בננות - בלוגים / / שירה תציל ממוות
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

שירה תציל ממוות

 

 

שירה תציל ממוות

 

בסוף המאה ה-2 לספ' התפוררה הקיסרות הסינית לשלוש ממלכות שנלחמו ביניהן במשך מספר דורות. צאוֹ-צאוֹ, שליטה של הממלכה הצפונית, מת בשנת 210 לספ' לאחר שהדיח את אחרון הקיסרים מבית האן, והכתיר את עצמו לקיסר בבירה לוֹיַאנְג. בנו, צאו-פֶּי, ירש את כס המלוכה, ואחיו הצעיר בא להישבע לו אמונים ומונה למושל יֶנלינג. אל שני האחים האחרים שלח צאו-פי שליחים מחצרו לצוותם להתייצב לאלתר בבירה. אחד האחים התאבד על מנת לחסוך מעצמו השפלה, ואילו השליח שהגיע לאח האחר, צאו-צִ'י, הוכה והושפל בעצמו. האחים טינג, שני רעיו למשתה של צאו-צ'י, נזפו בשליח ואמר לו שרק בגלל תככי חצרנים שכמותו הועברה הירושה מן הטוב שבבנים, המלומד והחכם בדורו, אל הפחות ממנו.

צאו-פי שלח לאסור את אחיו ושני רעיו ולהובילם אל הבירה, והוציא מיד להורג את האחים טינג. הגבירה פּ'יֶין, אמו של  צאו-פי, באה אליו לבקש רחמים על צאו-צ'י:

מאז ומעולם הייתה לאחיך חולשה ליין, אבל הנחנו ללכת בדרכו מתוך התחשבות בכשרונותיו הבלתי מוטלים בספק. אני מקוה שלא תשכח שאת שניכם ילדתי והוא אחיך. נצור את חייו, כדי שאוכל לעצום את עיניי בשלום כשאצא לדרכי האחרונה".

צאו-פי הבטיח לה שלא ימית את אחיו, אבל ראש יועציו מחה נמרצות. "הוא מוכשר מדי", טען, "משתוכל להניח לו בעמדתו". לאחר דין ודברים הציע לו היועץ להעמיד את אחיו למבחן: "לאחיך יש שם של אדם שכל מוצא פיו הוא ספרות צרופה, אבל אני לא מאמין בזה, ואפשר לבחון אותו. אם הוא מתהדר במוניטין כוזב, תוכל להוציא אותו להורג; אם מה שסחים האנשים הוא אמת, הורד אותו מגדולתו, כדי שלא לתת פתחון פה למלומדים".

צאו-צ'י הובא לפני אחיו שהוכיח אותו על שלא בא להלוויית אביהם. "כשאבינו היה עדיין חי, התגאית בכשרונותיך הספרותיים, אבל אני חושד שעשית שימוש בעטו של מישהו אחר", אמר. "במשך הזמן הדרוש לצעוד שבעה צעדים חבר לי עכשו שיר, ואם תצליח אחוס על חייך".

"האם תוכל להציע נושא?", שאל צאו-צ'י.

הייתה באולם תמונה בשחור-לבן של שני שוורים נלחמים למרגלות חומה, שאחד מהם נופל מת לתוך באר. צאו-פי הצביע על התמונה ואמר: "זה יהיה הנושא, אבל אסור לך להשתמש במלים 'שני שוורים', 'שור', 'נלחמים', 'מרגלות חומה', 'נופל', 'באר' ו'מת'".  

צאו-צ'י צעד שבעה צעדים וקרא את שירו:

 

שנֵי קרבנות שוחט געו בהולכם,

כְּסַהר לְרֹאשם זוּג עצמוֹת נורא.

ליַד תֵל אֶבן נפגשוּ, מאמצים כֹּחם,

נזהרים מבור מים ששם נִכרָה.

קרב עז נִטַּש, ובסוף אחד

שכב זַב דמים, לא זע ולא נע;

לא מֵחֹסֶר אוֹנים אָבד ונכחַד

אך הוא מן השנַיִם נחלש ונכנע.

     

הקיסר וחצרו נותרו פעורי פה לנוכח הפגנת הכשרון הזו, אבל צאו-פי החליט לשוב ולבחון אותו עוד פעם אחת, וביקש מאחיו לחבר עוד שיר אחד, שנושאו יהיה יחסי האחוה שביניהם, בלי שישתמש במלים 'אחוה' או 'אח'. מבלי לחשוב פעמיים ענה צאו-צ'י בשיר הבא:

 

הם בִּשלו אפוּנה על אֵש גבעוליה;

          קוֹל  קנֶה עלָה מתוך הקַּלחת –

'מאותו שֹרש צמחנו יחד,

ולמה תמיתני בזעם רותח?

 

דמעות ניגרו מעיניו של צאו-פי, ואמו שהסתתרה מאחורי הפרגוד יצאה ואמרה, "האם ראוי שכך ינהג האח הבכור בצעיר?"

