תפילות השבוע: מלחמה ואהבה
|
המזמור שמשמאל, ח"י בספר התהלים, איננו מזמור תהילה לחיים. הוא אינו קול תחנונים, אינו מזמור חוכמה, וגם אינו מתפעם מיפי הבריאה.
זהו מזמור שמתאר עולם של מלחמת הישרדות כוחנית, ובמידת מה גם את האתיקה של הלוחם. זהו כמעט מזמור "חי מדי" במונחי התקינות הפוליטית: מזמור מאוד לא צמחוני, אבל מזמור שיש בו שירה גדולה, אמת קיומית כנה, ותפילה עברית כפשוטה.
מהי תפילה עברית כפשוטה? דוד ניצל מיד שאול ומודה ליהוה על ישועתו. האל הוא בעל-ברית קיומי לכל מצב בחיים, ולאו דווקא רק למדור הרוח.
כאן דרוש אולי גשר קטן אל האל שאליו מדבר דוד: אנחנו רגילים לגלגולו היהודי של יהוה, ועלולים לפרש את "מי אל מבלעדי יהוה ומי צור זולתי אלוהינו" כמוטו מוקדם של אמונת הייחוד, אבל אין זה אלא הלל ליהוה בהשוואה לאלים אחרים: "אל" כמו "צור" הוא ציון של עוצמה ("יש לאל ידי" ומאותו שורש – אֱיָל, כוח) ובמלים אחרות: אין חזק כיהוה.
כאן, ובתנ"ך בכלל, יהוה זוהה לא פעם עם האלים עליון, אל ובעל, לא רק בשמותיו ותאריו אלא גם בתכונותיו ותפקידיו. נוסח הדיבור של התפילה הזו משותף לתרבויות האזור.
גם אם נרחיק עד איי טורקיה ונשווה אותו אל תפילתה המפורסמת של המשוררת היווניה ספפו אל אפרודיטה (סאפפו 1) – שיר תפילה שבּו מבקשת המשוררת מן האלה שתהיה 'בת בריתה במלחמה' – נמצא שהמבנה התפילתי דומה להפליא. |
א לַמְנַצֵּחַ, לְעֶבֶד יְהוָה – לְדָוִד: עַם לֹא-יָדַעְתִּי יַעַבְדוּנִי. מֵאִישׁ חָמָס תַּצִּילֵנִי. |
הנה תפילתה של סאפפו מלסבוס:
|
בַּת-אַלְמָוֶת עוֹטַת שְׁלַל צְבָעִים, אַפְרוֹדִיטָה, בָּךְ אַפְגִּיעַ, בַּת-זֶאוּס טוֹוַת הַמְּזִמּוֹת: בְּמַכְאוֹב וּבְצַעַר, גְּבִירָה, אֶת לִבִּי אַל תַּדְבִּירִי,
אֶלָּא בּוֹאִי לְכָאן, אִם אֵי פַּעַם בְּשָׁמְעֵךְ קוֹלִי מֵרָחוֹק נֶעְתַּרְתְּ לִי וּבְעָזְבֵךְ בֵּית אָבִיךְ הַזָּהֹב רָתַמְתְּ
מֶרְכַּבְתֵּךְ וּבָאת; דְּרוֹרִים הוֹבִילוּךְ יָפִים וּמְהִירִים, חוֹבְטֵי כְּנָפַיִם זְרִיזוֹת, מֵעַל הָאָרֶץ הַשְּׁחוֹרָה, מִן הַשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ הַזֹּהַר שֶׁבַּתָּוֶךְ.
חִישׁ הִגִּיעוּ; וְאַתְּ, הַבְּרוּכָה, בְּחִיּוּךְ עַל פָּנַיִךְ בְּנֵי הָאַלְמָוֶת שָׁאַלְתְּ מַה שּׁוּב קָרָה לִי וְלָמָה אֶקְרָא לָךְ הַפַּעַם, |
וּבְלִבִּי הַמְטֹרָף מָה אֶחְשֹׁק לִי מִכֹּל: אֶת מִי אֲשַדֵּל לְהָשִׁיב אַהֲבָה לָךְ הַפַּעַם? מִי גּוֹרֶמֶת לָךְ, סָפְּפוֹ, רָעָה?
הֵן גַּם אִם הִיא בּוֹרַחַת – עוֹד מְעַט וְתִרְדֹּף; אִם דּוֹחָה מַתָּנוֹת – הֵן עוֹד תִּתֵּן; אִם אֵינֶנָּה אוֹהֶבֶת – תֹּאהַב בִּמְהֵרָה אַף בְּעַל כָּרְחָהּ.
בּוֹאִי אֵלַי גַּם עַכְשָׁו, מֵחֶרְדוֹתַי הַקָּשׁוֹת הַתִּירִינִי, אֶת כָּל שֶׁלִּבִּי מִשְׁתּוֹקֵק לוֹ מַלְּאִי נָא, וְאַתְּ בְּעַצְמֵךְ לַחֲמִי לְצִדִּי.
(מתוך "תשוקה מתירת איברים" אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית בתרגומי)
על השיר: בסאפפו והמילון הארוטי |
איך, אם כן, בנויה תפילה כזו? מה יש בה? מה הם מרכיביה ומה מייחד אותה כנוסח פנייה אל האל ? –
* ראשית – אזכוּר העבר :
המתפלל מאשש את מערכת יחסיו עם האל, שיש לה היסטוריה ואופי.
יהוה הוא בן ברית איתן, ודוד מונה את סגולותיו אלה ברשימת תארים ארוכה: סלעי, מצודתי, מפלטי, צורי, מגיני, וכו'. בדומה, סאפפו קוראת לאפרודיטה 'עוטת שלל צבעים', ו'טוות המזימות' – תארים המתאימים לסגולותיה בענייני תשוקה – ומזכירה איך שוב ושוב בעבר סייעה לה האלה במערכות ארוס.
כדאי לשים לב שגם "ארחמך" "אחסה" "אשווע" אינם צורת עתיד בתנ"ך אלא צורת הפועל של פעולה בלתי נשלמת, כלומר, שהחלה אבל אינה מסתיימת. כלומר, שיוועתי ואליך אשווע תמיד, חסיתי ואחסה בך לעד – כך היה מאז ומעולם וכך יהיה בעתיד. אפשר לסמוך.
* שנית – זימון האל :
המתפלל קורא לאל כי יבוא, והאל בא ממקום משכנו, עושה דרכו במרחב המיתי אל האדם הקורא לו. בשירה של סאפפו אפרודיטה, אלת התשוקה, מגיעה מבית אביה הזהוב במרכבה רתומה לאנקורים; ואילו יהוה, שזהה כאן בתכונותיו לאל בעל, הוא אל רוחות וגשם, שמגיע רכוב על ענן ומלוּוה בתופעות האטמוספריות שהן גילויי כוחותיו: רוח, חושך, מים, ברד רעם וברקים. התמונה עצמה היא יפהפיה ונוראת הוד: הטבע כולו מוכה בעוצמת האל.
* ושלישית – היענות האל וישועתו :
היענות זו מונכחת תדיר בתפילות בין אם כבר קרתה ובין אם לא. אצל סאפפו והאלה הופכת לבת בריתה במלחמת האהבה וגורמת לנערה להתאהב במשוררת, ואילו במזמור שלנו יהוה מגיע, מטיח את חיצי ברקיו באויבים, מושה את המתפלל ממים רבים ומוציא אותו למרחב.
כאן מופיע גם חלק המאשש ומסביר את הברית, ובו מופיע גם דיוקן אתי שהאל משמש לו דגם. אמנם הדברים ניתנים בתוך מערכת דתית, אבל יש בהם כבר גם הד של תובנה אוניברסלית על גורל ואופי: תכונת האדם משתקפת בעולם: התמים זוכה ביחס תמים והפתלתל – ביחס פתלתל. אדם זורע וקוצר את אישיותו והתנהלותו בעולם.
אבל אין זו תפילת אוהב אל אלת האהבה אלא תפילתו של לוחם אל אלוהי מלחמה. הסגולות המבוקשות והניתנות לדוד מצטרפות לתיאור עצמי של לוחם-על: קל רגלים, מדלג על חומות ומפיץ גדודי אויב. זהו האתוס האֶפּי של "הלוחם התמים" הממלא את ייעודו בלב שלם – בדומה לאכילס באיליאדה או לארג'וּנה במהבּהאראטה. "ארדוף אויבי ואשיגם, ולא אשוב עד כלותם…. ישוועו ואין מושיע". לא פחות.
אבל גם זה לא מספיק לדוד. בתפילה בסופו של דבר מבקשים משהו, ולא, הוא אינו מסתפק פה רק בהצלה מצרה או בפעולת גמול נגד רודפיו, אלא מדבר על בניית אימפריה ושושלת מלוכה: "תשימני לראש גויים, עם לא ידעתי יעבדוני".
הג'ינג'י שלנו ממש לא היה צמחוני והיה לו תיאבון די מסוכן, אבל בלי ספק ידע איך לדבר עם האלים ואיך לשורר.
עוד בנושא:
"בראשית – המיתוס היהודי" (על אונס התנ"ך והולדת היהדות)
אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
מצטער, אך הרשימה הזו נפלה כשערכתי אותה, ואיתה תגובותיכם. הריהי שוב.
