עקיצת האקנתוס – פרק שני מתוך הספר שיצא השנה לאור

                                             עקיצת האקנתוס
                                                   פרק 2

 

השעון מעל ראשה של הספרנית נקש רבע, נקש חצי. סוף סוף! חשבתי באושר ודפדפתי במחברת. דף ראשון, דף שני, כתב היד סגלגל, הנה הוא נמתח ומתקמר כגבו של חתול. לפתע מאיץ, מיטלטל בסערה, ושוב מתגלגל באהבה או ננעץ בחקירה. ואז נשמט מן השורות הישרות, האותיות גדלו, כביכול פערו את פיהן כאילו אימה אחזתן, פעם נתפסו בדף בחריפות ופעם ריחפו מעליו – ובפתאומיות תם. המחברת צהבהבת הדפים המאוחדים בחבל דקיק, שהושחל בהם ונקשר על כריכת בד אדום שהווריד במסע השנים, הגיעה לידי גמר ללא סיפא סביר, כמו נגרעו ממנה דפים במתכוון.

אף שקראתי בדילוגים, כי הועמדו לרשותי ארבעים וחמש דקות בלבד, הרמתי עיניים שואלות אל הגברת יעקובס, שהתיישבה מולי ונעצה בי עיני שועל חשדניות. היכן היתר? שאלתי בלחישה כדי לא להפר את דומיית הספרייה.

היא הגיבה במשיכת כתף: זה מה שיש לנו. זה מה שנמצא.

אצלם, אמרתי מיד.

לא! פסקה בנהימה, אנחנו עדיין נמנעים מפרסום.

סבר פניה התקיף של גברת יעקובס עורר בי את תמונת אמי ודודתי שהביעו קורת רוח לנוכח מסעי לאמסטרדם, המריצו אותי לעבודת המחקר והטעימו בנחרצות האופיינית לבנות משפחתי שהן ממתינות לתגליות ולממצאים.

אז אבוא שוב מחר, לא הספקתי לקרוא הכול…

יש לנו עבודה כאן, השיבה בזעף, אני לא יכולה לשבת איתך כל פעם שעה.

את לא צריכה לשבת איתי, אמרתי בנועם.

אסור לי לעזוב אותך או להוריד את העיניים מכתב היד הזה, הוא נדיר מאוד, זה לא איזה מיקרופילם, זה האוריגינל, חשבנו שתסתפקי בפגישה אחת.

את צריכה להרשות לי לבוא לעיין בזה גם מחר, אמרתי בתקיפות, לא קראתי אפילו חצי, גם כתב היד לא תמיד ברור וזה לוקח זמן, אולי כדאי שאבוא מוקדם בבוקר ואקרא עד הצהריים.

גברת נכבדה, השיבה צוננת, אין לי אפשרות לשבת איתך מחר חצי יום. זה ממש לא אפשרי, את מבינה.

התעקשתי.

היא הביטה בי בעוינות ושאלה באנגלית יבשושית: מי אמרת ששלח אותך?

פרופסור אלמוג מהחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב, שיקרתי, נתבקשתי לסכם בעבורה את כל החומר. לא הייתי רוצה להחסיר. היא יושבת ראש הפורום היהודי שתורם לספרייה, הזכרתי בנחת וללא היסוס, ובלבי ביקשתי וקיבלתי את מחילת חברתי על שנאלצתי לשרבב את שמה למשא ומתן הלא צפוי.

אני מציעה לך לבקר גם בספרייה של בית הכנסת האשכנזי ממול, אמרה, שם לא צריך לקבוע פגישה והמוזיאון יפה, אולי זה יספיק לך. אם לא, את יכולה לבוא מחרתיים בצהריים, מחר אנחנו סגורים, נשרו המילים מפיה, הברה אחר הברה כמחטי כפור. כנגד רמז קל בסנטרה קם הבחור גלוח הראש שישב בכניסה לחדר, וסימן לי בידו שאתלווה אליו. מבטה נצמד אל זמזם הפתיחה של הדלת עוד בטרם קמתי מעם הכיסא.

ברחוב הקניות המרכזי קַאלְבֶרסְטְרַאט בואכה כיכר דאם זהרו חלונות הראווה. לחן אופטימי התפרץ מקרביו של קרון עץ מעוטר בכרי דשא ואחוּ הולנדיים, קלידוסקופ מרהיב של צבעים אירופיים. רכוב על צמד אופנִים גדולים, נדחף קרון המריצה על ידי שני קשישים אל טבור המדרחוב ונעמד.

