אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
2
בְּחַדְרָהּ
הִיא הָיְתָה זַמֶּרֶת בָּרִים / וְהִיא הִמְשִׁיכָה לָשִׁיר / גַּם בָּעִיר הַכְּבוּשָׁה / לְבַד / בְּלִי דָּבָר שֶׁיָּגֵן עָלֶיהָ / מִלְּבַד תְּשׁוּקָתוֹ. / עַכְשָׁו, בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה / הִיא יוֹשֶׁבֶת וּמִסְתַּכֶּלֶת / בַּמַּרְאָה הָאוֹבָאלִית בְּחַדְרָהּ הַקָּטָן / שָׁם מָסְרָה לָרִאשׁוֹנָה / תְּמוּרַת הֲגַנָּה וּמָזוֹן / אֶת גּוּפָהּ לִרְצוֹנוֹ. / אֲבָל אַחַר כָּךְ – לָמְדָה לֶאֱהֹב / אֶת פָּנָיו הַנָּאִים, חַסְרֵי הַמַּבָּע / אֶת מַדָּיו הַנָּאצִיִּים / אֲפִלּוּ אֶת מַגָּעוֹ / הַמֵּימִי, הַצּוֹנֵן.
כְּשֶׁהִיא נִכְנֶסֶת לְהֵרָיוֹן / הוּא מְמַלְמֵל מַשֶּׁהוּ בְּאַרְסִיּוּת / עַל 'הַזּוֹנָה הַסַּחְטָנִית'. / הִיא בָּאָה אֵלָיו, מְרַחֶפֶת / הֲלוּמַת מַשְׁמָעוּת, רְווּיָה בְּחַיֶּיהָ / פּוֹסַעַת בִּרְחוֹבוֹת בּוּדַפֶּשְׂט הָאֲפֹרִים / לְקֶצֶב הַדֹּפֶק שֶׁל שְׁנֵי הַלְּבָבוֹת; / אֲבָל הוּא / לֹא מוּכָן לִשְׁמֹעַ כְּלוּם / מַכְרִיחַ אוֹתָהּ לְהַפִּיל / גַּם מְשַׁלֵּם / וּמְוַדֵּא.
לַמְרוֹת שֶׁכָּל-כָּךְ רָצְתָה אֶת הַתִּינוֹק הַזֶּה / כָּל-כָּךְ כָּמְהָה / לְאוֹת הָאַהֲבָה הַזֶּה / הָאֶחָד, / לַמּוֹתָרוֹת שֶׁל בַּעֲלוּת / עַל חַיִּים שֶׁל מַמָּשׁ / לִדְאֹג, לְטַפֵּחַ – / אֲבָל מִי הָיְתָה מְעִזָּה, / מַעֲלָה בְּדַעְתָּהּ / לְהַמְרוֹת אֶת פִּיו?
כֵּן, הִיא הָיְתָה מַמָּשׁ מְפֻחֶדֶת – / אֲבָל רַק עַד שֶׁנִּגְמַר / כְּשֶׁבַּחֲזָרָה בַּבַּיִת / כְּאוּבָה וְרֵיקָה מֵחַיִּים וּמִמָּוֶת / לֹא נוֹתַר בָּהּ פַּחַד וְלֹא תִּקְוָה / לְהָגֵן עָלֶיהָ מִלֹּא-לִרְצוֹת / לִדְאֹג / לְשׁוּם חַיִּים.
מההתחלה: 1 – "בבית הגדול"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=3935#post3935
חבל הצלה ל"אשה בבית הגדול" / דבורה אשכנזי
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3955&blogID=182
בוא"נה, אמיר, זה משהו! הפלת אותי! חולירע, אני מה זה מקנא… מ-ק-נא!!! הלוואי שאני הייתי כותב את זה. היום כבר לא אכתוב…
יוסי יקירי, אני כמעט נבוך. לא חסר כלום לרבנית שלך… תודה.
אמיר, כאן יש פוזיציה חדשה, עוד זיכרון חיי בלבירינת של הבית הגדול.
בשבילי כל סרסור ארס- לבוש בגדי נאצי. אין לי חמלה למקצוע שלו. העליבות שלה במחשבה שתינוק יעניק לה "לַמּוֹתָרוֹת שֶׁל בַּעֲלוּת / עַל חַיִּים שֶׁל מַמָּשׁ" רעיון זוועה, הקורבן הקלאסי.
זמרת הברים ממש לא במקום שיכולה לבחור גם לו חשקה למות, אין לה כוח לא לחיים ולא למוות- זומביות מוחלטת.
בשיר הזה אני מתחברת אליו כצופה מהצד, כאילו והיה סרט. לא ממקום אישי פנימי. יש לי אמפטיה לדמות אבל לא שיכפול.