תודה אמיר . למדתני . וטוב לחדד דימויים מיתולוגיים. מלך ישראל מיטיב להרוג את אויביו,ואף מתפלל לאלוהיו,תפילה בציבור יש לשער:) , להשביח מעשיו. קשה לי לקבל ,למרות שברור שכל שלטון מדינה עושה זאת.מציאות , מציאות …
מירי, אני חושב שדוד לא היה יוצא דופן לזמנו. בעצם מה שמשותף לשתי התפילות הוא היצר התמים וחסר העכבות שמופנה פה לבקשת עזרה אלוהית, כמו לבעל ברית שיוצאים איתו לקרב.
האל נתפס ככזה, והמאמין פשוט עשה איתו ביזנס… הרומאים, למשל, היו אפילו יותר ישירים, ונוסחת הקורבן שלהם היתה ישירה לגמרי:
do ut des, כלומר, 'אני נותן כדי שאתה תיתן'.
מה שיפה בעיניי אצל סאפפו הוא ההומור, שאין לו זכר אצל דוד, אבל גם בפניו צריך להסיר את הכובע הפואטי. לגמרי.
אתה צודק ותודה שהפנית תשומת ליבי משורר אדיר
תמי, שליתי מהמייל. אביטל, תודה.
שם המגיב: תמי קאלי
תוכן: זה מורכב להבין ולהתיחס אל כל מה שהבאת בפוסט הזה, אמיר. וזה לא בגלל קושי בהבנת הנקרא..:) אלא בגלל שאלו שתי יצירות שונות, דומות, ומדהימות. הבקשה לעזרה חיצונית, לעזרת אפרודיטה או לאל מלא הרחמים, בשתי היצירות מביאה את רוח האדם ומסבירה את הנפש באופן כל כך נחרץ. הרצון של דוד לגייס כוחות מלחמה ונקמה, הדיבור במושגים מיליטנטיים לעומת ספפו שמדברת על חיוך ואהבה כנשק קיומי- הבדל שמים מארץ, בגישה. אני חייבת לקרוא שוב… לוקחת אתנחתא להבין את עצמי מתוך הפוסט.
אה יופי. תודה.
נזכרתי במושג "ברית מלח" איך אומה שלמה מאז ההבטחה בהר סיני חייה על חרבה. איך לקטוף קוקוס בפפואה ניו גיני יכולה להיות חוויה הרבה יותר שווה..:)
אנשים אומרים ש"הם" לא אוהבים להילחם, הם נגד מלחמות, בטח, זה ברור שהם בעד אהבה לפחות כמו ג'ון לנון….
אבל בלי לשים לב, בלי לקחת אחריות אפילו על מילה, יש שם בדיבור: לוחמנות, התגרות, גיוס כוחות, השתלטות, זילזול באחר – שוּפוּני אני ואני ואני..
אני לומדת כל הזמן להקשיב מה נאמר מאחורי המילים. גם שם לעיתים לא נקי, ואפשר למצוא איזו אמירה, מטרה נסתרת חתרנית, לוחמנית.
זו טקטיקה שאפשר ללמוד בקלות. לא בעיה. אבל לדוד אין בעיה הוא אומר הכל גלוי כמו ספפו. אפשר לבחור לדבר מתוך אהבה אבל זה הפך לבוז חברתי, להגדרות סטיגמטיות כמו: רוחניקי, שאנטי, נמושה, ועוד המון הכחדה למי שיראה שריר רפוי…
אני לומדת כל הזמן, אז גם לוחמנות אני לומדת. לא בעיה.
http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/929/621.html
חיים גורי עונה לשאלה
"האם אתה אומר, בעצם, שהערבים מבינים רק כוח?"
"לא מסכים לדעה הזאת. הנה ניצחנו במלחמות, ובכל זאת זה לא נגמר. והיו במלחמות האלה גם דברים שנתבייש בהם עד דור אחרון. מה זה נקרא כוח? כפר קאסם זה כוח? ביזה זה כוח? אני יודע רק דבר אחד: האזור הזה אינו מרחם על חלשים, אבל תוציא לך מהראש שבידי הכוח לפתור את כל הבעיות".
תמי, לא חושב שיכולת לוחמה היא רעה כשלעצמה (וגם במובן הבין אישי) בתנאי שהיא לא שלופה ומנופפת, אלא משרתת את הטוב המרבי מסביבך.
אבל מסכים אתך שלחיות על חרבך הוא לא תענוג גדול, וחמור מזה, זהו אורח חיים שמעצב אותך מחדש ולא בצורה היפה ביותר.
תמי, דוד היה איש קצוות – משורר, לוחם, אסטרטג ופוליטיקאי. הוא עשה קריירה כמפקד כנופיה ואחר כך המשיך ויצר מין חצר תככים ביזנטית, שאיש לא היה מוגן בה.
לא חושב שהיה לו במה להתבייש ליד טיפוסים אחרים מן העת העתיקה, ובמובן זה מה דעתך על שיריו של המשורר היווני ארכילוכוס (המאה ה-7 לפנה"ס)?
הוא מודיע שהוא משרתן של המוזות אבל גם של האל ארס, אדון שדה הקטל, וגם מתפאר בנשקו: "בחנית לי לחמי הנלוש / בחנית לי ייני האיסמרי / ואוחז בחנית אשתה לחייך".
הקיצר, דוד לא מתפלל פה לעשתרת שתצליח את דרכו אל בת שבע, אלא ליהוה, אל המלחמה.
במלים אחרות, אני חושב שהדברים שחרצת על הג'ינג'י הם קצת מחוץ להקשרם ההיסטורי-תרבותי, אבל לצערי לא מחוץ להקשר עכשווי לגמרי 🙂 מיד אפרט.
לא נראה לי שיש מי שרוצה לחיות על חרבו לעד. נראה שלאורך זמן גישה לוחמנית מאוד מעייפת. לא?
לא ממליץ לאף אחד לחיות על חרבו, תמי, אבל כשבאים להרוג אותך או את הקרובים לך, או אפילו לפגוע, האם היכולת להילחם בהם מגונה?
נדמה לי שגם את בדרכך יודעת להיות לוחמנית כשצריך.
גם בדרכי שלי אני יודעת להיות לוחמנית אבל גם משלמת על כך מחיר יקר של יסורי מצפון על איך לא ידעתי להימנע מלכתחילה. חכם לא נכנס לבור.
טיפש לומד איך לצאת ממנו.
אמירוש 🙂
חשבתי בהתחלה שהתבלבלתי ונכנסתי לפוסט של יוסף ע' ..
(אותו אני גם אוהבת אגב).
"אל" וצור מציינים עוצמה,
זה מקסים, כי הייתי מיד משנה את הביטוי האלמותי "גבר" או "גבר-גבר" בפשוט "אל", וזה נשמע נפלא:
חזי כזה אל, ראית איך חתך את מירו בסיבוב ? אל-אל.
לגבי המזמורים ובכלל התפילות בתנ"ך,
הם הרבה פעמים נשמעים לי נורא אינטרסנטיים, אנשים מבקשים ומתחננים לאלוהים כמו ילדים להורים שיקנו להם משהו,
והטאקטיקה שאתה כותב עליה:
קודם מתרפסים ומשבחים את האל, מונים לו טובות קודמות שעשה,
אחר כך מזמנים אותו ("אמא, בואי הנה מיד !!"), והיענות האל הלמוד סבל מנדנודי ה"מאמינים" הנודניקים.
זו בעיני לא אמונה אלא ניג'וס של ילדים קטנים.
האל ממש לא אמור לעזור לאדם לקבל את מה שהאדם רוצה, זה נוגד לחלוטין את כל העקרון היהודי של התיקון.
האדם יקבל את מה שהוא צריך לתיקונו ולא את מה שהוא חושב שהוא רוצה.
לכן תמיד היה מוזר לי כל התפילות הילדותיות האלה.
אהבתי מאד את מה שכתבת על כך שהאופי של האדם משתקף אוניברסלית בעולם, ושהעולם הוא בעצם מראה לאישיות שלנו שמשתקפת בו, אנחנו מקבלים את מה שזורעים, זה מקסים.
ואתה צודק לגבי הג'ינג'י,
ובכלל, בתורה האנשים היו נורא אלים
(כלומר גבר גבר או אשה אשה) ולא היוצמחים שהיום צצים לנו בדמות חרדים חרדתיים,
מה היה אומר משה רבינו אם היה רואה את מקבץ הגלותיים המתנודדים האלה ?
גם תפילתה של ספאפו אמנם משכנעת אבל מאד ילדותית, האלה צריכה לעשות כרצונה.
מעניין, הצורה הזו מאד נוגדת את מה שאני יודעת על אמונה.
מה אתה חושב, אמיר ?
ובכן אמיר,
כרגיל איני יודעת מהיכן להתחיל.
אולי זה ישמע גרוע, אבל תמיד כאשר משווים יצירה מן המקרא ליצירות אחרות. הזכות נופלת בצידם של מזמורי/כתבי המקרא.
כך אם הייתי צריכה להשוות את ארבע האוונגליונים לטקטסים של המקרא, כמו תרי עשר נביאים.
