן של נערה בת חמש עשרה?
אמיר, ז"א משוחררים מהבשר ויכולים להתגלם, להפגש שוב- מחר עם שעורים חדשים..
כפריים או עיניים נוצצות מול אש מגלים את בורות ההמון. קהל ההמון- העדר, (מחלה ידועה) כביכול מחפש צדק ורומס את היוצא דופן ממנו בלי מצפון, זה קשה כתופעה.
(זה מזכיר לי את הסרט "ביתו של טור" ראיין"- מתאר אשת כומר שמתאהבת בקצין. הכפר מגלח את ראשה וסוקל אותה באבנים אבל בעלה סולח לה.)
לא מכיר את הסרט, אבל יש לי שיר-פרוזה שמזכיר את זה מאוד. אביא בהמשך.
העיניים שנוצצות בריגוש, באש, אינן של "המון" אלא שלנו. של פרטים. וכל אחד מאיתנו היה בהמון הזה.
לטעמי אין טעם לקרוא לתופעה הזו בשמות שמרחיקים אותנו ממנה, אלא להפך, לשבת עם החלק שבנו שמבין אותה טוב מאוד, מבפנים, ולהקשיב לו.
בלי להקשיב לדמונים, משהו מאיתנו תמיד יישאר משועבד להם, יישאר הם.
אמיר, אני בעדר, מביטה בעיניים נוצצות, בלי פחד מהגחמות של עצמי. אני לא יוצאת דופן בכלום. הדמונים יכולים לקפוץ ממקומות בלתי צפויים כידוע והלוואי ואתפוס כמה מהם בפעולה אביט להם בעיניים כדי שאדע מי הם. מדוע יש צורך לכפריים להכות אותה במקלות? הרי זה מקלות בגלגלים/בגלגולים של כל אחד מהם. לא?
גם להכות וגם עם גיבוי של חברה ומסורת – זה כמו לפשוע ברשיון, ולהתענג על האלימות.
באופן מעודן יותר עושים את זה גם דרך נידוי או אפילו לשון הרע, לא?
אמיר, בכאילו מעודן – extra well done
זה יכול להיות עלילון, קומדיה דל ארטה, ציניות, עד כדי חשיבה זדונית ומרושעת שמייצרת בועות שינאה. אין סוף שדונים…אבל למה לנו לחשוב כרגע על כל זה…די לנו במה שמתואר בשיר.
לגמרי.
מאד יפה ועצוב, מביא את רוח התקופה.
תודה, אביטל. את מתכוונת לרוח התקופה שלנו?
אני הפלגתי לזמנים קדומים יותר בהם נשים נתלו על כישוף . הזכיר לי את המחזה "צייד המכשפות" . ראיתי את אותו כפר לנגד עיניי.
טוב, מעניין שגם רותי רום חשבה באותו כיוון ב"עיניים".
אמנם לא מדובר פה על כישוף אלא על היריון, אבל הקנאות היא אותה קנאות, אני מניח.
הפחד הוא לא מפני רוע על טבעי, אלא מפני איום על המשטור החברתי עם חוקי המשפחה, שבכל חברה הם אולי עתיקים מכל דת.
אבל הדינמיקה של ה"שעיר לעזאזל" קיימת בכל כך הרבה חברות. היה אתולוג שהשווה את זה לחבורה שמשאירה את החלשים לזאבים כדי שיניחו לשאר לברוח.
צמד השירים האלה מזכיר לי יותר מכל חפיסת טארוט שהיתה לי פעם. נראה שהסמלים חזקים יותר מהמציאות הקונקרטית, אפשר לומר – אפילו קונקרטיים יותר.
רונן, "קונקרטיים יותר מן המציאות הקונקרטית" – זו הבחנה מאוד מאתגרת, ועדיין לא ירדתי לסופה…
מה זה אומר?
(ומחשבת לוואי מתפתה לחקור איזה סוג קלפי טארוט היה לך)
אהבה על פני גלגולים . נידונו לאהוב נידונו למות . או שצריך לכתוב נדונו?:)
אהבה על פני גלגולים, בדיוק חשבתי על זה שבדרך כלל (באופן של נדמה לי), חוזרים ונפגשים, אבל ברגשות שונים, ולא תמיד אפילו נפגשים לרגש, והנה כאן שני גלגולים של אש-מים ועיניים של סביבה. לדעתי, (הנובעת מדברים שאומרים אחרים) הזוג הזה יתכן ויחזור ויתגלגל כזוג של רגש עד שתעשה נשמתם תיקון כלשהו ,ולא יחזרו להתגלג. האם יש במחשבותיי איזשהו הגיון?
סיגל, מה פירוש "זוג של רגש"?
עד כמה שאני מבין יש פה שרשרת של מעשים – לא רק רגשות – ויש להם תוצאות חווייתיות ורגשיות, לא?
איך מעשה נותר "פתוח", טורד מעבר למקום החד פעמי שהתרחש? מה "סוגר" אותו?
כן, מירי, נדונו לאהוב ולמות – אבל לא רק (לאהוב), לא? בפעם השנייה – אם שנחבטת במקלות כדי שתפיל ועובר שלא נולד – אולי קשה אפילו לדבר על אהבה ביניהם, אבל יש פה איזשהו היגיון אחר…