אמיר אור
אמיר אור
נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות.
על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות.
אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן.
ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער".
אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.
אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
תודה, דבי.
תודה לך, אמיר
השיר מרגש וקצת מסתורי, הציור מאד מתאים.
תודה, עדנה. מרתק תמיד להוציא את התמונות מן העין אל מול העין.
ככה נהניתי גם מהדואט שלנו ב"בראשית הי(ת)ה אלוהים אנדרוגינוס"
אמיר, הציור של דבורה אשכנזי- מקסים.
מסקרן אותי האם הציור נולד בעקבות השיר או הפוך…רקדנית על חבל
חבל הצלה, נראה לי כמטפורה לזיכרון.
1. "הַאִם הִיא זוֹכֶרֶת?"
2. "עַכְשָׁו מִתְאַמֶּצֶת לִזְכֹּר עוֹד יוֹתֵר"
3. "הִיא לֹא מַצְלִיחָה / לִזְכֹּר"
ההיזכרות מהווה סוג של תרפיה אנושית- סידור הבית הגדול עמֹק פנימה. הליכה אל הזכרונות לעיתים יכולה להיות מסוכנת, רצוי ללכת/לרקוד בעקבות החבל=חוט מקשר להווה. אפשר לתקן את העבר/הווה בתהליך כזה. כדי להיוולד כל פעם לתוך הווה אפשרי, נסבל..
תמי, הציור נולד בעקבות חוויה פנימית שלי, כשקראתי את השיר של אמיר, הרגשתי שהייתי שם – בבית הגדול
תודה
דבורה
דבי, איזה יופי של ציור. כן, אני מבינה בדיוק על מה את מדברת- " הייתי שם- בבית הגדול"
דבי, הצלחתי להעלות עוד אחד מהסידרה – אתמול זה פשוט לא הלך לי. אני חושב שיחד האמירה וההקשר חזקים עוד יותר. בשבילי על כל פנים.
שוב תודה.
אמיר
תודה, אמיר
מלים צורת וצבעים מעצימים זה את זה.
תמי, גם בשבילי מלת המפתח של השירים האלה היא ההיזכרות. לכן דווקא בשיר הזה ובכל הסדרה הזו התמונה היתה צריכה מבחינתי לעמוד קודם כל כמציאות לא אלגורית. התגובות הרחיבו והעשירו אותה (ואותי). מבחינתי לא היו שם סתירות או צורך לבחור בין הקריאות השונות, אלא הן פעלו עבורי כסימפוניה.
אמיר, כן, גם אני לא הרגשתי לחטט, לבחור היה לא היה. השיר עצמו הביא את הזכרון הפרטי שלי ובזה יופיו.
אוי אתה מדבר על כלל התגובות. כן נכון קראתי אותן ויכולתי להתחבר לכל כותב וזוית הראיה שלו את השיר.
גם וגם כמובן 🙂
ואני לגמרי לא נגד "לחטט", כלומר ללכת בעקבות התובנה או הקתרזיס. רק לא רציתי לדלג על ההתנסות בעולם הספציפי שהשיר מציע, כי במקרה הזה בשבילי היא הייתה העיקר.
אמיר "לחטט" כאילו זה היה דוקומנט שצריך להחליט היה לא היה…. לחטט כקתרזיס- בטח, עוד ועוד אחטט…
אנחנו מדברים על אותו הדבר:))
כן, בדיוק. החוויה קודמת, כי בלעדיה אין הבנה. אני חושב שבשיר שמביא תמונה כדאי לצלול לעולם שלה (ואם השיר כתוב טוב זה אפשרי), ומשם לחפש הבנה של החוויה.
אם מדלגים מיד לפירושים – אלגוריים, פסיכולוגיים, פוליטיים וכו" – מחטיאים את ההתנסות ואת האמנות.