 

קוּ קוּ

קוּ קוּ

לראות את הקוּקית.

 

מאחורי הקלעים, בקרבו של ספר מחורר, עב כרס, שמראהו כנגטיב של כתב ברייל, נמתחה המנגינה והשתפכה. קוּ קוּ, קוּ קוּ, זמררה הקוקית, התוף נעתר לה בנקישה קצובה, מפוח האוויר טרלל צלילים מתוך הדפים המוזיקליים, ולמראה הילדים שצבאו עליהם בסקרנות עלתה בי ינקותי – תינוקת חלבית מדושנת, רודה בצרחותיה באמה המערסלת אותה בזרועותיה ומפזמת באוזניה שירי ערש, ובין כה וכה גוללת את מקומה בתשבץ המשפחתי המפואר, תשעה דורות אחורנית.

מעשה ההחתמה של אמי אשר נרקם ונארג אל תוכי מקטנוּתי, כגיס חמישי ישב שם, בשקט של גֶן רצסיבי המתין ליום שיתפרץ.

רונו שמים, גילי ארץ. עיר ואופניים יצאו לדווש מתחת לתכלת המורעפת ממעל ובכיכר רמברנדט נפרשה ביד רחבה מרכולת תרבותית; רישומי ציפורן, תחריטי תעלות וגשרים רומנטיים. מן הסוג המתחבב. נוגים קמעה. בית כבית, עץ כעץ ואופניים כאופניים – אין מקום למשגה. ככה זה עם ציירים, נותנים צבע לכיכר תמורת טריוויאליות ומעט לחם.

והגשר הכחול, שאל מעקהו נסמכה ברכה-ציפורה עת צפתה באוניות – כגשר אלכסנדר, אב קדמון ששימש לו מופת – מתוח, אלגנטי, גלש מעדנות לעברו האחר של האמסטל הוותיק, אל שוק הפשפשים המצווח בעליצות.

אט אט נכבשו השמים באפור ואני התנהלתי במעלה הרֶחוּלירס-בְּרֵייסְטְרַאט וברחובות המתמתחים ממנו, שהיו מוכרים לי וחביבים עלי עוד מהביקור שערכתי בעיר אשתקד. לא העליתי אז בדעתי שכעבור זמן קצר אכתת את רגלי בכרך היפה הזה בהתחקות אחר חייה של ברכה-ציפורה.

עשינו אז את הדרך חבוקים, אביתר ואני, עד הווֹנדֶלפארק. אחר כך התיישבנו על הספסל הירוק למרגלות האגם הקטן שנחבא תחת הערבה הבוכייה, הוצאנו משקית הנייר את גבינת הגאודה המצוינת ואת המאפים שקנינו, וחגגנו שלוש שנים של עליות ומורדות יחד. עקבנו בעינינו אחרי הילדים שהניחו קופסאות פח במרחקים מדודים על השביל לפנינו ודהרו ביניהן על הרולר-בליידס בסללוּם מעורר הערכה. מעת לעת נקהלו מולנו ברווזים משחרים לפירורים שהשלכנו למים.

עוד קודם יציאתי לאוויר העולם כבר הוכרז בשמים: בת פלוני לפלוני. האומנם?

לזמן מה נראה היה שהזוגיות שלנו עולה על פסים נכונים. לאחר שנים של מגורים משותפים היה ברור לאביתר שזו ברית נצח. אף שניסיתי להרגיש כמותו, המציאות שבה וטפחה על פני ולאביתר לא היה הכוח להתמודד עם מציאויות יוצאות דופן, מן הסוג שהזוגיות שלנו העמידה בפניו. הוא היה טרוד במשרד האדריכלים הידוע שהועסק בו, עובד שאפתן, רץ למרחקים ארוכים ששׂרטט לו בסופם הישגים גדולים, אץ מפרויקט שיקום אחד למשנהו ובדרך צבר הצלחות. נישואים והקמת משפחה נראו לו, בן יחיד להוריו, טבעיים ואף נחוצים לבנייה מחודשת של עולמו שנתערער בסוף שנות העשרה לחייו, כשאיבד אותם בתאונת דרכים. ואילו אני לא מיהרתי להקים משפחה, מיאנתי לדבר על ילדים ויצרתי מכל עבר רעש שהפריע להתנהלות ההישגית והתכליתית שלו.

ליד הרייקסמוזיאום נמלא האוויר בליל שפות, ותיירים התגודדו סביב מטריותיהם הצבעוניות של המדריכים. עוד רגע קט אעמוד בשערי הפארק ההומה, המעוצב בסגנון אנגלי טיפוסי על אדמת הביצה שיובשה, כביכול חיק טבע פרוע בלב העיר. רוכבי האופניים, אנשי הג"וגינג, הזוגות הרומנטיים, הילדים וצעירי בית הקפה האופנתיים צבעו את הפארק בעליצות נעימה. פה עמדנו אז בערב ועקבנו אחרי מאות המחליקים על רולר-בליידס שיצאו מכאן ל-Friday Night Skate, שעות של דהירת לילה ברחבי העיר.

חתונה או שזהו זה – כל אחד הולך לדרכו – כך הִתנה את זה רק לפני ארבעה חודשים.

נכון שאת השלושים השארתי אי-שם בדרך לפני שנתיים-שלוש, אבל זה רק מפני שהזמן חולף מהר כל כך, מתעלם מן התחושות האמיתיות שלי, הנתונות בקצב משלהן.

עוד במטוס הבטחתי לעצמי שלא אכנס לפארק. ידעתי שהוא יעלה בי מחשבות.

שוב מתעסקת בעצמך?! נוזפת בי הילדה גִבהת הלב. מניין שנותייך כפול ועלי החובה ללמדך?

חיִי!

הקימי בית!

עשי חייל בלימוד וביצירה!

ובמלאכת החיים יסתתמו הסדקים.

בלשון יהי עולם נברא, והיית כאלוהים!

בכוח השפה עץ חיים יובס,

בידייך –  

אם יתמוגגו חיי בדפים השבירים.

רק חודשיים עד התערוכה, אני מצטדקת, הסדקים תקועים, והיומן שלך ננעץ לי באמצע, ובין לבין – שלוש פעמים בשבוע קבוצות של תלמידים לציור, יומיים בסטודיו ויום אחד באגודת הציירים – התלמידים שצריכים להכין תיקי עבודות לבתי הספר לאמנות, והפנסיונרים המסתירים מעצמם את ההמתנה לסוף וממלאים זמנם בתוכן איכותי ובהתבוננות בדוגמנית גדולת איברים.

מבלי משים הגעתי למוזיאון הקולנוע שבקצה הפארק. הפנטוז הטיפשי, האמריקני כל כך, על בילוי ערב סנטימנטלי עם סרט ישן. צפייה בעלילה שאינה מתקדמת, בצבעי שחור-לבן מחורצים ובגבר המגלם צעיר שרמנטי שהשנים השופטות מעמידות אותו על מקומו; קשישא דליל שיער שמכנסיו מטפסות גבוה מעבר לרכסי מותניו וזוגתו הענוגה, הבלתי-אפשרית בעליל, נועצת בו עיניים מתעלפות מאהבה יוקדת.

אני צריכה לצאת מכאן, המקום הזה אינו מיטיב עמי: כאן ראינו את חלף עם הרוח ואת מרלין מונרו בחמים וטעים. צעדתי חזרה, אך לא מלאני לבי לשוב ולחצות את הפארק ועל כן הקפתי אותו עד שנמצאתי שוב בכיכר רמברנדט. מן הסתם מיהרתי מאוד להגיע לשם. כשנחתי על כיסא בבית הקפה היתה חולצתי ספוגה בזיעה למרות היום הקר. שתי נשים חצו בחיפזון את הכביש ממול, סככו בידיהן על ראשן מפני הגשם שגבר וחזיון אמי ואחותה, שלובות זרוע בכל אשר תלכנה, ובעיניהן מבט הגיוני, מכיר בערך בעליו, עלה שוב. גם כשניצבו מאחורי דלפק חנותן, מול נשים המוניות, לא בררניות, שהסתפקו בחזיות תוצרת הארץ, מקח טעות לדעתן, או אפילו לעיניים מבינות שחשקו ב"שנטל" או ב"ווֹנְדֶרְבְּרָה", היה גלוי כי מדובר בשתי אמזונות מזרע יחסני. מן המפורסמות הוא במשפחתי, שהנשים שלנו הן גזע מובחר, דעתן ובקי בהלכות העולם הזה והן חולשות בסלחנות על אותם גברים שנפלו ברשתן, אוחזות בהם כבילדים סוררים שתפקידם מצטמצם להפריה ולהתנהלות שאינה מפריעה לנשותיהם היעילות (מה את צועקת את זה בריש גלי? יש דברים שהשתיקה יפה להם! נישא אלי ממרחקים קולה של אמי). היומן של ברכה-ציפורה יתקבל כאישור נוסף ומשמעותי לצדקת דרכן.