אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
שיר של בת-קול-וחצי
*
הנה אתה שוב. כבר כמעט שכבתי לישון בהיסוס הזה.
אני כותב לך משום שנראה לי שמנורת ההולוגן כבר
שרפה את הזבוב עד תומו.
חשבתי להתחצף ולכתוב לך ממש בתוך שדה
ההשראה שלך.
אני מחמיץ אותך שוב. מתבלבל בעצמי אם זה רק אני פה שרואה שני ילדים חולים שכובים במיטתם.
סגרתי את שתי הדלתות. ואם היו עוד הייתי סוגר את כולן
עד שהיית פותח אחת
בגלל הרעש שהקמתי.
הילד בוכה מן החשיכה הקודחת.
אני מחכה בעדינות שהממשות תחזור אל חלומה.
אני מכניס אצבעות לתוכי ומריח את הטרפים.
כאילו מעולם לא הייתה כאן נקודה שביקשה
פתרון.
אין כלום. יש כלום.
בודק את חיי על סמך גלי האלפא שלך
ומחכה בעדינות שהאפילה
תחזיר אותי אל החלום הממשי.
הפורצלן המכאיב והיקר שלך שוכב לצידך.
ערב השנה החדשה.
ואני חושב: גם נקודת אינסוף יכולה להיות קטנטנה.
זה בכלל לא חשוב גודלה, צורתה.
ים זורם מים נשפך
ושוקע בחום אדמה
במקום להציף.
מופקע מן הלילה הזה
אף על פי שאני ער, מתנער,
קם.
שומע מישהו מגולל הרים
מאחורי שתי דלתות
(והלוואי היו עוד
עד שהיית פותח אחת
ומבקש שאסיט את האור מהחלון).
מאחורי שני חלומות
ותפרחת אור שכבר מתבהרת
לעיני חיות הפלסטיק
המשתמשות במשחק כדי לרעוב
אני משתמש בשמונים אחוזי המים שלי
על מנת לראות.
אהבה מכשפת:
"הקרקס"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=3841
"כאן"/ "איך"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3424&blogID=182
"ירח"
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3976&blogID=182
"ארורה"
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3862&blogID=182
אני אוהב אותך, ענקי המתולתל! אף את השיר. כבר אמרתי. דמעה בעיניך. דמעה בעיני.
אח, עכשיו כמו אז, לצלילי el amor brujo (שהביאה תמי ב"ירח") עלתה אחת גם בעיניי.
אבל המוח שלנו הוא צירעה,
אין לו בן ברית אחד.
אתה מדבר איתי על זיכרון
ואני מדברת איתך על שיכחה,
אתה מדבר איתי על כמה הוציאו לך מהכיס
ואני מדברת איתך על מרחבים
ועל הים שגוזר אותנו משוואה משוואה
מפרש מפרש.
פני השמש מתרחקים.
בכל מקום היא זורחת יבשה יותר,
שותה את הים כמו ג"ין.
בכל יום שאינו מקום
אני יודעת שבמעמקים הדליקו
נר שיכחון
לו יהי, בת קול,
צדקת.
זאב אחד ולא אלף צרעות
ירח אחד ולא אלף זכרונות.
אבל גם נר שיכחון
כבֶה באחד.
אם השמש השיכורה קופחת על הלב
כל הנהרות עוד זורמים
אל הכוס המלוחה.
אחד ועוד אחד שווים,
אבל אחד אחד.
מפרש מפרש אנחנו גזורים ושטים
אבל אפילו אם תהיי בת חצי
הים עודנו אחד.
אין זרועות לצרור בהן מכאובי
פרחי הבד נעלמו כולם.
מעל לחושך פונה תהום צפונה
וציפורים דורשות למות השמש.
דבר זה לא סופר
כי אם קרה
בשריקה חדה, שורטת
של רכבת הטראנס קיום,
ושוב אין הנדודים אלא
עשן מתמיד של כימהון.
נשיפה אחרונה, מוחצת.
קיטור פרידה.
שתי ריאות לוחצות את הלב האמצעי.
כאב בטבור הפרח.
מה נידף ראשון, החי
או הגוף שזוכר אותו?