וואוו, מעולם לא התרגשתי מציור. והנה מציור שצויר לשיר ,שבו הכל פתוח, ציירת דבי ציור שגם בו חבל ההצלה הוא ממה שזה לא יהיה(הכל פתוח נשאר), ועולה בי דימעה.
ציור מקסים.
תודה, סיגל
תודה לכולם
אני מאוד נרגשת מהחיבור. בשבילי זו חוויה עצומה.
דבי, הצעת לה ולנו על הבד תיקון ורפואה הישר מתוך הנפש.
אבל אפילו בחבל הזה אפשר לרדת או לעלות, לא?
אמיר,
כן בהחלט, שני הציורים מבטאים את התחושות. והחבל מלכתחילה נועד להצלה עם המון תקווה
דבי
שיר מקסים. תמונה מקסימה. איזה חבל יפה.טוב שיש לה חבל לפחות. תאר לעצמך שלא היה?
שירית היקרה, תודה. כשחושבים על זה, חבל (בניקוד שונה) הוא גם חלק, נחלה ואפילו "חבל בנעימים" ומצד שני "חבלי לידה" וסבל.
הלך החבל אחרי הדלי…
אמיר היקר, אתה צודק.
המילה חבל באמת מככבת בשפה העברית.החל מחבל הטבור, תחילת החיים בגוף אחד, חבלי יצירה ועוד..
ובהמשך להלך החבל אחר הדלי,תפס את החבל בשני קצותיו.ווחבל ארץ הוא קצת כמו חבל חוט, כי הוא קושר.ואני מקווה שאני לא מחבלת בשפה , בסך הכל אלו הם חבלי בראשית.
שירית, לא את בכלל לא מחבלת בשפה, להפך, את רוקדת על החבל.
בעצם ח.ב.ל. בא משני גזעים שונים (ח" גרונית וח" לא גרונית שאבדה לנו) האחד התפתח למשמעויות של 1. לקשור יחד ו-2.להתעבר והשני במשמעויות של 1. להכות, להרוס ושל 2. כאב.
במקרה הזה הייתי מדבר על חבלי אהבה בחיבור אחד ונורא, בשני המובנים.
באמת שפה טובה. החבל כאלמנט שמחבר לזכרון,אפשר לזרום איתו למטה במורד הזמן או כלפי הזמן הזה .
וגם יפה שחבל וחיבור וחבר יש בהן אותיות שהן זהות.יפה איך מחשבות עפות מאחד לשני ויוצרות הפרייה של מחשבות חדשות.מהנה.
שירית, בחוש לשוני חברת חבל לחבר (ל" ו-ר" מתחלפות בעברית) וחבל ההצלה האמיתי הוא אכן סוג של חיבור לעצמך.
ואולי בחיבור הזה, מעלה ומטה על חבל הזמן, מטפס האני מזיכרונות זכורים ושאינם זכורים אל מי שהוא עכשיו.
שיר וציור יפים ומדברים וצובעים, כל אחד לחוד ושניהם ביחד עוד יותר.
תודה, איציק.
קראתי פעם ספר של יונה וולך שאליו הצטרפו ציורים של ציירת (ויסלחו לי כל הציירים על אי הידיעה של שמותיהם , הם פשוט מופלאים לבינתי והבנתי)…מה שעשיתם כאן ביחד וכל אחד לחוד זה פשוט מדהים. (פעם ניסיתי לכתוב שירים על ציורים, כאלה שמתארים תמונה ויצא עלוב ברמות על. כעת אני מבינה ,שההיפך זה הרבה יותר עוצמתי ,במיוחד, אם השיר כאב והתמונה מזור -פשוט מפעים.
תודה לשניכם.
סיגל היקרה, הציור צויר לפני כמה חודשים, השיר של אמיר החזיר אותי לאותה חוויה שחשתי אז.שמחה ונרגשת שהחיבור יצר חוויה גם לך ולאחרים
דבי
תודה, סיגל. זה מרתק גם בזמן אמיתי – כלומר שיתוף פעולה של אמנים. כשהחיבור טוב תמיד תקבל זווית שלא חשבת עליה, אבל שאפשר להמשיך דרכה.
