אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
1
בַּבַּיִת הַגָּדוֹל
בַּבַּיִת הַגָּדוֹל / עָמֹק פְּנִימָה בְּלַבִּירִינְתְּ הַחֲדָרִים / הִיא יוֹשֶׁבֶת עַל מִטָּתָהּ מְהֻרְהֶרֶת. / הַאִם הִיא זוֹכֶרֶת?
תְּמוּנוֹת מִמָּקוֹם אַחֵר, שָׁם בַּחוּץ / מוֹפִיעוֹת בָּהּ – / מִדְרוֹנוֹת יְרֻקִּים / כְּבָשִׂים, בָּתֵּי חֹמֶר / חוֹמוֹת טִיט שָׂרוּף / מְעֻגָּלוֹת הֵיטֵב. / הֵיכָן זֶה הָיָה? / הַאִם הָיוּ אֵלֶּה חַיֶּיהָ? / חַיֶּיהָ שֶׁלָּהּ? / עַכְשָׁו / מִתְאַמֶּצֶת לִזְכֹּר עוֹד יוֹתֵר /
הִיא רוֹאָה אֶת עַצְמָהּ / יַלְדָּה מְשַׂחֶקֶת / לְיַד נַחַל שֶׁל כְּפָר – / תְּמוּנוֹת מַבְזִיקוֹת: / מַיִם, עַלְוָה, פָּנִים, / אִמָּא?
כָּאן, זֶה בָּרוּר / הִיא לְגַמְרֵי לְבַד. / רַק הַמִּטָּה, הַשּׁוֹמֵר / הַקִּירוֹת הַחֲשׂוּפִים. / אֶפְשָׁר לְשַׁחֵד אוֹתוֹ? / – אֵין לָהּ בְּמָה, מִלְּבַד בְּגוּפָהּ / אֲבָל הוּא שַׁיָּךְ לַשַּׁלִּיט / שֶׁאֵין יְצוּר שֶׁיָּעֵז / – גַּם אִם הוּא רוֹצֶה רַק לָמוּת – / לְהַמְרוֹת אֶת פִּיו. / וּמַה הוּא רוֹצֶה מִמֶּנָּה? / אֲפִלּוּ גּוּף אֵין לוֹ. / הוּא כְּאֵב חַשְׁמַלִּי / שֶׁפּוֹלֵחַ / שֶׁיּוֹדֵעַ אוֹתָהּ / וּמִתַּחַת לְגַלֵּי מַגָּעוֹ הָעוֹבְרִים בָּהּ / כָּל תָּא / כָּל מַחְשָׁבָה / הֵם מֵיתָרִים שֶׁל כְּאֵב.
הַאִם / דֶּרֶךְ הַמִּסְדְּרוֹנוֹת הַמִּתְפַּתְּלִים לִבְלִי סוֹף / אָכֵן בָּרְחָה עִם הַשּׁוֹמֵר הַחוּצָה? / הַאִם מָצְאָה אֶת דַּרְכָּהּ מִבַּעַד / לִמְבוֹךְ הַתְּמוּנוֹת? / הִיא לֹא מַצְלִיחָה / לִזְכֹּר / הַאִם הָיְתָה הָאִשָּׁה הַהִיא, / הַאִם כָּל זֶה קָרָה / אֵי פַּעַם / בַּבַּיִת הַגָּדוֹל / עָמֹק / פְּנִימָה.
מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007
בהמשך: 2-"בחדרה"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3960&blogID=182
חבל הצלה לאשה בבית הגדול / מאת דבורה אשכנזי:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3955&blogID=182
השיר יפה מאוד, יש בו מסתורין ואגדתיות (אולי גם בזכות צורתו, השורות הלא מופרדות, שיר-סיפור). אני אוהבת סיפורים שמתרחשים בתוך הנפש.
תודה, לי. בעונג.
פלשבקים אל עבר היידי קסום? אישפוז כפוי בהווה? רק באופן החלומי של סיפורי אגדות ושומרים וטירות?
הזויי ומה ההמשך?
כל הקצוות מתחברים, דפנה, אם כי אולי הריאליה והעולם הפנימי לא מפרידים אפשרויות עד כדי כך.