אמיר, אמפטיה=אמפתיה.
אמיר, כל כך יפה כשהיא "פּוֹסַעַת בִּרְחוֹבוֹת בּוּדַפֶּשְׂט הָאֲפֹרִים / לְקֶצֶב הַדֹּפֶק שֶׁל שְׁנֵי הַלְּבָבוֹת; "
תודה. האחדות הזאת, השלמה, היא הקונטרסט הכי נורא ל"זוגיות" שבחוץ, לא?
אמיר, תאר לך, לפעמים השני לבבות בגוף אחד- הריון או בצורה אחרת הלב והלב של הלבידו. או כפי שאתה מתאר…
מרגש לחשוב על זה. למה את מתכוונת "הלב של הליבידו"?
פה יש בחוץ רק יחסי קורבן ומקרבן, אבל את בוודאי מתכוונת למשהו רחב יותר?
הלב כמשאבה שרירית הולם בקצב הלבידו זה מנגנון שאין עליו שליטה. כשהיא באה אליו מרחפת, הלומת משמעות, רוויה בחייה היא פועמת ללא שליטה על גופה. זה הסימן חיים היחיד שהיא נותנת לעצמה לחוות. זה הזמן בו הייתה בה פריחה. כל יישותה פעמה כולל הלבידו שלה. אבל לזה לא היו לה קליינטים…
אהה. הבנתי.
זה היה נראה כמו משהו אחר?
לא, פשוט לא הייתי בטוח מהו "הלב של הליבידו" משחק מלים עם מקדם מטפורי…
🙂
אני מבין, תמי. זה כמו ההבדל בין האב-טיפוס ליישומיו…
שימי לב ששיר-הפרוזה הזה הוא גלגול של קודמו בתוך היסטוריה – "מִי הָיְתָה מְעִזָּה, / מַעֲלָה בְּדַעְתָּהּ / לְהַמְרוֹת אֶת פִּיו?" הוא מין הדהוד של השליט האלקטרי ההוא "שֶׁאֵין יְצוּר שֶׁיָּעֵז / – גַּם אִם הוּא רוֹצֶה רַק לָמוּת – / לְהַמְרוֹת אֶת פִּיו.".
כלומר, הראשון פתוח יותר – לכל מימוש אפשרי, ואם תציצי ב"הבית הגדול". זה ייראה מיד, במכלול הכיוונים שמסתדר מצוין יחד.
"הבית הגדול יכול לעמוד לבד. "בחדרה" הוא אחד החדרים של אותה הגברת מ"הבית הגדול". כביכול הטענה שבכל אשה נמצאת גם זמרת הברים. הגוף כשליט יחיד על הנפש או הסרסור כשליט חיצוני על הגוף והנפש…יש בהם חוט מקשר. השיר הבא יכול היה להיות הילד שלה שישלוט בה…
כן! זהו אחד החדרים האלה, בבית הגדול.
ובקשר לילד – אמרת, ואולי לא ידעת מה אמרת… יש גם שיר כזה.
אתה מתכוון לשיר "הפעם הא נולד"?
אז כן ידעת מה אמרת… כן.
ל לא ידעתי. את הספר שלך ברוב טיפשוטי נתתי לחברה ואני כל פעם מדפדפת באתר שלך. ברגע שהשירים התחילו להתפרסם כאן אז נחה דעתי ולא רצתי לקנות עוד ספר. ולכן לא קראתי בעיון את "הפעם הוא נולד" ..סיפור ארוך לתשובה קצרה- לא ידעתי.
ארכוש מחר עוד עותק כי זה ממש מרגיש שונה לקרוא מתוך הדפים עצמם.
זה כמובן לא הילד הזה, אבל הרעיון נמצא שם.
מעזה, לא מעיזה
סימוכין – כללי הכתיב חסר הניקוד
http://hebrew-academy.huji.ac.il/decision4.html
אין כותבים יו"ד לציון תנועת i במילים שאין i בצורתן היסודית, כגון לבי, צדו
וכן בפעלים: מקלים, מסבים, מגנה, תסבינה
לא מקובלים עליי הכללים האלה.
לא "הייתה" בשני יודים ולא "צדו" בלי יו"ד.
אוח, הנושא החביב עלי: איחוד כתיב.
מעזה אצלי בכל זאת בלי יוד, בגלל שמעיזה, זה מישהו שמעיזה את העזים. קיבלתי על זה על הראש מעמליה כהנא כרמון לפני 25 שנה, אז למדתי.
צידו וליבו וכו", אני בעד עם יוד.
הייתה, לא אכפת לי לקבל את גרסת האקדמיה עם שני יוד.
עקרונית, כעורכת בהרבה הוצאות, שכבר שיגעו לי את השכל כל אחת מהם עם הכללים שלה, אני בעד איחוד כללים כלל ארצי.
מי מצטרף לתנועה שליע למען איחוד כללי כתיב?
יעל, יכולתי להיטפל ל"בגלל ש" במשפט שלך, אבל זה נראה לי אווילי. לשפה יש חיים משלה ואני לא (ולא כתבתי "ואינני", לתשומת ליבך) חושב ששינויי הגייה, כתיב, וביטוי הם איום על השפה. האיום היחידי שאני רואה כיום הוא באינגלוז החשיבה הלשונית שלנו. כשאשה אחת בסופר לידי אומרת לשנייה "ראית ת"אבטיח הזה? בסט אוף דה בסט" ומרגישה "אינית", אולי יש בזה איום. כשאנחנו אומרים "לעשות מקלחת" זה אולי מאיים על שרירי העברית שבראשנו.
אחרי כל ההיבריש הזה מצחיק להתווכח על כללי האקדמיה שבאים ממקום צר מאוד בעיניי. לשמחתי דווקא העגה מראה חיות עברית נפלאה, וזה אחד המקומות היותר מרכזיים של המטפוריקה והחושים של שפה.
אבל אתה שוכח את מלחמות האחדת הכתיב בין העיתונות וההוצאות לאור. לכולם יש את הכללים שלהם. זה מכביד מאוד מנסיוני.
יעל, ואיך נבדיל כוס שטורפת בלילה מכוס משקה? או אם בכתיב מלא עסקינן – בין חול שאינו קודש לחול על שפת הים? לרוב ההקשר יעזרנו. וכך גם בשפות אחרות.
במקרה זה, נדמה לי שלא רבות ממכרותינו מעיזות את עזיהן בימים אלה, אבל רבות מעיזות לעמוד מול אתגרים, ואחדות אף מעיזות פנים.
אם מחפשים האחדה טכנית, אני מסכים אתך שיש בזה הגיון, אבל כללי האקדמיה יצרו לא פעם מפלצות מכוערות ומיותרות, ולא בכדי המו"לים והעורכים התנגדו לקבלם כפי שהם.
הסדר והמגיה המיתולוגי עמית בן יהודה הציע כללים הרבה יותר מתחשבים בשפה הכתובה, שגם אם יש לי פה ושם השגות אני מסכים עם ההיגיון שלהם. אם תרצי אפנה אותך.
מה שמדהים ומדאיג אותי יותר הוא שאנשים מתהדרים באנגלית של אקדמיה או של טלנובלות, כאילו אבד הכלח על העברית. באנגליה או בצרפת, בהודו או ביפן וכנראה כמעט בכל תרבות לא דרוסה אנשים ניכרים ומתגאים בלשונם, ואפילו מסמנים לעצמם פלוסים ומינוסים קטנים על הרקע וההשכלה של בן שיחם (לעתים גם באופן מביך).
לא אמרתי שכללי האקדמיה מוצאים חן בעיני, רק שהיה רצוי להאחיד בארץ לפי איזשהי שיטה שיחליטו עליה כי ככה זה יוצר בלבול וכאב ראש מיותר.
שוב, בתור עורכת, זה יוצר לי המון בעיות כי אני עובדת עם כולם, וממש משתגעת מזה.
כמו שכתבתי לעדה, כרגיל הכול ענייני אגו, אפילו הדבר הטפשי ןהטכני הזה. או ענייני טעם אישי. ולא אסגיר את שם העורכת הראשי החשובה שהיתה מקבלת התקף זעם לו עורכים כתבו אימא עם יוד.
ואגב, גם לי יש שיטת האחדת כתיב שאני עצמי קבעתי אותה, ונראית לי הכי נכונה והוגנת עם השפה. אז מה? לכולם יש. וכל אחד חושב ששלו הכי נכונה וטובה, כרגיל. משחקי האגו ברמה. לא יבוא פתרון לזה, אני יותר מדי שנים בעסק הזה, ואין פתרון.
לצערי יש אנשים שבכלל לא יבינו על מה את מדברת.
השפה, גם הדבורה וגם הכתובה קצת הלכה לאיבוד.
וה-WORD שמסמן בקו אדום בכל פעם ששכחתי "י" איך נשכנע אותו?
דבי, אפשר לראות באדום העריץ של הוורד הצעה. לא פעם הוא פשוט לא מכיר את המלה, ואפילו מלה עברית מקראית. אבל כמובן אפשר לבטל במחשב את הפונקציה הזו אם היא מטרידה.
הבעייה הוא לא הוורד, אלא הדור הצעיר, שרבים מהם אינם יודעים כתיב כי מערכת החינוך קיצצה את הדרישות בשלון. וזה מתחבר ל"לגעת בדיבור"
את צודקת. ב"לגעת בדיבור" סיפרתי בתגובות איך התפרנסתי באוניברסיטה ממה שלמדתי ל"סקר" של כיתה חי"ת.
כשהרמה ירודה – מורידים את הדרישות והכל (=הציונים) נעשה בסדר.
יעל, קמו כבר הרבה מציעים כדי לפתור את הבעיות בשיטת האקדמיה, והמו"לים כידוע לך לא מקבלים אותה. אבל זה לא נורא. כבר היו דברים מעולם ואפילו רחוקים יותר בשונותם (סכין ושכין, ארעי ועראי, לשון זכר ונקבה וכו"). לא מפה הסכנה, לדעתי.
מעיזה ולא מעזה.
(מֵעֵז – מְעִזָּה כמו מֵגֵן- מגִנה).
לֹא נוֹתַר בָּהּ פַּחַד וְלֹא תִּקְוָה / לְהָגֵן עָלֶיהָ מִלֹּא-לִרְצוֹת / לִדְאֹג / לְשׁוּם חַיִּים.
משפט כל-כך קשה! לא לדאוג לשום חיים – נגד טבענו.
כן, דבי, זה המקום שבו לא רק אין לך יותר רצון, ואפילו לא רצון לחיות, ואפילו לא כוח לשים קץ לזה.
זה יותר נמוך ממוות. וטבענו הוא לחיות באופן הכי מלא שנוכל.
definition of GRAMMAR
אמיר
הנה הגדרה שמדברת אלי
GRAMMAR IS A SYSTEMATIC DESCRIPTION OF THE WAYS IN WHICH WORDS ARE USED IN A PARTICULAR LANGAGE.
THE GRAMMARIAN GROUPS WORDS THAT BEHAVE SIMILARLY INTO CLASSES AND THEN DRAWS UP RULES, STATING HOW EACH CLASS OF WORDS BEHAVES.
WHAT CLASSES ARE SET UP AND HOW THE RULES ARE PHRASED IS A MATTER OF CONVENIENCE.
A GRAMMARIAN IS FREE TO CLASIFY HIS MATERIAL IN ANY WAY THAT SEEMS REASONABLE TO HIM.
BUT HE IS NEVER FREE TO SAY THAT CERTAIN FORMS OF SPEECH ARE UNACCEPTABLE MERELY BECAUSE THERE IS NO PLACE FOR THEM IN THE SYSTEM HE HAS DESIGNED
(נלקח מRANDOM HOUSE DICTIONARY –
1957-DICTIONARY OF CONTEMPORARY AMERICAN USAGE)
שירית, תודה רבה. האמת היא שבאקדמיה העברית (וגם לא בצרפתית) לא קוראים ראנדום האוז, אלא (בין השאר) מנהלים משטרת שפה פחות יעילה אפילו ממשטרת ישראל.
איזה קאמפיות גם כאן. איזו אפלוליות ברים גרמניים בלילה.
והנה שלי, מתוך "סוף סוף רומן" שיצא בחרגול. פה קולט, הזקנה שמאיה הגיבורה כותבת את חייה, מתוודה על הרומן עם איש האס.אס.
"כך פגשתי ביוהאן. כבר בפגישתנו הראשונה הוא סיפר לי שהתפלל באופן מיוחד למדונה לקבל הצבה בפריז, עיר המוזות המודרניות, לפגוש בה נערה ארית תועה, ולהפוך אותה לנערה גרמנייה צנועה ונאמנה לפיהרר. והנה פגש בי, ומה זה אם לא אות משמים? הוא הילל את יופיי, ואמר שהמראה הנוכרי שלי מוכיח שדם שטרסבורגי זורם בעורקי, וכולם יודעים, אפילו הצרפתים לא יעזו להכחיש זאת, ששטרסבורג שייכת בטבעה וברוחה למולדת הניבֶּלוּנגֶן. ועכשיו יתוקן המעוות, הוסיף יוהאן בהתרגשות, וטיפות של רוק התנצנצו על שפתו העליונה: השטרסבורגים המסכנים לא ייאלצו עוד לדבר בשפה הנלעגת הזאת שלכם, שמולייר שלכם כתב בה את הבּוּרלֶסקוֹת המינוריות שלו, ובּוֹדלֶר כתב בה את שיריו שהכתימו את העולם כולו בפורנוגרפיה. אבל את, ליבלינג, עלייך אני מוכן להשבע שאת ארית טהורה!
ליבלינג יוהאן השיג למעני הרבה תעודות מזויפות במהלך השנתיים שבהן היה מוצב בפריז, עד שהועבר מתפקידו בגין שמועות לא מוכחות על התרועעות חשודה עם מקומית. תורת היופי שוב הוכיחה את עצמה. המידות המושלמות שוב השתלמו, והלב הספוגי של הגברים רק עשה לך חשק לחתוך אותו באיזמל מנתחים לחתיכות פיצפוניות, ולהספיג את החתכים המדממים בכוהל שמונים אחוז.
ליבלינג יוהאן השמן והמסריח התאהב בי ברצינות, ואני התאהבתי ברצינות – בפעם הראשונה בחיי – בפרחח-מחתרת בשם תיאו. תיאו הפרחח, בן בלי ארץ, יהודי נודד בן אלפיים שנה, איש מחתרת שלא דיבר מילה צרפתית, גולה אוסטרי שהתחזה לחייל ורמאכט, איש שהעלה את שיטות ההישרדות שלנו למדרגת אמנות צרופה, והכל כדי לוותר עליהן במורך לב, יימח שמו, חצי שנה לפני סוף המלחמה.
היה זה אך טבעי ששני מתחזים פחדנים יקשרו יחד את מר גורלם. ברחובות ובגנים הציבוריים העלינו מחזה מושלם שכיכבו בו חייל גרמני החובק את נערתו הפריזאית הבוגדת בעמה. כדי לשמור על זהותו הבדויה נאלץ תיאו לנוע ללא הרף בדרכים. מעולם לא נשאר זמן רב מדי במקום אחד, כדי לא לעורר תהיות מחשידות בדבר זהותו. רק עבורי ועבור אהבתנו הטרגית הגדולה חרג ממנהגו, כשהוא נוטל על עצמו סיכון עצום.
ימי פריז היו לנו כמו חופשה שנתית מהמלחמה. אולי אפילו מעצם החיים. העבר נמחה, העתיד הפך לשאלה מטושטשת, ומה שנשאר היה הווה מתוק ומסוכן, שנגזר עליו להיחקק לעד במוחה של אשה גרומת-גוף וקשישה: תמונה קפואה שבה שני מתחזים מתלקקים להם על ספסל חינני ומפורזל-פיתוחים בז"ארדן-דה- לוקסמבורג. היא על עקבים ורכיסת קרסול המעדנת את כף-הרגל, הוא בצווארון רשמי נוקשה ומגפי עור צבאיים לפי התקן.
ככה דהרו החיים עוד כמה חודשים, ספוגים בזיעה קרה ומעיקה שהזינה את החרדות באינספור ספקות. יבוא או לא יבוא? ישרוד או ימות? כמה שנאתי לספור את הרגעים עד שייעלם/לא יחזור/ימות לי בידיים. הרגשתי שבכל רגע עלול להתרחש הנורא מכל. פגישות מקוללות, מהולות בחרדה! למדתי לשנוא אהבות בהולות.
הכל היה שאלה של סבלנות. את מחכה עד הפגישה הבאה, עד ההתקפה הבאה, עד ההתחמקות הבאה, עד הארוחה המלאה הבאה שתאכלי, עד האמבטיה הנורמלית הבאה שתשיגי, עד היום הבא, עד החודש הבא, עד השנה הבאה.
מי שקולל בקוצר-רוח לא הצליח להשיג הרבה. קצרי-הרוח מתים מהר. גברים הם בדרך כלל קצרי-רוח הרבה יותר מנשים. אז מה הפלא שהם הולכים ראשונים? משהו בטח פגום אצלם בהורמונים. הוא חיכה חמש וחצי שנים, תיאו. חמש וחצי שנים! אז לא היתה לו סבלנות לעוד חצי שנה? עוד חצי שנה קטנה ומסכנה? באמת שאני לא מבינה. עד היום אני לא מבינה. לפעמים כעסתי עליו. חשבתי, ומה איתי, ממני לא היה לו איכפת? הרי מה שהחזיק אותי כל השנים האלה היתה התקווה לראות אותו כשהכל ייגמר. אבל לגברים יש כנראה היגיון אחר."
יפה מאוד, יעל, ותודה. אבל בניגוד לסיפור שלך, בשיר שלי אין קמפיות אני חושש.
הוא המשך החוויה של "בבית הגדול" – בעוד וריאציה של הנורא.
תודה.
וכן, הגברת הטראגית שלך היא באמת קורבן.
לאמיר:
בשיר עוד לא התעמקתי, אבל בינתיים אני רק מציינת שמצא חן בעיני מה שכתבת באחת התגובות למעלה על השפה העברית:
"לשפה יש חיים משלה ואני לא … חושב ששינויי הגייה, כתיב, וביטוי הם איום על השפה… דווקא העגה מראה חיות עברית נפלאה…".
ואולי, ברוח מה שכתבתי בתגובה לאחד הפוסטים הקודמים שלך, יהיה טוב אם תמשיך ותגיד את זה בכל מיני פורומים, אולי עוד אנשים ישתכנעו.
בינתיים, קבל כוכבית! 🙂
עדה, גם אני בעד עברית חיה וזורמת, וקבלת עגה ועוד. אבל עם האחדת כתיב יש בעיה גדולה. כל הוצאה וכל עיתון יש לו את הכללים שלו, וזה יוצר בלגן מטורף, ומבלבל גם את הקוראים. אני עובדת בעריכה שנים, גם בעיתונות וגם בהוצאות, ואני יודעת לאיזה נזק זה גורם.
ולגבי האחדת כתיב, כוונתי כמובן כל ענייני היודים והוודים. בעבר, כשזה התחיל, בשנות השישים, הבנתי שהמלחמה היתה אפילו גדולה יותר, וכל מיני עיתונים והוצאות התעקשו לא להכניס את הכתיב המלא.
אפילו ראיתי סרט לאחרונה, "איריס" של דוד גרינברג, משנת 67, שעלילתו מתרחשת חלקית בעיתון, כנראה דבר, לפי מה שזה נראה. ורואים שם את הסדר מתווכח עם העיתונאי עם כמות היודים ששם. בקיצור, בעיה ארוכת זקן כאן בארצנו.
אז למרות שאיני דוגלת בעיקרון בחוקים, כאן, בתחום האחדת הכתיב, הייתי שמחה לראות איזו הסכמה מצד כולם. זה גם יעשה את חיי העורך הקשים והמעצבנים, לקלים יותר.
ליעל ישראל –
אין לי ויכוח איתך בעניין האחדת הכתיב בהוצאות ספרים ועיתונים. זה עניין טכני שבאמת גורם להרבה בלבול מוח. למיטב ידיעתי האקדמיה ללשון עברית קבעה כללים ברורים ופרסמה אותם יותר מפעם אחת, כך שזה באמת יקל על החיים אם יעשו האחדה לפי זה.
אני כתבתי בתגובה לאמיר על משהו אחר – על הפחד הציבורי הכללי מפני שינויים בלשון. על העובדה שגדל בארץ דור שלם שמשוכנע – במין ענווה והכנעה מוזרות – שהוא לא יודע עברית, ושכל מה שהוא אומר בשפת אמו "איננו נכון", ושרק במקורות הוותיקים הלשון היא כמו שהיא צריכה להיות, ושכל מה שחורג מזה הוא "שיבוש". זו השקפת עולם מוזרה מאד, שמופצת על ידי חוגים של טהרני לשון שאינם מוכנים לקבל את העובדה שלשונות משתנות כל הזמן, בלי הפסקה, ושהן יוצרות לעצמן כל הזמן תחליפים מצויינים בשביל כל היסודות שנעלמים.
שורה תחתונה: בעניין האחדת הכתיב אני מסכימה איתך, מפני שהוא כרוך בסך הכל בטכניקה, ולא באידיאולוגיה.
עדה,
הו הו הו, ועוד איזו אידיאולוגיה! אני מכירה עורכים ראשיים שאם תכתבי אימא עם יוד, והייתה ען שני יוד, מיד הם מקבלים אולקוס.
ואף אחד לא מוכן להתיישר לפי כללי ההאחדת כתיב של האקדמיה, עדה, אף אחד.
אפילו בדבר הטפשי הזה לאנשים יש "עקרונות".
ליעל –
טוב, אני רק יכולה להגיד שבעיני זה לא עניין אידיאולוגי, אלא טכני טהור.
מה בעצם מפריע כל כך בכללים של האקדמיה? חוץ מזה שלי אישית קשה ללמוד אותם בעל פה, הם לא מאד מציקים לי…
עדה, אני מסכימה איתך על מתן כוכבית לאמיר. אתן גם אני. בכלל כשכותבים באינטרנט כדאי שזה יהיה כמו כתב ברייל- לעיוורים, יש צורך להרגיש את ה"י"
לתמי קאלי:
רק תראי הבהרה למעלה שהוספתי בתגובה ליעל ישראל. את הכוכבית הענקתי בעניין שונה במקצת 🙂
לעצם העניין, השיר הרי מנוקד, עם "מעזה" בלי י" ועם דגש, כמו שצריך. הכותרת בכתיב חסר-הניקוד (מעיזה) שייכת לבלוג בלבד – למיטב הבנתי היא לא מופיעה בספר – והיא לא צריכה לעבור עריכה. אני (יחד איתך, ומן הסתם גם יחד עם יעל ישראל) בעד לתת לאנשים לכתוב בבלוג שלהם איך שהם רוצים.
עדה, אני בעד דיון מעמיק בשיר ולא בהיתפלפלות אקדמית על קוצו של יוד. בית שמאי ובית הילל לא ממש מעניינים אותי, חבל על הביזבוזמן הזה. לא?
חוצמיזה איך השיר?
תמי קאלי, מתי מונית למנהלת בלוגו של אמיר אור?
נקעה נפשה לרגע מן הדיון הלשוני שהפריע לה לחוויית השיר. זה קורה.
גם קורה לכולנו שאנחנו מועדים מעט בקוצר רוח, ואפשר לעזור זה לזה. אני בספק אם הדרך לתקן את זה היא בהחרפת הטון. הרי למרות חוש הצדק שהתעורר בך, גם את/ה, בלתי מזדהה יקר/ה, רצית לתקן פה משהו, ולא מפני ש"מונית" לשמור פה על זכות הדיבור של עדה או על זכויותי .
אכן הדיון הלשוני אינו שייך עוד לשיר, אבל יש בו עניין רב כשלעצמו. אייחד לתפיסת השפה כמה פוסטים בהמשך.
כל שרירותיות ובודאי בנושא שפה לא מחייה את הנושא אלא ממיתה אותו מעט.ואני שמחה שאמיר כתב מעיזה
אחרת אולי הייתי מבינה את הכתוב כמי היתה מהעיר הזאת שקוראים לה עזה.( מגבלות האין ניקוד). ואם שגיתי באיות או אמירה מדוייקת של מילה כלשהי, אני מתנצלת מראש בפני האקדמיה.
נגעת בכאב הגדול.
היי אמיר
האישה בזאת קשה לחשוב שהיתה אחת כזאת, ואני בטוחה שהיתה בן שהכרת או לא…
ולחשוב שאני והיא מאותו מין…
ולשוב שיש בטח נשים שמושפלות עדין כך או אחרת
ניראה שהזכרת את כולן בשיר
להתראות טובה
טובה, היה היתה אחת כזו. וקשה לדון מישהו עד שמגיעים למקומו. למלחמת הישרדות נואשת. אבל אם את מבינה את הסיפור גם כמטפורה למלחמת הישרדות פחות גופנית, הרי שאת צודקת בזה.
הפעם לא מצטרפת אל המגיבים. (גם סוג של תגובה). השיר מעבר לתחום היכולות שלי להגיב אליו כאל שיר.
לגבי הניקוד-לדעתי התקיפה והעומדת על דעתה, ובלי כל קשר לאקדמיה ולמערכות עיתון למיניהן…לאמני שפה מותר לשחק בשפה, לשחק בבניינים, לשחק בניקוד, כל מה שמשרת אותם מצטייר בעיניי ,כחוכמה רבת ידע וחופש יצירה,(לעומת אלו שלא יודעים את השפה ומדברים דרכה את בורותם).
איך יודעים להבחין בין אלו לאלו? חשים אותם דרך הכתיבה.
לאמיר –
עכשיו כבר ברור לי יותר גם הפוסט על הבית הגדול. קודם לא הבנתי.
מעניין ומעורר מחשבה הסגנון הזה של פרוזה-שירה-פרוזה, עם הלוכסנים.
השורה שמשכה את עיני היתה "לא נותר בה פחד ולא תקווה". זה הזכיר לי, עד כמה שזה יישמע מוזר, ספר "של בנים" על אינדיאנים וכו" (אולי של קרל מאי??), שקראתי (בטעות לגמרי) בילדותי. לגיבורים האמיצים שם התברר באיזה שלב שהאינדיאנים עומדים לתפוס אותם ןלקרקף אותם, ואחד מהם אמר, שהוא כבר איבד לגמרי את התקווה, ולכן אינו חש עוד כל פחד. המשפט הזה הרשים אותי אז מאד, ומלווה אותי מאז. יש בו אמת עמוקה מאד. כי באמת, כשאין מצפים ומקווים לשום דבר גם לא פוחדים מכלום. אף על פי כן, על סמך כל העדויות, גם של השיר הזה – כבר עדיף לפחד. השלב שמעבר לפחד הוא הנורא ביותר.
עדה, מן הקל אל הכבד. להיות בלי תקוה זה לדעתי מצב מדורדר יותר מבלי פחד (לזה יכולות להיות כמה סיבות). ואת צודקת שעדיף לפחד, אבל כאן לא היה כבר אפשר. היא אפילו לא קורבן (שזה הרבה פחות מלפחד) אלא אפאתית וחסרת תקווה לחלוטין. אין לה למה לקוות. הצער, האימה, ואפילו הזדהות איתו הם מצב הרבה יותר בריא… טובה כאן בתגובות התייחסה לדמות הזאת בתיעוב קל, אבל דחייה, עוינות וכעס הם מצבים גבוהים הרבה יותר מאלה שנדונו כאן.
יש אגב משפט אחד שחוזר בין ה"בית הגדול" לכאן.
לאמיר –
לא מוצאת (קשה לי כשאני לא רואה את שניהם ביחד). תצטרך לגלות.
מה שכן גיליתי במסגרת חיפושי הוא המימיות הגלית של המגע שלו, שיש אליה התייחסות בשני הפוסטים. זה באמת תיאור מיוחד במינו.
אגב – אם תרצה להגיד – איך הגעת לסיפור הזה מבודפשט? כלומר, איך הוא משתלב ב"מוזיאון הזמן"?
"מִי הָיְתָה מְעִזָּה, / מַעֲלָה בְּדַעְתָּהּ / לְהַמְרוֹת אֶת פִּיו?" הוא מין הדהוד של השליט האלקטרי ההוא "שֶׁאֵין יְצוּר שֶׁיָּעֵז / – גַּם אִם הוּא רוֹצֶה רַק לָמוּת – / לְהַמְרוֹת אֶת פִּיו."
עדה, כל חלקו השלישי של "מוזיאון הזמן" מורכב משירי פרוזה כאלה.
ראיתי אותם.
לאמיר:
חשבתי לשאול מה פירוש "ראיתי אותם", אבל נמלכתי בדעתי. אני כבר מנחשת את התשובה. 🙂
נ.ב.
ותודה על וינטו ויד הנפץ. התגעגעתי אליהם.
אכן, זה מימוש והמחשה של השיר הראשון. פריטה לפרוטות.
אבל הרצון לא לדאוג, הייאוש, הניתוק מחברים את החוויה הנוראה (אבל נוראהבהרבה יותר מובנים מסתם רעה) של שני השירים.
היה קשה שלי שלא להתהדהד עם עלילת הרומן "שלך, סנדרו" של צבי ינאי שאני בדיוק קורא כרגע. שם ההריון אינו דרך מפלט אלא בדיוק הדבר שסוגר את האישה יותר ויותר בכלאה.
לא מכיר, רונן. שווה קריאה?
מרשה לעצמי להגיב, כן שווה מאד לקרוא, כל כך נורא באמת הקשה שלו, ובכל זאת שזור גם בהומור אף שלפעמים מריר.
תודה אורה. אני מניח שיחד עם רונן זו המלצה כפולה.
נקרע לי כאן הלב אבל החלטתי להגיב.
מכירה את ההגנה הנמצאת בתשוקה , מבינה שזו הייתה תקוותה היחידה מהחיים, תקווה שהתשוקה תיתרגם לחיים אחרים, חיים של ילד. היא חלמה על ילדים לפי נסיונות הזכרון שלה בבית הגדול, היא חשבה על אימהוּת ונזכרה באמה שלה , כשהבינה שלא תהיה לאם הפסיקה תשוקתו להגן עליה כי לא היה מפני מה, היא הפסיקה לפחוד מהבדידות , הבינה שזאת עובדה ונכנעה לה.
זאת הייתה ההופעה האחרונה שלה בבאר, כנראה שהיא שכבר לא פחדה,וכבר נואשה מתקווה, העיזה להמרות את פיו.
אחרי הקריאה הזאת נדמה לי שאני בעצמי צריכה איזה חבל הצלה. זמרת או לא זמרת, נאצי בבודפסט או אוייב פנימי, השיר הזה כותב סיוט ואם הוא נגמר והיא העיזה ,אז לפחות הוא נגמר.
סיגל, איך היא העיזה?
השאלה: "מי הייתה מעיזה?" לא בהכרח עונה שאף אחת. אחרי שקוראים את השיר עם הרמז של הופעה אחרונה ,ואחרי שלא נותר בה פחד, כשבעצם העזה היא התגברות על פחד, נראה שהיא העיזה.
סיגל, אני לא חושב שיש פה איזשהו מעשה של תעוזה, איזושהי גאולה.
זה שאין פחד – רק אומר שאין על מה להגן. שאין מה להפסיד. ויתור גמור, הפקרה עצמית גמורה. הרי אין לה למה לקוות עוד, לא?
נדמה לי שהיא העיזה למות. למה שלא תעז להמרות את פיו ולמות? הלא היא לא פוחדת יותר. רק היא תעז.