זה יכול לקרות בתחומים שונים לגמרי – עבדתי למשל עם הצלם ארווין שנקלבאך, עם הרקדן אמיר קולבן ועם יאיר דלאל.
ואפשר ללכת משני הכיוונים (למשל לכתוב תגובה לציור או לקבל ציור תגובה לשיר. להלחין שיר שלי – או להפך שאכתוב מלים ללחן שיימשך אח"כ עם המלים).
לגבי הלחנה של שיר. פעם כתבתי שיר וחברה שלי הלחינה ושרה אותו בארוע מסויים, באותו הרגע הגשתי לה את השיר במתנה…השיר כל כך משתנה עד שהוא הופך להיות מוסיקה יותר ממילים וכאילו כבר לא שלי. ציור ושיר לעומת זאת נמצאים במשפחת השקט לכן הם יכולים להתקיים זה לצד זה בלי לגרוע זה מזה.
המוסיקה היא סוג של פרשנות לשיר, אבל כששני אמנים עובדים יחד השיר לא "נאנס", אם כי הוא הופך להיות משהו באמת אחר.
עם יאיר דלאל היתה לנו התנסות ממש מוזרה גם בכיוון ההפוך: הוא התחיל לנגן מין מנגינה בדואית על הכלי שלו, ואני התחלתי להפוך צלילים לתמונות במלים על הכלי שלי. הוא היה בהלם כי היו שם פרטים ביוגרפיים שלו. בסופו של דבר השיר הפך ללהיט אצל הבדואים בסיני… ובמיוחד אהבו את המשפט "תן לי עין לגרש / את השכל אל האש" (למרות שהם היו שרים "תן לי עין ליתגרש")
גם אני קצת כמו הבדואים נצמדת למוסיקה ומסלפת מילים. אתמול ניגן חבר על פסנתר והתגלגל מצחוק…שרתי, שרתי ,אבל למרות שלא דייקתי במילות השיר איכשהו שמרתי על המשמעות.
אגב, ממש נשמע כמו שיר מדורה הקצת שרשמת, אפשר לשמוע כמעט את המנגינה בזכות הקצב.
טוב, אז הנה ההתחלה (שיר די ארוך, כיאות לשיר בדואי):
בַּמַּסָּע שֶׁלֹּא נִגְמַר
יֵשׁ וְאֵין כְּמוֹ גַּלִּים
מַגִּיעִים לֹא מַגִּיעִים –
וְאֵיפֹה אֲנִי?
אֵין לִי פֶּה וְלֹא פָּנִים
רַק גַּעְגּוּעַ וּמִדְבָּר.
תֵּן לִי עַיִן לְגָרֵשׁ
אֶת הַשֵּׂכֶל אֶל הָאֵשׁ –
מִי הָיִיתִי לֹא זוֹכֵר
אֵין מָחָר לִי רַק עַכְשָׁו
רַק אַתָּה כְּמוֹ כּוֹכָב –
וַאֲנִי כְּמוֹ צֵל עוֹבֵר
עַד שֶׁבַּמִּזְרָח תִּזְרַח
בְּעוֹלַם צְלָלִים אָפֹר
עַד שֶׁכְּמוֹ הַכְּפוֹר אֶמַּס
שֶׁאֶשָּׂרֵף בְּתוֹךְ הָאוֹר
לַחֲזֹר אֵלֶיךָ, סָח
שֶׁכְּבָר פֹּה אֲנִי.
מקסים! גרוניות כמו שצריך.
גם לי היה פעם אחד שהיה מדורה בפני עצמו.
תביאי.
אולי באמת הגיע הזמן שאחפש חוט מתאים למחשב האחר ,שבו נתתי להמון שירים ללכת לאיבוד. אולי.