הרי שאוונגליונים מתי/מרקוס/לוקאס/יוחנן ארבעתם יוצאים כל כך דלים בלשונם ואפילו מטופשים בהשוואה לטקסט המקראי.
אי אפשר שלא להתייחס לכך שאפרודיטה היא נקבה שרוכבת על מרכבה/ עגלה מה שלא יהיה בהשוואה להופעתו המרשימה של האל שמגייס את כל איתני הטבע בהופעתו. על רקע בקשת עזרה להלחם בכל אוייבי הארץ.
ועוד, תדיר מופיע האל בקול ומעולם לא במראה, כי אל יראני אדם וחי. ומכאן הברקים והרעמים, העשן וכו' אלו הופיעו גם במעמד הר סיני. לעולם אין מופיע האל בצורתו – ותדיר נתמהה אם יש לו צורה או אין.
בהמשך לפוסטים שלך עורי החרדים, או בנפרד ממהם, אני תדיר מעדיפה את האל העברי במרחב המיתולוגי כאל נוקם, המגייס את איתני הטבע למלחמה, בדיוק כמו שאני מעדיפה את הפסוק "הקם להורגך השכם להורגו" כמוטו עברי על פני הלוקח לך את המעיל תן לו גם את הכתונת. מכיון שהדמות הקורבנית שאמצנו לנו בגולה, הרי שנראה ששכחנו את כל הצווים האלוהיים, שנכתבו בספר הספרים ואמצנו דווקא את ערכי הנצרות בהיותנו בניכר.
לאל הזה, אלוהי המלחמה העברי אני תדיר מיחלת לעזרתו בכל ערכי הישראליות גם היום.
אם יש כאן אינטרסים, הרי שמלכתחילה דוד היה המיועד מטעם האל להחליף את שאול. ואתה אמיר בעצמך ספרת שבכתה של בנך ערכו משפט לשאול עם סניגוריה ועם קטגוריה. ובכן דמותו של שאול הרי הוותה כל כך הרבה השראה לשירים רבים, באשר לרוח הרעה שבעתה אותו באחרית ימיו. ובכן מה הפלא סר חינו בעיני האל, דוד נשף בעורפו, והוא הרי ידע שמלוכה תקרע מעליו ומכאן מותו הטראגי על הרי גלבוע (אל טל ואל מטר עליכם).
ובהקשר זה, תמיד אכן עולה פרשת בת-שבע שמהווה פיקנטריה תמידית לפרשנות – מה באמת קרה בין בת-שבע לבין דוד שם על הגג. התינוק שמת, ודוד ששלח את אוריה החיתי אל פני המלחמה. ועוד, מרד אבשלום באביו דוד. פרשת אמנון ותמר וכו' וכו'.
האם כל אלו נועדו להראות שגם אם דוד היה נבחר האל, ממנו יצא נצר המשיח לעתיד, גם חייו לא היו קלים, וכאחד האדם אכן היה.
ולסיום בינתיים בהמשך למזמור זה ראוי להביא את טקס המלכתו של דוד, בו היה מכרכר ומפזז לפני ארון ה' נוכח וקבל כל העם ועדה – מה שאמור להראות על אמונתו העמוקה של דוד לאל.
או כדבריך ברית האינטרסים החזקה שנכרכה ביניהם.
חוה
אמיר,
תפילה זו עמדה, תפילה לבורא או לאהובה, יש בה משהו מהנשגב, לכן התפילה קשורה לענווה.היא רחוקה מבטויי הSELF, מונח כה מודרני ומפרטנות יומיומית.
עליזה, נדמה לי שגם התפילה של דוד, וגם זו של סאפפו – אינן מודרניות, אבל אינטרסנטיות ביותר וקונקרטיות לגמרי בעניין המבוקש בהן.
טוב, לפי הסדר שלך, חוה,
ראשית: השפה והפואטיקה.
לא הוגן להשוות מקור עם תרגום.
סאפפו נשמעת הרבה יותר טוב ביוונית, ואת מבחר המלים והמוסיקה של שירתה קשה לשחזר בתרגום. תהלים ביוונית של הספטואגינטה גם לא נשמעים ברמה שאנחנו שומעים אותם בעברית.
הוא הדין לגבי האוונגליונים הסינופטיים והבשורה על פי תומא שהגיעו לעברית בתרגום מתרגום (ארמית-יוונית-עברית).
אבל נכון שה"איגרות" ואפילו חזון יוחנן שנכתבו יוונית במקורם, כתובים ביוונית די בסיסית.
שנית: השוואת האל והאלה, יהוה מול אפרודיטה.
אילו הייתי סניגור האלות, יכולתי כמובן להגיד שהיהוה הגבר-גבר שמגיע על כרוב ב.מ.וו או הארלי דווידסון נראה כמו פיל בשמי חרסינה לעומת האמנות הדקה של האלה האורגת רשתותיה בלב אלים ובני אדם, שמופיעה בטעם טוב ובעדנה על מרכבת זהב רתומה לאנקורים.
אבל אני לא 🙂
שלישית – קוים לדמותו של האל (:-
יהוה זוהה עם אל (שכונה גם שוֹראל), ולכן עבדו אותו בדמות פר או עגל כבר במדבר ואחר כך בממלכת ישראל. בבית המקדש בירושלים עבדו אותו יחד עם כל המשפחה – עשתרת, אשרה וכו'. אמנם בעריכה כל המלכים שאפשרו זאת עשו לכאורה "את הרע בעיני יהוה" אבל אין חיה כזאת. המלך היה מתווך דתי בין העם לאלוהיו, וקיים בדיוק את המסורת שבה האמינו כולם.
את צודקת שהאל העברי, להבדיל מן היהודי, הוא קצת בן דמותם של יהושע, דוד ושאר טורפים מקראיים. הוא אל כובשי כנען, פוקד עוון אבות על בנים, אל שאומר "אשכיר חציי מדם, וחרבי תאכל בשר". לא, לא צמחוני, אבל גם לא יוצא דופן. היו בסביבה טיפוסים מפחידים עוד יותר כמו האלה ענת הפוסעת על גולגולותיהם הרצוצות של אויביה או האל מות הטורף אנשים ואלים.
מכל מה שכתבת אני מבינה
רק שאתה בעד הדודה אפרודיטה, שמזריקה את זריקת האירוס יחד עם קופידון,
בעד אותו השכרון המבלבל את דעתו של אדם ומתעתע בלב האוהב עד שרק נוזליו וליחותיו של האהוב הם שירגיעו אותו, או לחילופין התערבותה המעודנת והנשית של אפרודיטה שעשוייה לישב את ההדורים ולחזיר מבולבלים ונרעדים וקצת מוטרפים לשפיות דעתם אם בהגשמת הערגה או בהעתקתה.
אוי, אמיר, אמיר, אתה השקוע במנעמי הרוח, הנפש והגוף.
אני דווקא מעדיפה את זן הטורפים, את הדרמות והסצינות, את הטויוטה קרינה, ואת הואן הכי חדש בעולם, ולפעמים אפשר גם אופנוע יקר. למבורגיני אמרתי, וולוו חדשה גם הולך, הגבר הגבר הזה, שיטרוף, שימעך, שיקרע, אבל במידת הרגישות הראוייה, שיציל אותי בכף כל אוייבי.
את הסליזיות הנשית אני מכירה די והותר, את כל הטריקים של מרכבת הזהב והאנקורים מאחורי.
אז כן, שהטקסט יהיה חזק ושההופעה תהיה מרשימה, (אבל בלי פוזה), שאז אחזיר אותו ישר לשמים בכמה מילים של דורבנות, הזכרתי גם שיהיה לו ריח טוב?לבוש ספורט אלגנטי והכל במידה הראוייה. בדיוק?
לגבי הטקסט של יוחנן, הוא היה הרביעי ונכתב בסביבות 125 לספירה, ואכן הוא היה העשיר מבין כל הארבע והארוך ביותר, ואנטי-יהודי ביותר מביניהם. ובכל אופן שפת האוונגליונים עדין נסמכת על הטקסט המקראי.
אם אני צריכה להזדכות על ציוד ולא משפעת החזירים – אני מעדיפה מות נשיקה בזרועותיו המרשימות של פופאי.
מה אומר ומה אדבר הפכת את הטקסט המקראי לחוכא ואיטלולא, אבל אנחנו הרי שוחרי המילים וכטוב ליבנו במילה נברא עולמות ורקיעים.
בהמון הערכה
חוה
לא, חוה, כתבתי "אילו הייתי". אבל אני בעד שניהם, ואם אפשר בגרסה משופרת של גבריות ונשיות, בלי ברקים ובלי מזימות 🙂
אשר לשפת האוונגליונים – היא אינה נסמכת על הטקסט המקראי ואינה קשורה לו מלבד בכמה ציטוטים ממנו. הלשון המתבקשת לתרגום היא לשון המשנה.
זו הייתה החלטתם של מתרגמי הבה"ח הראשונים, דליץ' וזלקינסון, לתרגם בלשון המקרא כהמשך ל'ברית הישנה' (ואף אני הלכתי בעקבות מסורת תרגום זו בתרגומי לבשורה על פי תומא)
ורביעית – את חוזרת על הסיפור המקראי והאופן שהובן במסורת לא בעין ביקורתית אלא כנראה מתוך אמונה (שאיתה לא אתווכח כלל) – למשל "שמלכתחילה דוד היה המיועד מטעם האל להחליף את שאול", "סר חינו בעיני האל" או "גם אם דוד היה נבחר האל, ממנו יצא נצר המשיח לעתיד, גם חייו לא היו קלים, וכאחד האדם אכן היה".