צאו-צ'י הורד בדרגתו ומונה לרוזן אנסיאנג. הוא קיבל עליו את הדין בלי מחאה ועזב מיד את חצר אחיו.

 

 

(על פי סיפור שלוש הממלכות) 

 

 

 

22 תגובות

  1. היה להם זמן לסינים האלה

  2. סיפור יפה, אבל נדמה לי ששירה תציל ממות רק אם אמא נמצאת בסביבה

    • טוב, אז לשנות לאמא תציל ממוות? היא צריכה גם לשורר?

      • לא לשנות. זה סיפור סיני עתיק, לא פולני ותיק.

      • השירה היא הקול של הנשמה וככזאת היא באמת מצילה ממות אם לא היא, מי ישיר על האיילות ועל האהבה ועל הטבע בכללותו ועל…האלוהים "ומה לעשות בסוסים במאה העשרים?
        ובאיילות?
        ובאבנים הגדולות
        שבהרי ירושלים?"(לאה גולדברג)
        הטקסטים שאתה כותב ומארח בבלוג שלך מענינים ומגרים למחשבה תודה אמיר

  3. יהודה ויזן

    זוהי גרפומניה לשמה!
    כס המלכות המסוכר שלך כבר התיישן מזמן לצד האקטיביזם הפעיל שלי.
    המעוות הזה של שליטתך האבסולוטית בממון התרבותי מעייפת ומיותרת.
    כתיבתך נוראית ומאולצת.
    פסאודו לי טה פו, אלטרמן, וויזילטיר.
    פרסה ! פלגיאט !

    • אידיוט, זאת קלסיקה סינית והוא תרגם את זה. לך תלמד לאיית אלתרמן ועזוב אותנו במנוהה.

    • יהודה ויזן

      שלום.
      אני מבקש למחוק כל טוקבק שמופיע תחת השם יהודה ויזן.
      אינני מגיב לעולם לבלוגים, דעתי על אמיר ועל שירתו ידועה – כך שאין לי צורך בטוקבקים בהמיים דוגמת זה שמתחזה לשמי.

      מקווה כי הטעות תתוקן.

      בברכה
      יהודה ויזן

      • יודית שחר

        אני רואה שגם אותי שרבבו כאן, זו לא אני. מוזר שכבר דברו בשמי בדצמבר, אני לא חושבת שהייתי בבננות בתקופה ההיא.
        ועכשיו אמרו לי חברים שראו תגובות מגעילות בשמי בכל הבלוגיה.

        • יש הרבה שמות חוזרים בבלוגיה , לדעתי,את לא חייבת לקחת אחריות על כל היודיתיות שכותבות ,ואני אמנם לא מכירה את סגנונך ,אבל אם יש לך סגנון מסויים ,שבו אינך מכנה אנשים בשמות גנאי ,אזי אף אחד לא יחשוד שזו את. דרכי הכתיבתית למשל, היא , דרך העדינות (אני מקווה),ואם מישהי אחרת ששמה סיגל ,תכתוב דברים בוטים, אפילו תחת אמנזיה אדע ,כי לא אני היא ,ומי שאינטילגנט מספיק ידע גם. ומי שלא? אז לא. לא נראה לי שכתיבה אינטרנטית שווה כל כך הרבה הזדעזעות ורעש.

        • יודית, לגמרי ברור שזו לא את – לא היית פה אז. יודית אחרת…

          • מה שהכי מעניין פה, שלחיצה על הקישור ל"יהודה ויזן" הראשון מגלה את זהותו של הכותב.

          • מדהים אותי כל פעם מחדש איך פושעים מוכיחים שטבע האדם טוב מנעוריו. הם תמיד אלה שגורמים שיתפסו אותם ויעצרו אותם. ר"ל הם מגינים על הציבור מפני עצמם. במקרה של הפושע הזה – טרוליות קטנה עליו, ובכל זאת מצחיק שהרבי מסתתר מאחורי שמו של התלמיד.

  4. סיפור מרגש וגורם לי חשק לשחק . אולי תעלה אמיר תמונה ,ותגביל את השימוש במילים מסויימות ,והכותבים ישחיזו את מקלדתם לשירים בשבעה צעדים? (רק שלא בשביל להציל ממוות אלא פה ושם משיעמום).

    • טוב, אחרי שגמרנו עם הגועלנפש של הטרוליאדה – רעיון מעולה, סיגל. יש לך תמונה בראש?

      • מה זה תמונה…מצגת ממש אבל תן לי לחשוב ולפני כן תן להתקשקש קצת בגועלידה…דווקא נראה לי פיקנטי למרות שאין לי מושג למה גלים כשיש ים נפלא בים.
        אז…אלחץ על הקישור ונראה מי יתגלה…
        אווווווווו…מסקרן
        :0)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור