ההגדה לבית פולטי

בשנת 1981 שבנו הוריי ואני משהות של שלוש שנים וחצי בלונדון ובאמתחתנו ארבע קלטות וידאו שבהן כל פרקי הסדרה הקומית המופלאה "המלון של פולטי", Fawlty Towers, סדרה שכמה מיוצריה ושחקניה מוכרים לרובנו בעיקר ממונטי פייתון. את הסדרה כתבו ג"ון קליז וקוני בות, שגם משחקים. לטעמי ההומור ב"פולטי" מהוקצע בהרבה מזה של "מונטי פייתון", אולי בזכות ידה המייצבת של קוני בות, שידעה לכוון את הגאונות המטורפת של ג"ון קליז.

בזיל וסיביל פולטי (פרונלה סקיילס) הם בעלי מלון, זוג נשוי, ואהבה רבה לא שורה ביניהם. פקידת הקבלה פולי (קוני בות) דוברת השפות הרבות היא האדם הנורמלי היחיד במלון, והיא מנסה להציל את המצב פעמים רבות; מנואל (אנדרו סאקס) הוא "עובד זר" מספרד, שמבין אנגלית רק לפעמים, וסופג מבזיל פולטי התעללות נוראה; המייג"ור (באלארד ברקלי) הוא אורח קבוע במלון, סנילי לחלוטין, שזוכר בעיקר שבשעה שש כל יום הבַּר אמור להיפתח. יש גם שתי גברות זקנות שהן אורחות קבועות במלון, וכל שאר האורחים מתחלפים, וכל אחד מהם, באופיו השונה, מאפשר לבזיל פולטי לבטא היבטים שונים של הטירוף שלו.

12 הפרקים של "פולטי" מושלמים ברמה שאין כמוה. החל בכותרות הפתיחה, שבהן בכל פרק מופיע שלט ההכוונה למלון בשיבוש אחר – למשל, Flowery Twats או Flay Otters או Farty Towels במקום Fawlty Towers, עבור בתסריט שאין בו בדיחה אחת טרחנית או מילה אחת מיותרת, וכלה בתזמון המדויק שקשור גם לתסריט וגם לעבודת השחקנים, שחקני תיאטרון במקורם, שנראה שאין דבר שאינם מסוגלים לעשות. אנדרו סאקס המשחק את מנואל, למשל – בגבו הכפוף תמיד, בשפם שלו ובמבטא הספרדי, ובעיקר בהבעה הילדותית וחסרת האונים, הוא לגמרי לגמרי הדמות, וכשהזדמן לי לראות אותו בתוכניות של הבי.בי.סי בקומה זקופה ובמבטא בריטי, כמעט לא זיהיתי אותו. גם פרונלה סקיילס כסיביל יצרה לה מבטא והגייה מיוחדים, ומאוד מוזר לראות אותה מדברת "רגיל" בסדרות אחרות או בסרטים. 

למרבה הזוועה, מתברר שבזיל פולטי מבוסס על דמות אמיתית: ג"ון קליז וצוות פייתון התארחו במלון של אחד מר סינקלייר, שנזף בטרי גיליאם שהוא "אוכל את הבשר ביד שמאל כמו אמריקאי", והתנהג כאילו האורחים הם קוץ בתחת. אשתו מטילת האימה הרשימה את קליז גם היא.

בזיל פולטי (כנראה בדומה למקור ההשראה סינקלייר) הוא אדם שאינו מודה בטעות. הוא לא מצליח לתקשר עם מנואל, העובד הספרדי, וכשסיביל מאשימה אותו "אתה טענת שאתה יודע את השפה…" הוא משיב: "אני למדתי ספרדית קלאסית, לא את הדיאלקט המוזר שהוא כנראה סיגל לעצמו!"