זה מוכר וידוע, אבל גם מגמתי ולא בהכרח היסטורי.
אמירוש, אוי אמיר היקר,
אם הכותרת מלחמה ואהבה, הרשה נא לי להביא לך מאירועי היום. ובכן מכת האלימות מתחדדת – אגב מלחמה.
אז מה היה לנו – רצח על שפת הים, שתי גופות נשים מבותרות מרמת-גן, קריסה של עוד חמישה בנקים למשכנתאות בארה"ב וזה אגב התשובה של עדי עסיס אלי מן הבוקר. אבא שרצח את ביתו, אם מרעיבה מן החרדים, פרשת רוני רון ומארי פיזם, מערכת חינוך קורסת. ילדים שיושבים לפתחו של אנטרנט, סמים, אלכוהול ואתרי פורנו.
היתה לך תיאוריה כמדומתני על הרוצח שמבקש להיתפס ולהיענש, ובכן מבחינה הזוייה לחלוטין, העולם שלנו טובע באלימות. האם נקרא לאל, או למשטרת ישראל, ואיך נלמד את ילדינו שלנו. ואנחנו שקועים בפרשת דוד המלך.
ובכן, לפני כשנתיים בערך עשיתי עבודה וקראתי מחקרים חדישים לחלוטין, השואלים האם האוונגליונים נכתבו על-פי סדר היסטורי, בעקבות סיפורים ועקיבות שנשענו על ההיסטוריה, או שמא הם נסמכו על הטקסט המקראי, לפי החלוקה לאשמורות היום והלילה. מה שאני זוכרת, שישו נקבר בצהרים, 12 בצהריים, חלוקה לאשמורות כמדותני היא כל שלוש שעות, בשעה שלוש בצהרים – הקבר היה ריק, מכיוון שהוא חזר לשבת לצד האב, אתה הזכרת הרי את וועידת ניקיאה, האם ישו היה אלוהי שהתגלם בגוף אנושי, או להיפך. לא איני נסמכת על מה שאתה חושב שאני נסמכת. הטענה היתה שחלוקה האשמורות די מזוהה למסופר בפרקים א – ג בספר יונה, שוב לפי החלוקה לשעות היום.
ובכן המחקרים הם חדישים למדי. וסביר להניח, שכמו שאנחנו נסמכנו על עלילות גילגמש ואנומה אליש, גם הנוצרים היו חייבים להסתמך על המקרא, כנסת ישראל החדשה, יוצאת מספר ישעיהו פרק א' בו טוען ישעיהו, כי האל מאס בקהילת ישראל הישנה. כך גם לפאולוס היה חלום, כמו שלמוחמד היה חלום.
אז בוא אמיר יקירי, בלי להיעלב, אולי נפריד בין מיתולויות, לבין התפתחות הדתות, ונבין שיש גם תת מודע קולקטיבי, שדי מאחד את הרצונות שלנו.
ואסיים בלשאול אמיר – האם הולך ופוחת הדור. ואולי הבה נחזור לימי הביניים, אתה תתן לי תרנגול/ת
ואני אחזיר לך בבצים.
אני אעשה על האש ואתה תוכל להכין קיש, או חביתה מתובלת בעשבי תיבול, רצוי עם עגבניות ולחם שזה עתה נאפה על תנור אובניים?
מה דעתך?
יקירי? ולא אני לא צינית, רק קצת נואשת.
חוה
גם אני חוה קצת נואש. וזה מלחמה וזה אהבה. וזה כי שבוע שבוע אני נלחם להשאיר הכל מאחור ולבוא אליה אבל פתאום היא נעלמת לי.
ואני אוהב, כל כך אוהב והיא רוצה יותר.
ואני לא דויד המלך של המילים רק אוהב שירים.
והיא לא מתעניינת בשירים אבל כתבתי לה שיר:
בואי נקלף בצל
נכנס לתוכו בלי דמעות
בואי נרסק עגבניה
קטשופ זה לא דם
בואי נשבור את הביצים
רק לא את הכלים
נכין שקשוקה למפקד
אולי יתן לי פס.
אבל אני כותב לה מכתבים והיא לא עונה לי ואני מתפלל שהיא מרגישה טוב ומחייכת כמו שאני אוהב אותה.
לתום
בנושאים של אהבה נא לפנות לאמיר אור, אני לא הכתובת.
אם אתה רוצה את תשובתה של ויזילטיר ההיא הפסיכולוגית עם ניתוחי הפנים.
תחתוך, וכמה שיותר מהר. אם היא לא מעריכה את השירים שלך, סימן ש…
תמיד תמצא לך גברת נאווה, שתאכל איתך את השקשוקה. אגב,
אני שקשוקה לא עושה עם קטשופ.
קטשופ טוב, רק לציפס, ואם כבר אז של היינץ.
מקוה שעניתי על שאלותיך.
יחי הרמז הדק, דק,
שלך בנאמנות
חוה
:)))))))))
חוה, איזה ויזלטיר? ובסוף דווקא כן נתת לו עם המתכון גם עצה 🙂 זה שהחברה שלו לא אוהבת שירה זו סיבה לעזוב אותה?
ורדה רזיאל ז'אקונט
לאמיר,
ורדה רזיאל ז'קונט היתה אישתו של המשורר ויזלטיר.
ולא ענית לי על כל ההתייחסות.
תום נכנס אתמול בלילה. בדרך כלל הפסיכולוגיות האלו אומרות לחתוך.
היא הרי גם לא רוצה להיכנס איתו לבצל? שכחת?
אגב, אלימות שעליתי קודם לכן, קראתי על הפילוסופית סימון וייל, לפי כתבה אתמול היא גרסה שהרוצח מבקש להיתפס ולהיענש עונש מוות. לפי מה שקראתי בפילוסופיה שלה, היא דברה על הכנעה מוחלטת. על היעדר הטוב, על התגברות הרוע, ודי צפתה בצורה ההזויה ביותר כי האלימות תלך ותגבר עם התפתחות האנושית. טוב במשך כל היום קראתי עליה, ואשמח אם תרחיב את ידיעותי.
ודם אם תתייחס לתשובתי, כי האוונגליונים דווקא כן נסמכים על המקרא. האם אני צריכה לקבל את דברי המשנה שנחתמה בשנת 200 לספירה כתורה מסיני. – לא כל כך מתאים לך אמיר
מצפה ומייחלת לתשובתך.
חוה
בכניעה מוחלטת ובפאסיביות
על-פי סימון וייל
בכניעה ובפאסיביות, חוה? את? :))
בקשר לתום, זהירות עם נפשות צעירות ושיריהם. הוא אמר ש"היא רוצה יותר". לא דורש בירור? אשאל. תום?
וחוה, ענייני הרצח לא כל כך קשורים לרשימה, אבל לגבי המקרא – הבדילי בין לשון הטקסט לבין נושאיו. כל מה שאמרתי תקף לגבי לשון הטקסט.
לגבי המוטיבים והתמות המיתיות, הרבה מזה כמובן נסמך כפי שאת אומרת על נבואות התנ"ך שישוע ממלא (מזרע דוד, נבזה וחדל אישים, יבוא על עיר בן אתונות וכו'), ובמקביל לישעיהו וכו' גם על הדת הפרסית, אם היהדות (שהמשיח ייוולד מבתולה, יום הדין, משפט הרשעים במתכת המותכת, נצחון הטוב במאבק האסכטולוגי ועוד).
אשר לסימון וייל – איני יודע עליה מספיק, ועל כן בוודאי לא אתיימר ללמד אחרים. אין הרבה פנאי בימים אלה, אבל אשמח להשכיל.
לאמיר,
והרי מלכתחילה כתבתי שבנושאים של אהבה יש לפנות אליך?
הלא כן?
ויפה עשית שענית לתום, אתמול בלילה לא הייתי כל כך קשובה, וגם היום.
סיפור חייה של סימון וייל הוא מעניין. היא היתה נגד המהפכה, נגד חיית ההמון, הטיפה לחיים בצנעה. נפטרה בגיל 34. היא היתה יהודיה אבל האמינה בנצרות. המאבק בין יהודה לרומאים נפתפס בעיניה כמאבק בין שני כוחות רעים ביסודם – היהדות בשל הטוטאליטריות של הדת, והרומאים בשל תאוות הכוח.
לפי מה שהבנתי היא סיימה לימודי פילוסופיה ביחד עם סימון דה בובאר. וכתבה הרבה, אלא שלא כל דבריה התפרסמו. היא נפגשה עם טרוצקי, אבל חרף העובדה שהיתה סוציאליסטית – גם במהפכה ראתה כוח רע. לגבי האלוהות היא טענה שאלוהים אינו עוסק בפנקסנות לגבי כל אדם ואדם, בין היתר אפשר למצוא אותו ביופי של הבריאה. היא היתה נגד כל תאווה, נגד הבורגנות, נגד חסכונות כספיים, נגד ביזבוז כספים, נגד אשת האיש המהוגנת. וגם באישה שמחפשת חתן להישען עליו מצאה פסול. כמדומתני שהאלוהים אמור להיות בתוכנו – בתוך ליבנו. ועדיין איננו חסינים בפני הרוע. לפי הבנתי אנחנו כלים, שכאשר נקבל דברים בהכנעה, ונוכל להכיל את הרע ואת הטוב (ראתה בחיים יותר רע מאשר טוב) אולי נוכל לזכות במעט חסד וחמלה. כל אלו אינם הופכים אותנו לחסינים מפני הרוע.
סימון וייל עבדה על פס יצור, מכיוון שרצתה לראות איך המכניזם של התעשיה מתנהל. לפי משנתה חייה היו צנועים ביותר. היא סירבה לקבל סוכר, כאשר שמעה שלחיילים אין מנות סוכר. אכלה רק לפי הקצבה, ובסיכומו של דבר נפטרה מתת-תזונה וגם משחפת.
אלו הם פכים קטנים שהצלחתי לזכור. הפילוסופיה שלה, די מעניינת, ולכן כתבתי בהכנעה.
אקרא שוב, וארשום ואם זה מעניין, אעדכן. דווקא הייתי בטוחה שאתה מכיר אותה. מכיון שהזכרת פעם שהפושע בעצם רוצה להיתפס. וזו גם גרסתה.
לגבי דוד המלך. כמה דשו ודשו בחייו. הפכו בהם והפכו בהם. מה לי הדלה ביהודה יש עוד מה לומר?
ואתה צודק, תיאוריות בדבר המשיח שיוולד לבתולה, כנראה רווחו כבר מן הזמנים העתיקים ביותר. מצאתי אותם כאשר קראתי על אלת ההשתנות.
בתודה
חוה
תום היקר, החיבור בין בצל הדמעות לשקשוקה של אדון הפסים הוא יצירתי ויפה בעיניי.
זה בסדר, אני חושב, אם החברה שלך לא מתעניינת בשירים, אבל אוהבת אותך. אי אפשר לחפש הכל בבנאדם אחד. אולי לא הבנתי, אבל אם אני מבין נכון, היא מין טיפוס של הכל או לא כלום – היא רוצה אותך, אבל יותר משאתה יכול להיות איתה? ואז היא כועסת?
אם זה ככה יש לה טמפרמנט אש, אבל גם המון אהבה אליך, ואם גם אתה אוהב אותה, תמצאו דרך. אתה לא יוצא סופי שבוע?
לתום היקר,
צר לי על כי אתמול לא הייתי קשובה לדבריך. קראתי עכשיו את נואשותך ואוסיף על דברי אמיר אור.
ובכן, אהבתך לאותה עלמת חמד יפה בעיני. היא אינה תלויה בדבר. גם אם אינה מסתפקת בשיריך, אתה עדיין מאחל שתהיה יפה ומחייכת, כמו שאתה מכיר אותה. זוהי אהבה ראויה לציון.
ובכן, אני מניחה, שאותה היפה והמחייכת, באמת רוצה אותך לידה, ואינה מסתפקת בשיריך. באם אתה מוכן לשחרר אותה לחייה ומאחל לה רק טוב, וכמובן שתשמור גם על אהבתך אליך, בין היתר. היא הרי רוצה אותך לידה. ואת זה אפשר להבין. אין כמו מראה פניו של האהוב, של היותך לידה. שבסך הכל היא מחפשת את האינטימיות אתך.
אז ככה, כפי שאני מבינה, אין מה להיות נואש. הפס יגיע בסיכומו של דבר, וגם הפגישה המיוחלת.
נראה לי, שאכן אתה מגלה גדלות נפש. אפשר אולי במקום שיר או בצד שיר לשגר מכתב או שניים, כפי שפירטת את רגשותיך, ואת רצונך בשלומה הטוב, ותחזיק מעמד גם בלעדיך. וכמובן שאתה מחייל לראותה בקרוב.
אתה יודע תום, פעם כתבו מכתבים. מכתבים שלא כמו שיחות טלפון, וס.מ.ס. אפשר לצרור בסרט ולשמור אותם לימים רבים.
ובכן, במקום להיות נואש, תחזק אותה באותם המילים היפות שכתבת כאן, והעיקר תשמור על הגחלת דרך הגעגועים.
שלך
חוה
מצטערת על אתמול
תום היקר,קשה להתעלם מהתשדורת שלך שזועקת לעזרה.
אבל ככה כמו שכתבת בשיר ובשורות קשה קצת לקלוט את התמונה. תוכל לפרט?
חוה, לחתוך אני לא יכול, כי זה כמו לחתוך את עצמי ולכן נשאר לי קצת מהיאוש עד שדברים שצריכים לקרות יקרו.
קראתי מה שכתבתם לי וקצת עמדו לי דמעות בגרון.
נדה לי שבכלל הכל נגמר כי בסוף השבוע הזה קרו כל מיני דברים, והאישה שאני מתארח אצלה (אני חייל בודד), אומרת שלפי מה שנראה לה אז כן.
החברה שלי הולכת למן איזה סוג של טיפול והיא אמרה לי שהיא צריכה לדבר על הכל וזה הרחיק אותי. אולי כי פעם סיפרתי לאמא שלי משהו אינטימי והיא דיברה על זה עם השכנה מתפקעת מצחוק תוך כדי שהן תולות כביסה. מאז אני לא אוהב שמדברים עלי או אלחלופין אני לא מתקרב מידי.
ואוקיי אני מבין את העניין הזה עם החשיבות של הצלחת הטיפול אז אני לא עושה מזה עניין אבל בפנים כבר התרחקתי. האישה שמארחת אותי חושבת שככה זה נכון.
חוץ מזה, היא מסבירה לי על אהבה דרך העינים והנסיון שלה, היא אומרת שכל מה שצריך לדעת באהבה זה לאהוב את האחר יותר מהדברים שלא אוהבים. (אם למשל לא אוהבים את הקטע הזה של ללכת ללוות מישהו, אבל אותו מישהו רוצה שילוו אותו אז למרות שלא אוהבים את הקטע, אז מתוך האהבה לחבר או לחברה מוצאים את החשק והרצון ללוות). אבל בשביל זה היא אומרת, לפעמים צריכים לדעת לשים לרגע את אהבת העצמי שבמרכז קצת יותר בצד. וממש לאהוב. ולהבין שלא תמיד זוג הם אחד. לפעמים הם שניים מאוד שונים. ואז מי שיכול להתעלות על הקושי הוא זה שצריך.
בסוף השבוע הזה לא יכולתי להתעלות. רק התבוננתי במה שקורה וראיתי אותי נתקל בקושי ואין יד מושטת לעזרי. זה עצוב לי שאהבה צריכה להגמר אבל אני מבין שזה לא חוכמה לאהוב רק בטוב וכשקל, ומכיוון שברע ובחולי נהייתי עוד יותר חולה הבנתי מזה שככה זה לא נכון.
לי אין תפילות השבוע, וגם לא מצב רוח תקשורתי. כתבתי מה שיכולתי בשביל להודות לכם על מה שכתבתם לי.
רוניתוש, כיוונת לדעת גדולים והשבת עטרה ליושנה. "חזי כזה אל" הוא מה שסאפפו אמרה על הבחור שישב עם אהובתה:
"נראה לי שווה לאלים האיש היושב מולך". ובכלל בעולם העתיק קראו אלים גם לשליטים וגיבורים. כיום, בגרסה נשית, נשארה לנו רק ה"דיוה", אבל מעכשיו גם חזי שחתך את מירו. מה לא מגיע לו?
ובקשר לניג'וס, חייב להגיד שזו גרסה יהודית-נוצרית, שבה האדם הרבה יותר קטן. בעולם הפגאני מדובר על מערכת יחסים. צריך להקדיש טריפוד או מאה ערלות פלשתים לאל, להקריב לו משהו, ולהבטיח שאם אני חוזר מנצח אני נותן לך את בתי או עשרה שוורים וכו'. האל של התנ"ך הוא לא אל יהודי, ושום ניג'וס לא יעזור פה.
ולגבי היוצמחים – זאת לא גלותיות, רונית, זאת קידמה. המוח היהודי ממציא לנו פטנטים: למה להסתכן באלימות כשאפשר לקחת את כל הקופה בדמוקרטיה?
ובקשר לסאפפו – קשה לפספס פה את ההבדל בין התפילות מבחינת ההומור. דוד מדבר ברצינות תהומית אבל סאפפו לא מסתירה את הצד הקומי שבהתקף הארוטי החוזר שלה ובעצם צוחקת לעצמה קצת. ספפו מתפללת לאפרודיטה שתילחם לצידה כשהיא שוב חושקת במישהי שלא נענית לה. אפרודיטה מנחמת אותה כמו מין דודה: מעידעלע, מה קרה? עוד פעם התאהבת? נו טוב, טוב, אל תדאגי, יהיה בסיידר. היא עוד תרוץ אחרייך… דודה אפרודיטה תסדר הכל.