אמיר, זה עצוב להביט בראי. למי שבחר בגוף אך לא משתמש בחיים.
בתוך הלבד הזה "שומר הגוף" רק מחמיר את מצבה. הוא מזכיר לה מתוך הווית תפקידו את הכאב של הקיום. היא לא איבדה את שפיות דעתה אלא את המוטיבציה להיות.
לשחד את "שומר הגוף", זה רעיון יפה ופרדוקס בפני עצמו. יש לה לתת לו כשוחד -רק את הגוף שלה. ואז על מה הוא ישמור?, על עצמו!. והוא הרי הכאב בכל תא בגופה…
והשליט שאין יצור שיעז להמרות את פיו – התאבדות לא תעלה על הדעת זו לא אופציה כאן.
השיר הזה מרטיט לי זכרונות ריגשיים, חלומות. בתים גדולים, טירות, מקומות שאבדו, זיכרונות מעורפלים (הנוף מזכיר את סקוטלנד או אירלנד, אבל זה לא קשור). השומר הוא לא אנושי ולכן האופציה הארוטית מועלית ונפסלת.
אבל כמובן חסר – צריך לדעת עוד. המטאפורה הזו היא הרי רק הקליפה הראשונה, המקום הראשון שבו מחטטים.
מרגש עד כאב.
תודה, אורה.
רונן, לא נותר אלא להעמיק, ללכת בעקבות המבט שלך –
אני חושב שלא אסביר את הסידרה הזאת – אלה מקומות ללכת אליהם ולבדוק מה קורה שם. נאמר שזו מתנה (אולי חידה) שכל אחד מכם מוזמן לקחת לאן שהוא רוצה. אולי בסוף הכל יחד יסתדר באופן חדש לגמרי.
אמיר, כבר קראתי בספר "מוזיאון הזמן" את ההמשך אבל כשהשיר הזה עומד לבד הוא מקבל משמעות אחרת. חבל אני מאוד אוהבת את השיח על כל שיר.
אני לא נגד הדיון – להפך. רק לא רוצה לתת מובן לתמונות האלה מעבר למה שכבר יש בהן. בתור מי שכתב אני עלול להגביל את הדמיון והיצירה המשלימה שלך כאן. לכן עם אלה – יותר מעניין לי ככה.
מה גם שבינתיים כל מה שנאמר פה – גם על ידי דפנה ורונן, נראה איכשהו קשור, למרות החידתיות.
אמיר, כמובן מכבדת את רצונך. מענין מה יולידו עוד תגובות.
ותמי, גם ההמשך ב"מוזיאון" מצרף הקשרים, אבל לא הסברים, לא?
אמיר, הרי זה היתרון הגדול בלשוחח עם מי שכתב את "מוזיאו הזמן"…:)
עוד נשוחח, ואין שום מניעה לשוחח – אני רק לא רוצה להצביע על "הכוונה שלי". הקריאה שלך את הבית הזה כאלגוריה לרוח ולגוף מרתקת, ולמדתי ממנה.(ואמנם בשיר אחר השתמשתי בדיוק במטפורה כזו לגוף). כשקוראים את השיר ככה, המלכוד חוזר לעצם הקיום בעולם.
אבל לא הכל אפשר להגיד, ולא רק בגלל שהשיר חכם יותר, אלא מפני שיש דברים שממש עלול להזיק אם ייאמרו במקום הלא נכון.
אמיר, מה שבטוח שזה מרתק איך כל אחד קרוא שונה מהשני.
טוב מכיוון שרונן פסל את האופציה האירוטית שמאוד התחברתי אליה ,יש בי קריאה שלישית, אישה בגוף של גבר , שתמיד נמצאת, תמיד רוצה לצאת אולי לא תמיד הגבר מודע אליה ,וכאן נראה שהאישה כותבת את שיר הכאב-עונג שלה מהיותה בגוף גברי, זכרונותיה מעורפלים מעברה, והשליט (הנשמה?), הוא שקובע בגוף, מי בפנים, מי בחוץ.
סיגל, רונן פסל את האופציה הזאת – כי השומר (אני מניח שהוא התכוון לשליט) לא אנושי, אבל האם זה מבטל אותה?
אבל זה הוליד את הקריאה של האישה בגוף גבר, שגם מתכתבת עם הגוף/נשמה של תמי. מרתק.
לא. זה לא מבטל השליט לא חייב להיות חיצוני, לא חייב להמצא בגוף, בתוך האישה יכול להיות גם שליט בדמיון כשהיא חווה את כל החוויה של שולט ונשלט בתוכה, עם עצמה ואם אני אתערטל כאן לרגע הרי כי הייתה לי תקופה בחיים שכל השיר הזה התקיים אצלי בדמיון, בחלום, בלי שהייתה לי שליטה, החלום היה יותר חזק מהמציאות, בימים אלו ישנתי שעות נוספות, הייתי מתעוררת רק כש"הוא" היה מאפשר לי, ניסיתי לזכור את הבית, את העבר, את ההווה שבהתעוררות ו"הוא" לא נתן לי הכל היה צריך להיות ברשותו וברשותו התעוררתי ובהזמנתו חזרתי לישון.
(נשמע פסיכי קצת לא? אז לא חושבת שכך, לדעתי יש אנשים שיש להם מערכת חלימה מתקנת, בשיר המאים אם יהיה אשתף בתקופת חלום אחרת מדהימה לא פחות).
ההתחברות הראשונה שלי לשיר הייתה אישה בשליטה על ידי חלום שכזה ונראתה לי אירוטית מאוד. לא יודעת אם רונן ממש התכוון לסיפור הזה במובן האירוטי אבל ברור שגם כשכותבים אופציה אירוטית לא מתכוונים לאותה אירוטיקה או לאותו "סיפור".
לאמיר, השיר מנהל דיאלוג עם הזיכרון והשכחה. מנהל מסע פנימי וחיצוני של נדידת הנפש אל מקומות אחרים, ומעניין שהיא מנסה לשכוח ולא לזכור.
שיר יפה, חידתי ומיסתורי ובאמת בזה כוחו.מותיר את הקורא שקוע בהרהורים קצת כמו הדמות בשיר..
שושנה
תודה שוש. לפעמים נדמה שכל חיינו הם מאמץ לזכור משהו – שם חומק – משהו שהתחיל הרבה קודם. הבזקים יכולים לרמז על עולמות שלמים שחמקו מאיתנו.
איזו חוויה מדהימה,סיגל. לפעמים בכלל קשה להבין מה פנימי ומה חיצוני, כשמתחילים לבדוק את גבולות המציאות מגלים שזהו מקום דמדומים מוזר. כל מה שנחווה הוא ברמה כזו או אחרת מציאות.
סיגל, כתבי על זה (לא תגובה אלא את החוויה עצמה)- ככה אולי תביאי את המציאות ההיא לתוך זו בזרימה שתגלה משהו, ואולי גם לנו משהו – על עולם לא ידוע.
לא. אין צורך. פעם ראיתי סרט על בחורה בבית משוגעים והייתה לה מערכת חלומות דומה, הסרט נקרא: "מעולם לא הבטחתי לך גן של שושנים" (או ורדים), הבחורה עד כמה שנדמה לי הייתה מפוצלת בין שני עולמות. בפעם הראשונה שזה קרה לי ,במערכת חלימה אחרת ומאוד ארוכה ,מאוד נבהלתי. איתרתי פסיכולוגית ברשת שגם מתוארת כמפרשת חלומות והיא הבטיחה לי שהכל בסדר איתי ושכנראה קשה לי להתמודד עם משהו וזה שיש לי מערכת נפרדת בחלום זה עזרה של עצמי לעצמי ושאין לי ממה לפחוד. דווקא עלי לשמוח שכך הוא. אז מרוב שנרגעתי ושמחתי המערכת ההיא נפסקה.
אני לא מתאמצת לזכור. פעם הייתי מתעוררת ומיד רושמת חלומות עד שיום אחד סיפרתי לאדם חלום (נוראי) שחלמתי עליו והוא הזדעדע ונעלב וכעס והטיח בי שאני חולה במוח. מאז אני מניחה לחלום להישאר בחלום וזוכרת רק מה שזוכרת לקצת.
מתנצלת אבל נראה לי שחקר החלום של פרוייד יצטרך להישאר המחקר היחידי לעולם. שלי נשאר שלי.