בזיל שונא את אשתו אבל כל עצמותיו השמרניות והמדחיקניות מתקוממות נוכח הרעיון שיבגוד בה, או שמא – נוכח הרעיון שמישהו בעולם, כולל הוא עצמו, יקיים יחסי מין. בפרק The Wedding Party הוא מסרב לתת חדר משותף לזוג לא נשוי וטוען: "זה לא תלוי בי! חוקי אנגליה!" דווקא באותו פרק, אורחת צרפתייה במלון ששמה גברת פֶּנוּאַר (חלוק בצרפתית) מנסה משום מה להתחיל אתו. בזיל המפוחד נועל את עצמו בחדרו וכשסיביל אשתו מנסה להיכנס הוא צועק עליה: "לכי מפה, זונה טיפשה! שאשתי לא תשמע אותנו!" כשהתשובה הבלתי נמנעת – "אבל זאת אשתך!" בוקעת מן העבר האחר של הדלת, באקט של ייאוש הוא פורע את שערו, פותח את הדלת ואומר: "אוי, איזה חלום נורא חלמתי!" אבל אם מדברים על ההדחקה המינית של בזיל, כל זה עוד כאין וכאפס לעומת מה שקורה כשבזיל מנסה נואשות להוכיח שהאורח הקוֹקני מר ג"ונסון (שאגב, מאוד מוצא חן בעיני סיביל – היא אוהבת גברים שמצחיקים אותה, וכך גם הצופים, כי לשמוע את צחוקה הדומה לנעירות חמור זו חוויה מיוחדת) הגניב בחורה לחדרו. כל הניסיונות של בזיל לתפוס את ג"ונסון בקלקלתו, הכוללים טיפוס על סולמות, הצצה בחלונות והסתתרות בארונות ("אני רק בודק את הקירות…") מובילים לאותה סיטואציה: איכשהו יוצא שדרכו מצטלבת עם זו של אורחת אוסטרלית בעלת מחשוף נאה, וידו תמיד מגיעה איכשהו לחפון אחד משדיה. (פעם אחת הוא חושב שזה המתג של האור. ואכן, סדרה זו קדמה בהרבה לימי התקינות הפוליטית, וטוב שכך).

מבין הדמויות הלא קבועות בסדרה, אחת החביבות עליי היא דמותו של הבנאי או"ריילי. או"ריילי (דייוויד קלי הנפלא, שנצפה לאחרונה ב"צ"רלי בממלכת השוקולד") הוא אירי קטן, שמח וטוב לב, שהקירות שהוא בונה דרכם להתמוטט, אבל הוא זול (או לפי הגדרתו של בזיל: cheapish). לאחר שהוא מעלים באורח פלא את הדלת למטבח (מנואל: “Where is door? door, door is gone!"), ונוסף לכול עושה טעות חמורה ומחמיא לסיביל שהוא אוהב נשים עם עזוז, הוא זוכה לשמוע ממנה את הנאום המופלא (והמלווה במכות מטרייה): "ראיתי יצורים אינטליגנטיים ממך שוכבים מתים בתחתית האגם, ראיתי יצורים מאורגנים ממך מסתובבים כרותי ראש…"

ובהקשר זה, של יצורים אינטליגנטיים ומאורגנים, יש לציין שמי שלא ראה את בזיל מכה את מכוניתו הסוררת שנתקעה בדרך באמצעות ענף שתלש מעץ, כדי ללמד אותה לקח, לא ראה אובדן עשתונות אמיתי מימיו.

כמו בסרטים מסוג מסוים, כשהאישה אומרת לגבר בעיצומה של הסיגריה שאחרי “You have ruined me for anyone else", ככה היה לי הרבה שנים עם "פולטי". ההומור של פולטי הוא שנון, מבריק, חד, מהיר, חסר רחמים; הוא דורש מאמץ מתמיד של קשב, בעיקר למי שאנגלית אינה שפת אמו (וכולי רחמים והערצה למי שמתרגם את הסדרה), וכשמתרגלים אליו קצת קשה להתחבר להומור מסוג אחר, למשל זה של "סיינפלד". (מעריצי סיינפלד, אל דאגה, בסוף הצלחתי להתחבר.)

עוד הרבה לפני שהכרתי את "באפי" ואת המילה "קאלט", "המלון של פולטי" הייתה הקאלט של הוריי ושלי. צפינו בסדרה בלי סוף, ידענו אותה בעל פה, דיברנו בציטוטים ממנה, וגם – אני מתנצלת לפני כל שומרי המסורת – קראנו את התסריטים שלה בליל הסדר מספר התסריטים המלא של פולטי שקנינו בלונדון (ואני נלחמתי עם אבא שלי על התפקידים הטובים, של בזיל ומנואל…)

ואגב, אפרופו באפי, יש משפט אחד של בזיל שמזכיר משפט של זאנדר:

Basil (to Manuel): Please try to understand before one of us dies

Xander: One of us is very confused, and I honestly don’t know which

אולי רק אני רואה את הדמיון כאן, אבל יש לי הרגשה שגם ג"וס ווידון ראה את "פולטי", וספג את ההומור הגאוני הזה. בכל מקרה, בלי קשר לג"וס, מי שעוד לא חווה את 12 השעות האלה של עונג צרוף – יש "המלון של פולטי" בספריות הווידאו, והסדרה לא התיישנה אף שהיא כבר בת 30. באחריות.