את אומרת ש"האלה צריכה לעשות כרצונה", אבל זאת אלוהות אחרת. כל הג'וב של אפרודיטה היה לבלבל לבני אדם את החיים עם התקפים ארוטיים, לבל תחדלנה אהבה ותשוקה מן הארץ. אילו היא הייתה מעדיפה לסרוג, כל עולם החי היה נכחד 🙂
גם האלים נתפסו כפגיעים לארוס, ולמעשה הבריאה כולה באה מזיווגי כוחות אלוהיים. אבל בפירוש, גם ביחס לאלים, כל זה נאמר גם בהומור ובהומור עצמי. היוונים חשבו שהתשוקה הארוטית היא מין התקף אלוהי שאוחז בך כמו דיבוק, וכשמביטים מהצד (ואפילו בנאדם בהתקף יכול להסתכל על עצמו מהצד כשזה ההתקף מספר מי-יודע-כמה) אי אפשר שלא לראות גם את הצד הקומי של הדיבוק הארוטי.
הם תפסו את ההתאהבות כמין התקף או שבו האלה שורה באדם ומטריפה את דעתו בטירוף הארוטי שיכול להיות מתנה אבל גם מכה…
ואחרי ההסבר שלך,
אישית,
אני מאד מאד זקוקה לדודה כזו.
יש מישהי/ו שמתנדב/ת ?
תיזהרי רונית, את עוד עלולה לקבל שורה שלמה של דודות 🙂
מהי אמונה, רונית? חוסר ידיעה וספק שמכוסים בהתעקשות פנימית שהסיפור נכון בכל זאת. בעיניי אין לאמונה ולרוחניות שום קשר חוץ מהעובדה שזו פעולה מנטלית.
אמיר,
לא ראיתי שקשרתי אמונה ורוחניות.
דיברתי על אמונה באל ועל זה שתמיד היו מוזרות לי כל התפילות שנשמעות כמו ילד שדורש מההורים כל מיני דברים, אבל קודם מתחנף.
ההגדרה שלך לאמונה כאן מגמתית …
אמונה מבחינתי היא התכווננות לאמונה.
נכון, רונית, לא קשרת אמונה ברוחניות, אבל זה השתמע לי מתוך הכבוד שנהגת במושג, והטענות שהיו לך נגד סוג האמונה המופיע בתפילות האלה.
ההגדרה שלי לאמונה היא תוצאה של התבוננות, וקודם כל – היא הגדרה.
לא הבנתי מה פירוש "התכווננות לאמונה" – עכשיו יש לך שני מושגים להגדיר כמו שצריך:)
סאפפו צנועה הססנית וחרישית לעומת תובענותו הגורפת של הדובר המקראי. עוצמת דרישותיהם והיקפה שונות.
זה נכון, לבנה. הוא היה בחור עם אספירציות מופלגות, אפילו בענייני אפרודיטה הוא לא עצר, כזכור, באדום.
כל התפילות גם אלו הנאמרות בעולם הפגאני וגם אלו שבעולם המונותאיסטי
מחפשות את החסד האלוהי מנסות ליצור גשר על פני הפחד ואי הוודאות, לכן אהבתי מאוד את השורה הבאה משירה של סאפפו: בואי אלי עכשיו מחרדותי הקשות התיריני"
מאמר מענין מזווית מענינת אמיר,
תודה חנה. חושב שכל התפילות, המונותיאיסטיות וגם הפגאניות, באות או ממקום של חוסר אחריות וחוסר שליטה, או להפך, כמו שכתבה שירית – כדרך ליצירת ממשות.
שלום אמיר
עמדת על כל ההבטים שהמחקר המודרני העלה בקשר לדמותו של אלוהים כפי שניתן לשחזר מהמקרא ומתגליות ארכאולוגיות.
כמה הערות קטנות:
1. המזמור מיוחס לדוד וקושר אותו לתקופה ספצפית בחייו של דוד. אבל מתוך הפסןק האחרון ומתוך פסןקים אחרים "ידבר עמים" נראה שזמנו של המזמור מאוחר יותר.
2.הנביאים שחיו בסוף המאה השמינית ובמאה השביעית כבר החלו להלחם בפנתיאון האלוהי שהבאת .
ספורי אליהו הם המייצגים את המלחמה: שימו לב לשם: אלי -יהו
מעטים נותנים את דעתם שהשם "בעל " נושא את אותה משמעות של "אדוני" ואין ספק שהיו תקופות שהיה זיהוי בין השניים.
3. קסוטו טוען (בהתאם לשיטתו) שלא חייבים לקחת את התיאורים המיתיים כפשוטם ולהניח שכך באמת האמינו. הוא טוען שהמשוררים השתמשו במסורות קדומות ובמטבעות לשון שמצאו מקומם "בשירה החדשה" כדי להעשיר אותה וכי בשירה מותר להשתמש בביטויים אקספרסיביים שאסור להשתמש בהם בספרות רגילה.
גיורא, תתפלא אולי, אבל הרשימה הזו קשורה בעצם בהבטחה שהבטחתי לך לתרום משלי לנושא הנבואה (שלא העלית). ותודה על ההערות לענייני דוד. אלה המחשבות שהיו לי לגביהן:
1. אכן כך, וטוב שהזכרת זאת. היו שאף ייחסוהו לסופר "דוידי" ולנסיון לבסס את שושלתו.
2. ייתכן, אבל ייתכן שלא. מלחמות פולחן על בסיס שבטי פוליטי לא היו בלתי נודעות, ומכאן ועד לאמונת הייחוד הדרך רחוקה. כמוש, הנזכר גם בכתבי אוגרית הוא אלם הלאומי של המואבים ואולי כך גם יהוה לבני השבטים הדרומיים – (היהודים, השמעונים, הירחמיאלים והקינים)?
וכך אומר יפתח לנחש: "אני בשם יהוה אלוהי ואתה בשם כמוש אלוהיך". מכיוון שבמקורות הצוריים מסופר שדוקא אתבעל הוא ששבר בתפילותיו את הבצורת, אפשר שמלחמת הפולחן לא הוכרעה.
היו חוגים רוחניים (הרכביים והקינים למשל) והיתה הוקעה מוסרית של דרכי עוול, אבל עד לישעיהו השני אני מסופק אם יש בתנ"ך זכר ליהדות במובן שאנחנו מבינים אותה.
3. ייתכן כמובן שקסוטו צודק, אבל אין לו על מה להסתמך מלבד תחושה אישית. התנ"ך ששירותיו נערכו מחדש על ידי עורכים יהודיים ודאי לא יגלה לנו את סודו, אבל אולי ניתן ללמוד משהו ממקומות שעברו תהליך דומה.
בגאת'ה הזורואסטרית לא נותר זכר לדת שקדמה לה, ואילו בספרות הפהלווית כמו גם באפוסים פגניים שנוּצרו בימי הביניים נשמרה האמונה הסינקרטיסטית שבה נוֹצרו והייתה כנראה חלק מרוח הזמן אז.
קסוטו יכול היה להגיע ביתר קלות ועם יותר תימוכין למסקנה ההפוכה, אבל אני חושש שקויפמן, קסוטו, טור סיני ואחרים (כמו גרץ ודובנוב בתחומם שלהם) היו שותפים למה שנתפס להם אז כלאומיות, והיו מחויבים ליהודיות של התנ"ך לאו דווקא מטעמים מחקריים.
גיורא, וזה סתם בונוס מטעם טשרנחובסקי, שעיכשוו את פרשת אליהו:
שאול טשרנחובסקי / חזון נביא האשרה (קטעים)
…
פגומות חרבותיכם מרוב שחיטה,
ולו לא תוכלו, כי לא בכוחכם הוא.
הוי, הוי, כהני יהוה אלהים,
צאו וחשבו, חקרו ותמצאו:
מתי ימלוך אדוני לבדו
במאמר נביאיו ותורת כוהניו,
ברתוקות ברית דוגלים בשמו,
אם לא לכשתשורשו מן הארץ
ותיתלשו כהיתלש היבלית מן הקרקע.
וחקוֹתֶם חוקות וגדרים וסייגים
למעשר ותרומה באפס תנובה;
הילכות קודשים תעמיקו תדרושון –
ועולותיכם וזבחיכם לא תקריבו;
דיני שבתות ומועדים תגבירו
כי ידיכם מעבודה ומעשה שבתו;
אחרים יחרשו – ואתם תאכלו;
נוכרים ירעו – ואתם תשבעו;
זרים יבנו – ואתם תשבו.
עד בוא יבוא דור המעפילים
לחוצי הגולה וחולמי פדותך
והייתי להם לאלוהים, אני בעל העמק,
אדוני הקרקע, אדוני העמק.
ועלתה קטורתי – עשן גללי גמלים,
בושם אדמה תחוחה במחרשה,
ניחוח ערמות קש מזהיב ויבש…
והבל רפתים על זבלן וחלבן.
כל מקום ייעדר וישודד – מזבחי,
ואשר ייזרע וייוער – במה לי.
כי ציון במעדר תיפדה, ושׂדיה בעבודה.
שירו של טשרניחובסקי מתקשר לכל הויכוחים שהתנהלו כאן לא מזמן.
אני לא צריך לספר לך מה הדרך בה הורי ואני בחרנו.
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=12159&blogID=236
זוכר את השיר החזק והמזעזע הזה שלך, גיורא. אכן, באותו עניין עצמו.
לאמיר
את חטאי אתה מזכיר היום. יש לי תרוצים למכביר מדוע עוד לא העליתי את הפוסט על הנבואה. אבל אף אחד מהם לא משכנע אפילו אותי.
עצלנות גרידא.
אתה מאד צודק בקשר "לפרשנות הלאומית". אני נתקל בה במיוחד בנושא של "החוק המקראי". משרד החינוך בעקבות קסוטו שכתב את פרושו המדעי לספר "שמות" (לא זה העממי שקוראים לו "פרוש קסוטו")דורש (ובצדק) שהמורים יערכו השוואות בין חוקי המזרח הקדום לחוקי המקרא. הצרה היא שהפרשנות של החוק המקראי היא לעתים קרובות מעוותת את הכתוב כדי שהחוק המקראי יראה "צודק ומוסרי יותר".
יש באמתחתי דוגמאות לכך. אך כאמור,אני עצלן.
אמיר, למדתי הרבה מן הארודיציה שלך.
ולעצם העניין: ברור שיש מן המשותף בין התרבות העברית-יהודית ובין תרבויות אחרות.
אבל יש גם שוני משמעותי: לא מקרה הוא שבתנ"ך אבותינו(אברהם, יעקב, משה ובעיקר דוד)– מתוארים גם כבני אדם רגילים, עתירי חולשות, בעיקר דוד. לא מקרה הוא שהמשיח הוא בן דוד, ודוד היה מצאצאי רות המואביה, ומואב הוא פרי גילוי עריות בין לוט ובנותיו…
לא מקרה הוא שבתנ"ך לא תמצא דברי שבח על עם ישראל. האל, באמצעות נביאיו,מותח כל הזמן ביקורת על עמו כי אינו ממלא את תפקידו: להביא את השלום לעולם על ידי זה שהוא משמש דוגמה ומופת, קודם כל מבחינה מוסרית.
לעומת זאת,בברית החדשה כל קדושי הנצרות הם טלית שכולה תכלת חוץ מיהודה איש קריות…
גם לא מקרה הוא שבנצרות ובאיסלם
הפצת הדת בכוח החרב היא ערך חשוב.
לעומת זאת, ביהדות מערימים קשיים על כל מי שרוצה להתייהד.
מקור הטעות אצלנו הוא המשמעות המוענקת לביטוי "העם הנבחר". לדעתי, בתנ"ך ובתושב"ע העיקר הוא שיש לנו הפוטנציאל למלא את משימתנו ולא שאנחנו הכי טובים.
ובלשון הלצה: אנחנו סיירת מטכ"ל ומתנהגים לא פעם כסיירת מנגל…
ובאשר לחרב, אשלח בימים הקרובים שיר המביע את עמדתי על הנושא "… יורים ובוכים…"
עקיבא
עקיבא, תודה על תגובתך המפורטת והחושבת. אני מניח ש"בלא מקרה" אתה מתכוון ל"אבותינו", "משיח" או סיפור בנות לוט לא כאמת היסטורית אלא כרובד הסיפורי-מיתולוגי שעליו הונחה המסורת.
יש כמובן הבדל גדול בין דמויות מן המיתוס העברי, לדמויות מופת מאוחרות הקרובות יותר לזמנה של היהדות, כמו דניאל או עזרא.
אשר ל'קדושי הנוצרים' – מתי, פטרוס, תומא וכולם ככלל, נופלים לטעויות חוזרות ונשנות, ושוגים בשפיטתם הרוחנית והמוסרית, ואילו המורה שלהם, ישו, מנסה להאיר את עיניהם.
חייב לומר שהיהדות, בטרם דוכאה, נולדה כדת מיסיונרית אוניברסלית ופעלה בהתאמה. לא רק ינאי שגייר את האדומים בכוח, אלא עצם מוסד המיסיון והמרת הדת במערב נוסד בידי היהודים (ויש לכך עדויות אצל קיקרו ואחרים). הנוצרים, שהיו מין הטרודוקסיה יהודית, פשוט הכירו את כל השיטות האלה, והשתמשו בהן ביתר הצלחה או מזל.
אני טרוד מאוד בימים אלה, אבל גם אל שירך אגיע, ותודה.
אבוא לְכָאן,
בְּשָׁמְעי קוֹלִך מֵרָחוֹק אעתר לך
וּבְעָזְבי בֵּית אָבִי
הַזָּהֹב ארתום
מֶרְכַּבְתֵּךי וּבָאתי; דְּרוֹרִים יוֹבִילוּני
יָפִים וּמְהִירִים, חוֹבְטֵי כְּנָפַיִם זְרִיזוֹת,
מֵעַל הָאָרֶץ הַשְּׁחוֹרָה, מִן הַשָּׁמַיִם
דֶּרֶךְ הַזֹּהַר שֶׁבַּתָּוֶךְ.
חִישׁ אגיע; בְּחִיּוּךְ עַל פָּנַיִ
אשאל מַה שּׁוּב קָרָה לך וְלָמָה
תקְרָא לי הַפַּעַם,
וּבְלִבּך הַמְטֹרָף מָה אתחְשֹׁק לִך מִכֹּל:
אֶת מִי אֲשַדֵּל לְהָשִׁיב אַהֲבָה לך הַפַּעַם?
מִי גּוֹרֶם לך,
רָע?
אבוא אֵליך גַּם עַכְשָׁו, מֵחֶרְדוֹתַיך הַקָּשׁוֹת
אתִּירִך, אֶת כָּל שֶׁלִּבִּך מִשְׁתּוֹקֵק לוֹ
אמלא, וְאַתני בְּעַצְמֵי
אלחם לְצִדּך.
הי אמיר, שבוע חדש שמתחיל בסימן תפילות? זה בהחלט מגרה למשחק אחרי שנסחת את הכללים:))
(אזכור העבר, זימון האל, הענות האל וישועתו).
רק שבאמת כדברים שנאמרו לפניי מי יכול על יפי המקרא כאמנות? אולי רק ספפו ומתרגמה.
אבל… יכול להיות נחמד להתפלל לאלי המיזוג (תאגידים, אוויר, גלויות, איברים)
או המזיגה :
כמו שעשית בגנך לאהוביך וכמו שאתה יודע לעשות הכי טוב מכולם (אזכור העבר וטיפוח האגו)
רד אלינו אל מוזג אדיר שא בפיך שקי יין אהבה משכר והצל אותנו מיובש ועובש ושאר מרעין ובישין. ונחדל להתבייש אך נאדים מהתרגשות ונלגום אותך ולחייך מציל ומוזג רב חן (זימון והתחנפות)
והנה אתה בא דוהר על קו האופק שומר על כל טיפה שתגיע ליעדה ואנחנו כאן פיותנו פעורים ואתה מוזג בנו את אהבתך
חיציך אל גפנינו מפלחים את היובש ואנחנו
עסיסיים ומלאי הודיה. (הענות האל וישועתו)
בקרוב יבצרו אותנו…על החתום: ענבי לכיש :))
ואפרופו עסיסיים, נשק חם ועסיסי מצאתי בפוסט השני…אגיב בו גם.
סיגל, שובבה, איך תרגמת את זה למשחק!
אז לפני שאחשוב יצירתית (והומוריסטית?) על הכללים, אזכיר שזו כבר מסורת מתקדמת שהתחילה ב'אלת ההשתנות' – הנה סוף התפילה ההיא:
בַּת אַלְמָוֶת בַּת חֲלֹוף,
אַתְּ, שֶׁעֲתִידֵךְ עַתִּיק,
שֶׁמְּחַדֶּשֶׁת יוֹם עָבָר –
גַּם אִם תִּרְבִּי לְאֵין מִסְפָּר,
בְּחָלְפֵנוּ, בַּת בְּלִי דְּמוּת,
נִרְאֵךְ אַחַת בְּחִלּוּפֵךְ
וּבַחֲלוֹף נִמְצָא מָנוֹחַ,
אֵלַיִךְ שׁוּב נִפְשֹׁט צַוָּאר.
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=12456&blogID=182
וסיגל, מה שיפה ומפתיע פה כמובן הם שבסוף מסתבר שהדוברים הם הענבים 🙂
זה מזכיר לי את תפילת העצים הנשרפים משיר אחד שלי, ותפילה אחרת על הלחם שבה האדם והחיטה מדברים יחד. זה לא חלק מהמשחק, אבל אמצא אחר כך ואביא אם תרצי אחים לענבים האלה.
כרגיל אשמח למשחק, בלי משחקים נותר רק לדבר על המציאות, והיא, כבר סכמו בעיתונות, לא משהו.
ואחים? מגניב לגלות שיש לי אחים שאני לא מכירה…כמה נפלא, אפשר תמונה, ציטוט, משהו?
זאת התפילה הראשונה, תפילת הגחלים:
…"וְרַק נוֹתְרוּ …הַגֶּחָלִים
הַלוֹחֲשׁוֹת עֲדַיִן: מוֹדוֹת אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ עַל קָרְבַּן הַיּוֹם,
עַל הַלֶּחֶם וְהַדַּעַת, עַל הֶעָמָל, עַל צֵל קוֹרָה שֶׁרַק הַבֹּקֶר
עוֹד יָכֹלְנוּ לִהְיוֹת – אַךְ הַכּוֹרֵת פָּסַק אַחֶרֶת, וְהָיִינוּ לְפָנֶיךָ
מַאֲכֹלֶת אֵשׁ אוֹכֶלֶת עַד הַצָּהֳרַיִם.
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=4159
וזו השנייה, סיגל, ברכה על הלחם:
הנה, כי אחת אמנו
אני חש בלחם
את כל גרגרי החיטה.
בקרבי באתם היום
ומחר גם אני אל מורג,
ושבנו אחד אל חובּה.
אחים רציניים אלה, בהחלט אחת אמם, רק שאת האופטימיות ירשו הענבים שלי…כנראה מצד האב.
האחים הגדולים קצת סופניים משהו, לא? (עכשיו הענבים נזכרים שאוטוטו ידרכו "להם על הצורה", אויש ו…מתישהו….גם עלי:)
אני, יש לי רגשות ומחשבות מעורבים בקשר לג'ינג'י-כפי שכינית אותו.הגישה הלוחמנית שלו לדעתי קצת טשטשה אצלו את גבולות האתיקה כמו גם המוסר.( כמו בסיפור בת שבע).אבל אין מה להתווכח בקשר לכאריזמה והדינאמיקה השופעת שלו
וכפי שאתה מביא פה את יכולת הביטוי שלו.
יפות מאד ההשוואות שכתבת בין שתי התפילות ומחכימות מאד. המושג כולו של תפילה
הוא בעייתי, כי בעצם התפילה המתפלל מאמץ עמדת חולשה שמישהו אחר יגשים את רצונו.אני מעדיפה פוסטולט על פני תפילה. בפסטולט האדם מצייר תרחיש עתיד ומגשים אותו .קצת כמו להתייחס לעתיד כמו קנאבס שעליו אתה מצייר את העתיד שברצונך לחוות. אבל כנראה שבכל זאת יש לנו משאלה לפעמים בצר לנו שמישהו יושיע לנו!
שירית, הג'ינג'י לא היה מסוג הטיפוסים שבריא להתעסק אתם. עדיף לנו לעסוק בשירתו, ואת השאר נקווה שיתקן בבוא עיתו 🙂
מסכים אתך לגבי מושג התפילה. העמדה של גלגול האחריות והשליטה למישהו או משהו אחר לא נראית לי. אבל מה שאת אומרת, אם הבנתי נכון, הוא שהמלים הן לא פעם כלי לקביעת מציאות שאנחנו יוצרים בעולם. תפילה מסוג זה היא בעצם בריאה קטנה.
חושב שלפעמים האמונות של האדם מערבבות את שני הסוגים:
רמות ההנכחה שהתפילות האלה מביאות הן כמו סוגסטיה עצמית, כמעט אפשר למשש את המציאות שהם קוראים לה להיווצר. חושב שאפשר שאדם כזה מאמין שהאלים דרושים לו כבעלי ברית כדי ליצור מציאות כזו בעולם, ופועל בהתאמה, אך תחת התנאים האלה שלקח על עצמו באמונתו זו, עדיין יוצר אותה.
לטוב ולרע, זה נכון גם לגבי אמונות של אדם על עצמו, לא? ('לעולם לא אהיה עשיר' או 'אני יכולה להשיג כל גבר' וכד')
לאמיר,
מתוך עיון בדיון שהתפתח כאן, נראה לי שחל כאן עירוב בין שלל מיתוסים, מיתולוגיות, אלילים, אלים, פנתאון שלם שכולל, סיפורי מיתולוגיה, פגאניזם, ומעט מאוד מונותיאזם. כמו גם גיוס פרשני המקרא ולאו דווקא מן הבולטים והמזהירים ביניהם.
לדאבוני הרב, וצר לי על שאין לי הסכמה איתך, מה שאינך אוהב, איני חושבת ששני הטקסטים הינם ברי השוואה בכלל. לא בשפה (גם אם בתרגום היא עשירה יותר) לא בנושא, לא בפואטיקה ולא בעיקרי האמונה.
הייתי רוצה לחשוב שמזמור מספר תהילים יש לו מבחינתי יחוד ואפילו קדושה, שעולים על סיפורי אהבהבים של אפרודיטה. גם הטקסט המקראי אינו מתייחד רק בבנושא של מלחמה – יש בו הרבה אהבה. והטקסט של המיתולוגיה אינו עוסק בנושא האהבה כפי שאני מבינה אותו. מבחינת העצמי, מבחינת תפיסת האהבה. מקסימום יש כאן גיוס של אלילה מסויימת, כמו סוג של כישוף מסוג ז' להשיג את האהוב/האהובה.
אל תכעס עלי ואולי בעיני עם כל המחקר הטקסט המקראי יש בו מעל ומעבר לאיזה סיפור התאהבות מקרי או שלא.
גם לגבי דוד לא התפתח לטעמי איזה דיון משמעותי/חדשני בדמות. לומר שהוא היה מזן הטורפים, או האל, בעיני זהו סוג של חילול הדמות המקראית.
כאשר אני בוחרת להשוות בין שני טקסטים הייתי רוצה לראות מכנה משותף. אם היית מביא טקסט הינדי, שענינו אכן אהבה או מלחמה, אבל בלא מכנה משותף שאף אחד מן הטקסטים אינו מגלם באמת את נושא המלחמה בכללותה, או נושא של אהבה. מפחית בעיני את יכולת ההשוואה.
אני יודעת שאתה אולי תכעס עלי, ואולי תהרהר פעם נוספת, מדוע הפוסט הזה די מדדה.
מבקשת נושא חדש – בעל רוחב יריעה שאפשר יהיה לנעוץ בו מרחב חשיבה כהלכתו כפי שאתה יודע.
בהכנעה, ובמעט
מחאה
בהערכה
חוה
חוה, מה עניין מונותיאיזם לטקסטים האלה? בשתי התפילות אין שום מונותיאיזם. אבל אם אל הסערה עדיף בעיניך על אלת התשוקה, אין לי טענות על כך.
כאמור, אין גם מה להשוות עושר, ברק או שגב לשוניים, כי האחד מקור והשני תרגום. לא יודע כמה היה הג'ינג'י יוצא טוב נגד סאפפו ביוונית 🙂
אין פה מיתוסים הקשורים באהבי אפרודיטה וגם לא במלחמות יהוה. יש פה שתי תפילות לשני אלים, שהאנלוגיה ביניהן הוא האסטרטגיה של התפילה.
כדאי אולי לקרוא שוב בסבלנות?
יש פה דווקא דיון מעניין מבחינתי. אמנם לא ממש עקבת, או לא הסברת את עצמך (אילו פרשנים גייסתי פה? ובמי מאלה שהזכיר גיורא את מזלזלת, בקסוטו?)
זה בסדר אם את לא מסכימה איתי כמובן, או מתנגדת לאופן שמצטיירת בעיניי דמותו של דוד בטקסט המקראי. מצדי -דודו נקרא לו – אדום תלתלים ונבון. אבל אם לדעתך יש בתפילתו זו אהבה, כל הקרב לגדר מתחייב בנפשו 🙂
יפה לך התשובה אמיר.
פוליטיקלי קורקט. ממש
אם הדיון שהתפתח מעניין הוא בעיניך, הרי הבלוג הזה הוא שלך.
אגב, שלשום בלילה ראיינו את נחמייה שטרסלר. ובכן, האיש הוא איך נאמר – משכמו ומעלה.
והאם שמת לב לעניין הרב שמגלה אמנון לוי בנושא ה"חרדים". מסתבר שהוא פרסם ספר שזהו שמו. אתמול בלילה הקדישו דיון שלם לאליאור חן. "הקבליסט המתעלל" שעש שימוש קבלי ואסור בשמות השם. והיום בשומר משך מתכוון אמנון לוי לרדת על החרדים בטקס "החליצה" ובסמכותם של הרבנים.
מסתבר מן הראיון עם שטרסלר שהוא נגד קצבאות בכלל. לטענתו הן יוצרות בטלה, הן רעות לנפש האדם ולאישיותו, והן מפסיקות את הפעילות הכלכלית של המשק.
אני יודעת שאין זה עניינו של הפוסט. לעיין במזמור תהילים עם סבלנות אין לי בעיה.
אבל סיפור אפרודיטה מזכיר לי עם המרכבה, קצת סיפורים של סינדרלה. עם המרכבה, הדלעת וכו'
ועדיין אני מחכה לשירים שלך, או לאיזה דיון מעניין, כמו עורו המעשנים
אבל אתה כנראה טרוד בימים אלו.
לגבי דוד? הוא הרי רחוק שנות אור ממני, והמשיח? הוא לא בא והוא גם לא מצלצל.
מה אני יודעת איזו כנופיות הוא הנהיג ואיך נראתה החצר שלו. זה היה הרי לפני המון המון זמן.
חוה
גם השיר בקשור וגם התפילה של סאפפו נפלאים, מלאי תשוקה ועוצמות גורמים לליבי להלום היום, ממרחק השנים. בקשר לדוד משורר טוב מניפולטור לא קטן ונדמה לי שמיכל ונשים אחרות יעידו על אופיו{גם בעלים}
חני, תודה. השיר שבקישור לסאפפו? את מתכוונת ל"נראה לי שווה לאלים"?
בקשר לדוד, הוא לא השאיר אחריו אף שיר אהבה לאשה. רק ליונתן …