אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
כשהחדר נהפך למים
מופע מחול בּוּטוֹ
מאת מיה דונסקי ובביצועה, עם אנסמבל מניפה
בהשראת שירים מספרו של המשורר אמיר אור "יום".
ביום ד" 5.11.08 בתיאטרון ענבל בסוזן דלל, תל אביב
תחילת המופע בשעה: 21:00 קבלת פנים ביין שזיפים מהשעה 20:30
.jpg)
"כשהחדר נהפך למים" הוא אוסף של 6 תמונות מחול שחוברו בהשראת שירי אמיר אור, בשילוב וידיאו ארט. בתמונת הסולו הפותח את המופע "כשהחדר נהפך למים", נפלטת דמות הזויה ממעמקי אופק אפלולי ומתגלגלת באיטיות דרך מסכי פרספקס שקופים אל קידמת הבמה. הדמות כמו פותחת חלון אל תוך חלומות, הנרקמים דרך 5 קטעי מחול נוספים במחול שמוליד דמויות ציוריות, פיוטיות המבטאות חיים פנימיים ועוצמה רגשית. תודעות מנכיחות עצמן דרך המילים הנכתבות והתנועה הרגשית וצורבות מציאות אוניברסלית.
.
כמה מילים על מחול הבוטו מאת מיה דונסקי
הבוטו הינו מחול נשמה אוונגרדי שהתהווה ביפן בסוף שנות ה-50 ,כמרד רוחני, ע"י המאסטרים הרקדנים קזואו אונו וטצומי היג"יקטה. מאז שנות ה-80 הוא ז"אנר אמנותי אוניברסלי עם מאפיינים וסגנונות מורכבים ושונים .
זהו מחול עז רגש המגרה את הצופה ,מעורר בו חוויה רב חושית עמוקה ומעמיד את המובן מאליו במקום חדש של תהייה, ספק ושאלה, שמוכנה להישאר ללא מענה קונקרטי.
בטבעו הוא אנטי-הגדרתי ואינו עוסק במקובל ובמה שנחשב "יפה". הבוטו שואב את ביטוייו הרבים ממסע ישיר וטוטאלי אל נבכי הנפש ומביא לידי קיצוניות בצד השיא של המופנמות עולם של קסם וטקסים, הוויה של ניגודים ואקסטזה. הוא מתמקד בתנועה הפנימית הנולדת ומתעצבת באיטיות ובעדינות מתוך עוצמת רגשות .
רקדן הבוטו לרוב צובע את גופו ופניו בלבן שקוף מעט, משוחרר מן הצורך ליצור צורות בחלל , מחובר אל המהות התמציתית ומתקיים במרחב שקט של קשב ונוכחות מלאת סוד . זוהי נוכחות אינטימית שאינה מנותבת אל הפרטי ורוטטת אל החלל , אצורה בשיא , חשופה ושוברת את מושג הזמן,הגודל והמרחב .
לקריאה נוספת על הבוטו: הגוף הוא העולם מאת אמיר אור
מיה דונסקי, רקדנית, כוריאוגרפית וציירת ומייסדת אנסמבל מניפה חיתה למדה ויצרה ביפן שש שנים והיא תלמידתו של המאסטר הגדול ומייסד הבוטו, קאזואו אונו. מאיה מביאה עימה את הרוח האותנטית של הבוטו היפני: עבודה יצירתית תמידית, מעבר לכל כוריאוגרפיה.
שירתו של אמיר אור עשויה רבדים רבדים של דימויים, רגשות ותנועה, שיוצרים אינטנסיביות חסרת מנוח לצד ביטוי הזוי. שיריו מזמינים למסע תודעתי מאתגר, מטריד ומעורר. אור פרסם בעברית שבעה ספרי שירה ותרגומי שיריו התפרסמו באנתולוגיות ובכתבי עת בלמעלה משלושים שפות ובשמונה ספרים.
לאמיר,
האם אתה יודע משהו על האיפור המיוחד? מאין הוא בא ומה משמעותו?
ועוד רציתי לשאול אם ראית אולי את סרטה של דוריס דרי "פריחת הדובדבן" שיש בו סצינות מאד יפות של בוטו. הוא הוצג בפסטיבל ירושלים. זאת במאית גרמניה מאד מיוחדת שמאוהבת ביפן ומתייחסת אליה הרבה בסרטים. היא מאד מצליחה בגרמניה, אבל בישראל לצערי מביאים את סרטיה רק להקרנות בודדות בפסטיבלים.
ענת, היג"יקטה חשב ש"הפרימדונה החולה" היא הדגם – ובכלל יצר קרוב למוות, למכוער, למבעית ולנידח. ויש כמובן ביפן גם מסורת שמתחילה ב"נו". הרקדן מתחיל מהמקום הריק, הלא פרסונלי.
יש עוד אם תרצי בקישור שבתחתית ההסבר הקצר על הבוטו, בשני פרקי "הגוף הוא העולם" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3088&blogID=182
ועוד – גם במישור ההפואטי (בוטו בראשיתו לא היה רק מחול) ב"מן ההייקו אל הבוטו וחזרה" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3249&blogID=182
אבל לראות את מאיה דונסקי שווה יותר מאלף מלים.
את "פריחת הדובדבן" לא ראיתי וגם לא מכיר את דוריס דרי. נשמע לי מעניין – מה הסרט?
הסרט מספר על אשה גרמניה שנמשכה מאד לריקוד הבוטו ורצתה לנסוע ליפן, אבל לא נסעה בגלל בעלה. אחרי מותה הפתאומי בעלה נוסע ליפן להגשים את חלומה ולהבין משהו על הבוטו, וגם להתקרב לאשתו המתה ולהבין אותה, ואכן הסרט מבליט מאד את הקשר בין הבוטו למות ולרעיון החיים אחרי המות, וגם את עניין הגוף הנעלם, ובכלל היחס היפני למות. לא הכל הבנתי כי לא ידעתי מספיק, אבל זה סרט מאד מאד יפה – כמו ציור, וכאלה כל הסרטים של דוריס דרי. החלום שלי שפעם יביאו את כל הסרטים שלה לארץ, ואני בכלל לא מבינה למה לא מביאים אותם להקרנות מסחריות – אני משוכנעת שיש קהל. בפסטיבל קודם ראיתי את סרטה "אשת הדייג", שמתכתב בוירטואוזיות עם הסיפור של האחים גרים, ובמרכזו עומדים דגי הקוי היפנים. היא משתמשת הרבה ביפן גם כדי לבקר את המיסחור והחומרנות בגרמניה, שזה כנראה קצת אידיאליזציה גרמנית, אבל הסרטים כל כך יפים ואנושיים ופשוט חבל לי שלא מכירים אותם בישראל. את הסרטים הגרמנים שכן מביאים לפה כבר הבנת קצת מה דעתי עליהם.
עכשיו קראתי את הטקסט והשיר הזה של נקמורה "מקלות אכילה מלקטים עצמות בצהרי היום" צימרר אותי. יש בדיוק סצינה כזו ב"פריחת הדובדבן", של איסוף עצמות המת אחרי השריפה במין מקלות אכילה גדולים, ובה בנו של המת שאינו מיטיב להשתמש במקלות אכילה כמו היפנים מפיל עצם לרצפה. היה לי מאד קשה לצפות בסצינה הזאת, והתכוונתי לכתוב עליה, ועל היחס לגוף המת – אני מתעסקת בזה בעיקר בהקשר של היחס הקתולי לגופות קדושים "שאינם נרקבים". עכשיו אני מבינה שהסרט מתכתב עם תרבות הבוטו בהרבה מובנים שלא יכולתי להבין מתוך חוסר ידיעה. הייתי מאד רוצה שתראה את הסרט הזה.
"קדושים שאינם נרקבים" :))) זה מזכיר לי איך סלבדור דאלי מספר ביומנו על דודתו שגאוותה הייתה על כך שלא הפליצה מעולם, כמו המלאכים.
אם הסרט מציג שוב, אשמח מאוד אם תודיעי. בספריית הבוטו שלי יש סרט מצחיק מאוד שבו הרקדנים נדרשים לעבור במהירות מסחררת ממצב למצב (שממוספרים בקוד ידוע) – מעצב, תדהמה, חרמנות וכו" ועד מוות ולידה מחדש…
אולי תספרי פעם בפוסט? אין לי מושג מה יש שם כיום, ואת, כך נשמע, מעודכנת. וים ונדרס הצליח פה יפה בקולנוע המסחרי הרגיל, אבל את פסבינדר, מורנאו וריפנשטאהל אפשר אם בכלל לראות רק בסינמטקים.
אני חושב שיפן באמת אינה חומרנית במובן האירופי, למרות שלפעמים קשה לראות ולהבין את ההבדלים. יפן, גם כששם המשחק הוא קפיטליזם, עדיין מתנהלת על פי ערכים "סמוראיים", לטוב ולרע.
בסרט פריחת הדובדבן (שאגב הוקרן בפסטיבל ירושלים לפני כארבעה חודשים על פי מידע בנט), מתקיים גם מפגש עם רקדן בוטו, אך הסרט שדווקא מסקרן אותי מאוד, הוא סרט שלה הראשון באנגלית, שנקרא "הוא ואני" המספר על אדם שיום אחד איבר מינו התחיל לנהל איתו שיחות. בארה"ב הסרט לא קיבל אישורי הקרנה אז כנראה שהוא לא יגיע לארץ.
סיגל, נשמע מסקרן ביותר מה קרה בשיחות האלה, ובעיקר מה ההבדל בין שתי האישיויות המשוחחות שם…
יש הבדל בין הקרנה באולמות רגילים לבין סינמטקים (גם את "סאלו" של פזוליני, להבדיל, הקרינו פה, אבל רק בסינמטק) ככה שיש סיכוי. נפקח אזניים.
אמיר, בהצלחה! מופע בהשראת שיריך, מרשים ! נראה מופע מעורר, מערער, מחולל, שיהפוך את הצופה למעורב.
הצילום מרשים מאוד.
תודה, לוסי, את מוזמנת!
אמיר, זה בטח יהיה מדהים. אני מתארת לעצמי את ריקוד "שחרית" "מנחה" ערבית", חיים שלמים ב"יום"…
ומסקרן איך מיה דונסקי תירגמה לריקוד "בוטו" את כאב השירים.
מסקרן אותי גם תהליך העבודה, האם היא בקשה עזרה בלהבין או בכלל איך זה עובד כזה פרוייקט?..
תודה, תמי. היא באמת מדהימה. מאיה, במסורת של היג"יקטה ויושיטו אונו ממעטת להעלות מופעים (פעם בשנים) ובעיקר מלמדת – אבל היא אמנית בוטו ברמה בינלאומית, פה בפרובינציה שלא כל כך מכירה בוטו חוץ מקצת סנקאי ג"וקו.
העבודה איתה היתה מדהימה – היא מבינה את השירים מבפנים באופן העמוק ביותר שאני יכול להעלות בדעתי. היצירה שעלתה מן השיר בקעה לה לאיטה – כמעט ארבע שנים.
ראיתי את האתר שלה וגם שמעתי עליה מחברים שהיא אמנית ומורה ל"בוטו" – מדהימה.
אתה אומר תהליך של ארבע שנים…….???!!!
מדהים אותי ההתמסרות שנדרשת לדבר.
זה בטח מאוד משמח אותך כשאתה יודע שהיא הבינה את השירים שלך לעומק.
(למרות הגשמים אני בטוחה שיבואו הרבה אנשים- אני בטח)
נ.ב.
יש לי 7 סמוראים אהובים, חברים שהם גמדים טובים לימי שלג. (הכל בראשי)
כשלמדתי איפור במה הפרוייקט של דמות גיישה ובכלל פרצוף פורצלן, יפני, לבן היה בשבילי הכי יפה.
תמי, 7 סמוראים נשמע לי מחמם ביותר לימי השלג.
ואשר לאיפור הגיישות, האמת שבמציאות זה פחות פורצלני. זה עניין מסורתי כיום אבל גם הטעם היפני העכשווי בבנות עדיין בובתי, והמראה המועדף "קאוואי" הוא כשל אשה ילדה.
קאוואי זה בטח יותר יפה מהוואי…
עד שתחזור אתאמן בחִירִי בִּירִי סמוראי כהילכתו..:)
זה מאוד "בוטו" לעבוד ככה, תמי. והמוזר לי ביותר הוא העיתוי, כשמחר אסע ליפן וגם אפגוש שם את פומיאקי נקמורה ואנשי בוטו אחרים, מהחוג הספרותי של אקודה בונגאקו.
אתה לא צריך, במקרה, מאפרת בסגנון ה"בוטו"?..
טוב, לא צריך!…:)
אמיר נסיעה טובה.
חבל שלא תוכל לצלם את פריחת עץ הדובדבן אבל כל ד"ש מצולם משם יתקבל באהדה רבה לכשתחזור.
(מותר לקנא בך?…קצת אפילו?)
אלה גשמים, אלה? וכמובן אשמח לראותך.
בהצלחה אמיר . נראה כמו הופעה שהייתי נהנית ממנה. אוהבת בוטו וכל מה שיפני אבל מסופקני אם אצליח. ויין שזיפים בכלל…
אין הזדמנות חוזרת 🙂 ההופעה של מאיה עם אנסמבל מניפה היא חד פעמית בינתיים.
בהצלחה אמיר
ואשתדל לבוא
אשמח, דפנה! תודה
היי, איזה יופי! בהצלחה. (ועוד מקבלים יין שזיפים, כמה מקורי).
יין ה"אוּמֶה" הוא הדבר הראשון שאלגום ביפן… ממכר. את מוזמנת.
נשמע מדהים. כמה חבל שבאותו לילה אני טסה לפסטיבל באיסטנבול!
ושמא אעשה ליל שימורים ואשן במטוס?!
בכל אופן– בהצלחה!
בהצלחה ,אמיר, המופע נשמע מרתק נסיעה טובה ,אמיר, צאתך לשלום
אמיר, אתה עוד כאו? בהצלחה ביפן ובמופע, ואינאללה אגיע לראות מה זה בוטו.
תודה, אורה. אשמח לראות אותך שם! נוסע הלילה.
תודה, חנה, את מוזמנת.
עדיין כאן, יושב וכותב הרצאה לאוניברסיטת מייג"י…
צפיתי בבוטו דאנס ביו טיוב מרתק כל כך טבעי ולא מתיפיף ,במיוחד אהבתי את ריקוד הפסלים המלאכים בקצב הטבעי של תנועות הגוף
חנה היקרה, הבוטו מתחיל לא מעיצוב אלא מהחיים ומהאמת של כל רקדן ורקדן, ובזה הוא מיוחד.
כבר נוסע – ולא הספקתי לקרוא אותך הפעם.
תודה, סבינה. הדלת מסתובבת – אני אחזור מפסטיבל השירה של טוקיו בדיוק ליום המופע, שהוא אירוע חד פעמי ביותר ממובן אחד 🙂 נסיעה נעימה.
פסטיבל שירה בטוקיו וחזרה למופע בוטו נשמע נפלא אמיר, אולם בהכירי טיסות ארוכות קשה לתפוש איך נוסעים ליפן לכה מעט זמן ואיך הגוף מסוגל להתמודד עם הזמנים ועוד לתפקד בפסטיבל ומשם ישר להופעה בארץ? וואוו גדול ומאחלת לך שמהקושי תפרוץ תנועה…כמו בבוטו
:0)
סגנון הבוטו נשמע מאוד אישי וחושפני לרקדן, חושבת שאולי קצת יותר מאשר למשורר, מכיוון שבשירה מתעוררת בקורא הזדהות עם מה שהוא מכיר, בעוד שריקוד מחייב את המתבונן להתבונן ברקדן וברקדן בלבד, והכל עובר ישר וחד ובלי מחשבה מהרקדן אל הצופה. ריקוד הבוטו נשמע לי כמו הופעת עירום מכסות הגוף. ממה שקראתי בקישורים המצורפים לתגובות, ושנהניתי לחזור על קריאת הפוסטים המקסימים, נדמה לי שאך טבעי הוא שיהיו הבדלים בין הסגנונות של רקדני הבוטו השונים, שכן כל רקדן מתחבר למה שנמצא בתוכו, וכמות הסגנונות לבוטו היא אולי ככמות הרוקדים המצליחים לגעת בעצמם.
שאלה בנושא ההופעה שמסקרנת אותי, היא, האם ריקוד למילים של שיר, זה, שילוב הקראה בריקוד, או שהכוונה היא שהמוזה לריקוד והריקוד שנולד הוא השיר, אך בתנועות של ריקוד?
אני אוהבת שירה מאוד אבל תמיד אהבתי ריקוד יותר מהכל, וריקוד אישי שנוגע בעולם ושיוצא מהפנים, הוא משהו שמדבר אלי, וחושבת שמלבד אהבה לכך, נדרשת העזה רבה, וכולי הערצה למאיה ולרקדנים בתחום מיוחד זה.
לסיום תגובתי אמיר, מאחלת לך ליפן, הנאה לצד עבודה ומפגשים מענינים ומפרים.
חזור עם חוויות, ואולי אם מזג האוויר יותר ידידותי (בטוח שיותר משבנורבגיה), אז עם איזו תמונה ב…בגד ים?!
:0)
תודה, סיגל. ונכון, בוטו הוא דרך חיים לא פחות מדרך באמנות. דרך תובענית מאוד, פיסית ונפשית. כאן העניין הוא לא בעיצוב וסגנוּן, אלא להפך, בכובד האמיתי של הבעה דרך גוף. זו בדיוק האמת שבבוטו שמסעירה כל כך כשהיא אם אפשר לקרוא לזה כך, "הופכת לבשר ודם".
מזג האוויר בטוקיו בערך כמו כאן, רק בלי גשם. בכל אופן לא בכמויות שיצדיקו בגד ים באמצע טוקיו 🙂
ובקשר לחיבור בין השירה והמחול אסביר בהמשך אם אספיק.
סיגל, היג"יקטה המציא מין שפת בוטו – בוטו-פו – שמורכבת מתמונות מחשבה שהרקדן נכנס אליהן כמציאות גמורה.
ככה, לדוגמה, "כשהחדר נהפך למים" הופך למצב, לממשות שבה נמצא הרקדן. את יכולה לתאר לך כמה זה מרתק למי שראה את התמונות והפך אותן למלים?
מדהים.
לפעמים יותר קל להבין כשחווים את התחושה, למשל רקדתי מן סוג של ריקוד שנקרא קונטקט ובהמשכיות לחוויה יקל עלי להבין דיבור על הריקוד, אולם כדי ממש להבין את התמונות שנכנסים אל תוכן ואת המילים שיוצרים עבורן חסר לי מידע חוויתי, ומסוגלת רק להודות שזה נשמע מדהים , מסקרן, ומרתק.
אמיר, נסיעה טובה. ההזמנה נראית מבטיחה ביותר. אני אשתדל להגיע. בהצלחה!
תודה ובכיף שירה, אשמח לראות אותך.
צפיתי בה באחד מפסטיבלי "שער" הקודמים.
היא מרשימה מאד. והחדר כמו נהפך למים.
בהצלחה, אמיר.
תודה, שחר. אכן, היא הופיעה פה ושם בקטעי סולו ב"שער". מין ניסויים, אפשר לומר.
עכשיו זהו המופע השלם, עם האנסמבל. אתה מוזמן.
גם אני ראיתי אותה, רקדנית מיוחדת מתאימה לשירים
בהצלחה, אמיר.
הצילום הזכיר לי את זה:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1014626
תודה, איריס. ונפלא – גם החדר שלו נהפך למים. יפהפה.
נראה שהם חשבו על אמנות כמימזיס, לא?