סיגל, קראתי את הספר, ובנעוריי השיגעון מאוד העסיק אותי (יש עוד כמה קלאסיים בנושא – מאוד הושפעתי אז גם מ"עיבל" של הפנר)
הרדיו של התודעה בכלל הוא עניין מרתק ולא חקור. יש בו תחנות שהפסיכולוגים במערב בכלל לא התחילו לגרד, כי יש להם לדעתי מערכת התייחסות צרה במיוחד.
אני זוכר שכתבת לי על החברה שהצעת לה לשווא את הכתיבה כמוצא, אבל אני לא חושב שזה דומה. הכתיבה מנהירה דברים רק כשהאני מסוגל להתמודד ולחקור.
לדעתי אכן,הכתיבה מנהירה דברים כשהאני מסוגל להתמודד ולחקור ,בעוד שהחלום מופיע כשהאני נמצא מול מבוי סתום.
נכון, סיגל, אבל הכתיבה על החלום היא לא בחלום…
איך תהיה כתיבה על חלום אם האני במבוי סתום והלוא הוא איננו מסוגל לכתוב?
הכתיבה היא דרך נוספת למשמע את הקולות הפנימיים. לתת להם לדבר. שב רגע, אדוני. אני מקשיבה.
ככה אפשר לא פעם לצאת מן המבוי הסתום אל מקום שנפגש אתם ועם עצמך ומגיע להבנה חדשה.
כשאתה מביא לנו, הנשים, שיר מעין זה, הכל בו מיתר ענק של כאב.אני רואה את נשות סין הטובות, אני רואה סחר בנשים ענוגות, אני רואה ילדות שבויות אצל אבותיהן ואחיהן בעלי היצרים הרעים, באמת, אל תתאכזר.
הי לבנה,
לדעתי יופיו של השיר הוא בכך שהוא יכול להיות הכל ,ורק ידיעת הסיפור המדוייק שמאחורי השיר תהיה "אכזריות" מכיוון שהיא תעצור לקורא את הדמיון, זה יכול להיות סחר בנשים וזה גם יכול להיות שלא. שיר מדוייק על סחר בנשים הוא שיר נוראי, בעוד שכאן עצם הייתכנות, שזה לא השיר הזה ואולי בכלל אחר ,מאפשר לנפש הקורא לא לכאוב מתוך הזדהות או מתוך חמלה ,כי למעשה אנחנו ממש לא יודעים.
השיר למשל יכול להיות שיר של אישה בגמילה מסמים ולכן המיטה עם השומר, השליט יכול להיות ההתמכרות שלה, ואנחנו צריכים לדאוג ,שתתמודד עם הכאב, שלא תצליח לפתות את השומר, שתיזכר בימים שלפני ההתמכרות ,ושתשאף להחלים.
באמת אפשר לראות בשיר, שיר שניתן לקורא במתנה ,מכיוון שהוא שיר מיוחד שמשאיר חופש דהירה במחשבה ובהבנה ,דווקא בגלל שהוא יכול להיות כל כך הרבה סיפורים…(זה לא תמיד כך בשירים), ויפה עשה אמיר לדעתי, שבשיר שבו יש כל כך הרבה אין-חופש, הוא נותן חבל הצלה לקורא ,ומאפשר לו את החופש ,ואת יכולת ההתעמקות עם עומקנו הפנימי.
אני מתאכזר? איך לבנה? בזה שיש בשיר חוויה קשה? אני מבין שהדוגמה השניה מתייחסת לשיר "הקרקס"? והראשונה לשיר הזה? הרי אם לא אכתוב, נשות סין ופגועות גילוי עריות לא תהיינה פתאום בסדר.
האם לדעתך בלכתוב את חוויית הבית הגדול חוויתי אותה פחות ממך או יותר?
מטרת האמנות אינה הריפוי, ובכל זאת הריפוי הוא לא פעם תוצאה שלה. פגיעה שהודחקה או הוסטה הצידה נשמרת כפקעת, כמטען רגשי של כוח שכאילו נלקח ממך.
באמנות, ומבחינתי בשירה, את מוזמנת לשבת שוב מולה, לכוס קפה או למסע הרפתקאות. לברוא לה עולם שלם אם צריך, ולתבוע את זכותך עליה מחדש.
שיר שהולכים אתו ככה, מסתיים בתובנה, פורקן, והתעלות.
הכי מעניין מבחינתי הוא שמיקמת את "השליט" ב"סין" – כלומר זו הזדמנות לבדוק את ה"זכרונות הסיניים" שיש לך אי שם עמוק פנימה, בבית הגדול שלך.
אני מתאכזר? איך לבנה? בזה שיש בשיר חוויה קשה?
אני מבין שהדוגמה השניה מתייחסת לשיר "הקרקס"? והראשונה לשיר הזה?
הרי אם לא אכתוב, נשות סין ופגועות גילוי עריות לא תהיינה פתאום בסדר.
לבנה, האם לדעתך בלכתוב את חוויית הבית הגדול עברתי את החוויה הזו באיזשהו אופן בעצמי?
אם השיר פרט על מיתר של כאב אצלך, ודאי כוונתי לא היתה לגרום עוד סבל.
ברמה האישית אני יודע ששום החלמה אינה אפשרית כשאנחנו מדחיקים את הפגיעה. התרפיה אינה מטרת השירה, ועם זאת, היא לא פעם תרפויטית. כשאתה מעמיד מולך חוויה מכאיבה וכותב אותה פנימה והחוצה, נותן לה עולם במלים, לא פעם הכוח שנלקח ממך, המטען של הכאב, משתחרר והוא שלך שוב עם תובנה והקלה.
הכי מעניין לי, לבנה, הוא שמיקמת את השליט ב"סין". האם יש לך זכרון סיני אי שם בפנים?
העשרתם אותי בהבנה של התמונה הזו באופנים לגמרי לא צפויים – וזה לא סיכום. אני מלקט באקראי: "שומר הגוף", "אשפוז כפוי", "מקומות שאבדו", "אשה בגוף של גבר", "סחר נשים", "חלום חזק מן המציאות", "נדידת הנפש"…
כל מבט נוסף פה הולך ומרחיב אותה, מבחינתי ללא שום סתירה.
האמת היא שהתמונות האלה פשוט התייצבו מול התודעה כהתרחשות או כזיכרון. אבל (כמו "בחדרה") החוטים נשלחים לאירועים ומקומות אחרים בנפש שכל כולה ארוגה בזיקות ותמונות. תודה לכולכם.
נהניתי לקרוא, נגע בי מאוד. תודה.
תודה, אילנה.
קראתי את 2 החלקים רק שבשני לא הצלחתי להגיב. מאד יפה ורגיש.
מעט מילים על עולם מורכב.
מוזרה הבלוגיה הזו. פתאום כולם לאה גולדברג ורק אתמול היו אהרון אמיר או פואטיקה פוליטית ואמא, ואיך שהכל מתאים להכל בלי כוונות ובלי תכנונים ולמה אני כאן?
בעודי חושבת על לאה גולדברג נזכרתי איך בית הספר הרס לי (עוד נושא שמטריד את המבולגים) בתוכי את כל התחום הספרותי והשירי ואיך הרסו לי את לאה גולדברג בלימוד המחזה "בעלת הארמון"…אז למה אני כאן? ברור, לא?
בית גדול, עינויים, מלחמת עולם שניה, זוארביבסקי האיום (לא זוכרת שם מדוייק חיברתי כמה אותיות לשם).קצת מזכיר, הלא כן? לגבי "מי הייתה מעיזה", מכיוון שאינני זוכרת את סוף המחזה לא אוכל לחבר בינו לבין הדיאלוג ,שהתנהל בינינו בנושא "ההעזה" בשיר השני.
מה אומר ומה אדבר, סיגל?
לסיכום:
שלוש זקנות בצד ארמון
הכל מתאים, זו מיסטיקה.
שלוש זקנות ואהרון
עם בעלת הבלוגיה
שרו שיר פוליטיקה
על מלחמת העולם השנייה.
והכי מעניין שהתיישבת לך פה לדבר על חיבורים ותעוזה – בבית הגדול.
מעניין, אכן כן.
כמו גם בחירות הלב שלך ,
(בבחירת השירים והנושאים שלך)
שכבר הפכו כאן למיסטיקה בעיניי.
וזהו, צריכה ללכת-די.
:0)