אפריל 2001
זה החי שזוכר את הגוף
והציפורים גם יודעות
שהיא תשוב עוד מחר.
איש לא מגיע הביתה ואיש לא עוזב
והפה השוטה שלמד לדבר
עם הלב, לא יפסיק עוד
לנשוך:
את הילדה הכי יפה בכיתה
את השפתים הכי חלקות.
את יפה, את יפה את יפה.
אמיר, נראה לי שמנורת ההלוגן שרפה הזבוב/פשפש. איך ה וא עלה למעלה.
הייתה, יש נקודה שמבקשת פתרון.
מסעיר, סוער השיר הזה.
אמיר, השיר של בת קול וחצי, כל כך קשה לי בקריאה בגלל שהוא לא מנוקד ויש לי בעיה אמיתית עם זה. אני גם מרגישה שאני מפסידה. אם ישנה גירסה מנוקדת, האם אתה יכול להפנות אותי היכן היא.
צר לי, תמי, אין גירסה מנוקדת אבל אני מוכן לנסות להבהיר כמיטב הבנתי את הקריאה בכל שורה שנראית לא בטוחה.
אמיר, לא נורא, אנסה להתעקש עם עצמי.
למעשה השיר מוכתב ב"תיקשור" מבת קול וחצי?.
הוא משתלט, לפחות רצה להתחצף ולהפעיל לך את היד בתוך שדה ההשראה שלך?
אמיר,
סוגר את הדלתות של התודעה הרגילה כדי לשמוע, לחוש את בת קול וחצי.
בת קול וחצי בודקת את גלי האלפא ומחכה כדי שתוכל לדעת שהיא שם מולך.
זה מצב תודעה מסוים, נראה לי.
שמונים אחוזי המים על מנת לראות- זה משפט מדהים לתאר את כל הגוף שרואה-חש. פעם עשיתי נסיונות לנשום דרך העור, תוך כדי הפסקת הנשימה מהראות- הצלחתי לאבד את ההכרה:).
"הפורצלן המכאיב" האם הוא חיי מחמד?
תמי, אם את שואלת למובן השיר – תצטרכי להפנות את השאלות לבת קול וחצי. אבל אם תקחי בחשבון שהיא הכותב הדובר בשיר, אולי כל זה יתבהר?
לא, תמי, זה לא תקשור. בכלל לא
אמיר, אשב בצד אולי אבין.
גם אני.
אולי אבין.
:))
הניקוד הלך לאיבוד בטירוף
מצא חן בעיניי , אולם לא הבנתי על מה ענה המענה? חיות פלסטיק וצעצוע פורצלן…הרבה כאב.
סיגל, בעיניי זה לא "מענה" על נקודה ספציפית אלא כמבט אחר מעין הסערה.
מבינה. יש לי דיאלוג מול העיניים והצלחתי להבין שתי שפות. מכירה אתכם. זולגת איתכם. מחבקת אתכם.
אין לי מה להוסיף כאן. בלוג קסמים.
תודה, סיגל ()
הלכתי לאיבוד מאד, ובת קול וחצי נמוגה לי בין המילים שלא ניקדת (ולא במקרה, מן הסתם).
(כבר מהשירים הקודמים חשבתי מי/מה יכולה להיות "בת קול וחצי". אם בת קול היא הד, בת קול וחצי מחייבת ספירה של מספר הקולות הנשמעים).
אפשר קצה חוט?
נדמה לי שבת קול ובן מילים כתבו כאן ביחדנדמה לי עוד ש..וחצי הוא בין המילים.
אֲנַחְנוּ הַפְיוּז
שֶׁעָף מֵרֹאשׁוֹ שֶׁל אֱלֹהִים.
אֲנַחְנוּ מְנַת הַיֶּתֶר,
הַנְּשָׁמָה שֶׁשּׁוֹכֶבֶת עִם עַצְמָהּ.
(מתוך "אהבה מכשפת")
לאמיר:
כן, התחלתי לחשוב שמדובר במשהו כזה, נוכח העובדה שמצאתי בשיר רק "אני כותב" ו-"אתה", בלי שיהיה ברור איפה נגמר "אני" ומתחיל "אתה".
זו בהחלט תפנית לא צפויה, אבל משתלבת היטב בתוך "החלום הממשי".
טוב ויפה.
תודה על קצה החוט.
בעניין הפוסט הקודם: ראיתי בתגובות שכתבת שם על "משמעת דיאלוגית", וההגדרה הזאת מוצאת חן בעיני. משמעת פנימית, כמובן. לא משהו שיכול להיות מוכתב מבחוץ/מלמעלה. אני חושבת שיש מי שנרתע מהחלק של המשמעת, אולי כי הוא מתקשר לאיפוק, ואמנים רבים מן הסתם מרגישים, שאיפוק ומשמעת פנימית הם האנטיתזה של יצירה. אני דווקא לא חושבת שיש בהכרח ניגוד בין שני הקצוות האלה, אבל אני מתרשמת שהתפיסה הנפוצה היא, שהם לא הולכים טוב ביחד.
עדה, עדיין לא פגשתי שום אמן מצליח (ובכוונה איני אומר "חשוב") שלא הייתה לו משמעת פנימית לפחות בתחום האמנות שלו. משמעת היא מלה נפלאה בעיני בכל תחום בחיים כשהיא באה באמת לא בכפייה מבחוץ אלא ממקום פנימי – מקום ש ו מ ע, וגם משתמע ונשמע (בשני מובניו).
לגבי בת קול וחצי – היא קיימת וכותבת, גם אם בלשון זכר…
בעניין המשמעת – נראה לי שאנחנו מסכימים בעניין הזה (הרי מלכתחילה הסכמתי עם ההגדרה שלך), רק לא הבנתי את ההבחנה שאתה עושה בין "חשוב" ל"מצליח" דווקא בהקשר הזה.
ובעניין בת קול וחצי – אוקיי. 🙂
להבדל הזה אני נזקק שוב להפנות אותך אל "הקורא עונה ליצירה"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182
במונחים שדיברתי בהם שם, אמן יכול להיות "מצליח" באמצעות איכות טכנית מופלאה בלבד. כדי שיהיה "חשוב" דרוש גם מסר וחזון.
אני מגרדת מהאוויר ריח
ושומעת את מוזיקת הקיץ.
הרוח דקה והירח עבה.
מה נוקש בבשר?
החילזון מתגעגע לקונכיה.
תני לו להכנס.
עוד לא נוצרת והוא כבר אוהב אותך.
עוד לא שמש וכבר נטרפת.
אני מגרדת מהקירות ריח
ומתגעגעת לצורת האוזן,
להתכנסות הים עד קצה עיני.
הי, בת קול וחצי,
איזה קול (וחצי) השמעת פה.
שיר נפלא.
הרוח דקה אבל הריח מכלה.
הרוח נוקש בבבשר והים מהדהד בקונכיה.
שלא לדבר על הטרפים 🙂
תֵּן לִשְׁתּוֹת מִן הַבְּאֵר לַצָּמָא שֶׁיִּשָּׁאֵר
כְּמוֹ זִכָּרוֹן בּוֹעֵר אַחֲרֵינוּ לְצַלְצֵל
שֶׁהָעֵדֶר מִתְקָרֵב וְהָעֶרֶב שׁוּב יוֹרֵד
כְּמוֹ הַתִּינוֹק לַשָּׁד, כְּשֶׁהַכֹּל הוֹפֵךְ אֶחָד
כְּשֶׁחֹשֶךְ שׁוּב עוֹטֵף אֶת הָאֹהֶל וְהַלֵּב
וְאָז גַּם אֲנִי חוֹזֵר –
צְלִיל שֶׁאֵין לוֹ הַתְחָלָה
שִׁיר בְּלִי סוֹף, בְּלִי אַף מִלָּה:
אמיר
שהממשות תחזור אל חלומה…
שהאפילה
תחזיר אותי אל החלום הממשי.
2 משפטים מדהימים
יפה ואמיץ . זורם לו השיר . בכלל אוהבת את כל הסדרה
השיר הזה הוא היפה מכולם, אך אני תמיד חושבת כך על השיר האחרון שאתה מעלה.
ובכל-זאת מוכרחה להוסיף, האנטימיות העולה מן המילים, מן התיאור-כמו בפרוזה, מדברת אלי.
תודה אסתי, באמת שיר נפלא ואינטימי, אבל הוא לא שלי אלא של בת קול וחצי.
תודה לך, מירי. יום אחד לא נצטרך בשביל זה אומץ..:)
אמיר הפעם התייחסתי לאומץ בצורת הכתיבה הייחודית.
תודה, מירי, אבל לא שלי…
כן, דבי, גם אני חושב ככה. תודה בשמה 🙂
בת קול וחצי הוא בחור מוכשר בלא ספק.
אתה בטוח שאתה יכול להסביר כל מילה ומילה שלו? עד כדי כך אתה קורא אותו לעומק?
ברמת האיות והניקוד, נדמה לי שכן. ברמת השיר אני משאיר את המלה היודעת לבת קול וחצי.
והדס, למה את חושבת שהוא בחור דווקא?
בחור מוכשר יכול בלי בעיה לכתוב גם בלשון נקבה, לא?
התשמע
בת קול
וחצי בת בת קול
ותשמיע קולה
ליושבי מערה ובור
ותעבר את החושך
וברחמה יברא אור.
ומתוך ארון הספרים: רבי שמעון בן יוחאי ובנו ישבו במערה 12 שנים וכשיצאו וראו בני אדם כשהם חורשים וזורעים. אצר בן יוחאי: "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנים עיניהם מיד נשרף, יצאה בת קול ואמרה להם: "להחריב עולמי יצאתם, חיזרו למערתכם".
אמיר
שמור על בת קול וחצי אוצר הנשמה.
רק שמור נפשך מהחצי
והשיר שלך, משה?
אילו מתנות!
גם לר" מאיר יצתה בת קול ולא קיבלו את דבריו… אבל אני מקבל.
תודה מלב.
אמיר, לא בטוח שהבנתי את שאלתך.
ראיתי פעם עבודה של אמנית ששמה: "של מי העובר הזה"? העבודה עוסקת בשאלה מי הם האבות והאמהות (מקורות השראה והשפעה) של יצירה ונזכרתי במשנה זו מאבות
אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע:
משה, זו מסכת אבות, אבל איך זה מתקשר?
מה ששאלתי הוא על השורות (אולי אתה לא חושב שהן שיר, אבל אני כן)-
התשמע
בת קול
וחצי בת בת קול
ותשמיע קולה
ליושבי מערה ובור
ותעבר את החושך
וברחמה יברא אור.
כן זה שיר, והוא שלי, אבל ההשראה הייתה מהשיר של בת קול וחצי שלך, ומשם ההקשר למסכת אבות באשר לשאלה שלך, שלי?
רבותי, עוד לא הלכתם לישון?
תיכף יגיע זמן תפילת שחרית..
הלו הלו. ואת?
הבנתי, משה. אהיה אפוא עם הארץ של שירה… תודה.
ניצור חברותא של עמי ארצות?
לא חושב. במובן של "שלי שלך ושלך שלי" זה אפשרי רק כשמשהו נוצר מתוך דיאלוג פואטי בתגובה על רעיונות וחומרים דומים, וגם אז – כמו פה עם משה זה לעתים רק במילון ובתמה, אבל לא בהקשר שבו נוצרה היצירה.
רק אהבה יכולה להמיס
מנורת ניאון לחופן אותיות
מלוא הכיס.
קיא ומים שמן כהל ושערה
הן התחלה מתוקה
לזוג עינים על מחבת
להפוך לזוג דגים
בעין הסערה
ורק פרש עתיק יומין
ידע לזהות סוסונים
על סחרחרת
ולקטוף להם פרח שיר
המזמר במחול תוגה
אוהבת לא אוהבת
הלב שניעור ופָעַם
"אוהבת, לא אוהבת"
דיבר לבד?
על חוף אגם עתיק
בארץ אלכסנדר
חגה סחרחרת סוסים בלי פרש.
מה מותר האותיות
מן הניאון? סערה?
האם האהבה זקוקה לַחיות?
לחיים?
אוהבת, לא אוהבת,
לחש עוד הרמץ
לדגים על מחבת.