אֶל הַמִדְבָּר בּבֵיתִי. אֶל עֶלֶם מוכֶּה יוֹפִי. אֶל עֵינָיו העוֹרְגוֹת. אֶל זְרוֹעוֹתָיו הגְרוּמוֹת,
מקוּפָּלוֹת בּחֲמִימוּת בֵּין בִּרְכָּי, עַל בִּטְנִי, עַל ירֵכָי. אֶל אֶצְבּעוֹת יָדָיו, עָיֵיפוֹת מֵרֹב
נִיקוֹטִין, מִסְתָהרְרוֹת עַל רֹאשִׁי, חוֹפְרוֹת בְּתוֹךְ שׁערוֹתי. אֶל צהָלוֹתָיו שֶׁגעָשׁוּ בְּחֵיקִי,
מִתַחַת לַסְדִינִים, בֵּין הכָּרִיות, לצִידִי, עַל השָׁטִיחַ, לְיַד חֲלוֹן-הליְלָה שֶׁלִי, בֵּין פִּרְחֵי הגרָנְיוּם
בַּגזוזְטְרָא. אֶל אורוֹת הירֵחַ, בְּדִיוּק לִפְנֵי שֶׁהִתְחָלְנו לִרְעוֹד זֶה לְצַד זוֹ, יחֵפִים ופְּרוּעִים,
כְּשֶׁרָקָדְנוּ עַל גֶחָלִים, לִצְלִילי המוּאָזִין, בְּשָׁלוֹש לִפְנוֹת בֹּקֶר, בַּדֶרֶךְ הבָּיתָה, וְאָז, בּדֶרֶךְ הבָּיתָה,
עטוּפִים בְּעָשָׁן הסִיגָרְיות, כּשֶׁצָחָקְנוּ כְּמוֹ משוּגָעִים
אֶל הלהָבוֹת שֶׁבָּעָרוּ לִפְנֵי אֶלֶף שָׁנִים בּמֵרְחָבֵי החֶדֶר כְּמוֹ שֶׁלֹא רָאִיתִי להָבוֹת בּוֹערוֹת מֵעוֹלָם.
אֶל הקִירוֹת שֶׁלָהָטוּ שֶׁקָדְחוּ שֶׁצָרְחוּ בְּהִיסְטֶרְיה. עַד שהִתְמוֹטֶטוּ. אֶל רֵיחוֹת השְׂרֵפָה שֶׁצָרבוּ
אֶת אֵיתָנֵי הטֶבָע, אֲנִי מִתְכָּוֶנֶת, כְּשֶׁבְּמוֹ עֵינָי רָאִיתִי אֶת אֵיתָנֵי-הטֶבָע זוחֲלִים עַל אֲדָמָה שְׁחוֹרָה,
מבוֹהָלִים, מבוּלְבָּלים, שֶׁכְּבר אִיבְּדוּ שְׁליטָה, אִיבְּדוּ כָּל-מָה שֶׁנֶפֶשׁ צְריכָה. כְּמוֹ החָסְרֵי-בָּיִת האֶלֶה
שֶׁבַּלֵילוֹת מתְרוֹצֶצִים בְּגָנִים צִיבּוּרִיים, בַּמִדְשָׁאוֹת, בְּבָּארִים, בְּחָדָרִים אחוֹרִיִים, כָּאֶלֶה שֶׁתָמִיד
לוֹבְשִׁים בְּגָדִים שְׁחוֹרִים אֲבָל בִּפְנִים הֵם מָרְגִישִׁים שָׁלְוָה גְמוּרָה. כְּלוֹמָר, אֲני מִתכָּוֶונת, שֶׁיֵש
לָהם תָמִיד תִקְווה בָּלֵב. זֶה בַּדָם שֶׁלָהם: לְקָוֹות. לְקַוֹות וְלְקָוֹות וְלְקוֹות. לֹא להָפְסִיק לְקוֹות
אֲנִי שוֹמָעָת אֶת הצִמָאוֹן. אֲנִי שׁוֹמעת אֶת הקְצָוֹות. אֲנִי שוֹמַעָתְ אֶת התוֹדָעָה מוּנָחָת עַל ערֵימָת-זֶבֶל
סָמוךְ לְפִּלְאֵי ההיסְטוֹרְיָה שֶׁל מֵי-היָם הקטָנִים, ממָרֶרֶת, נִקְרָעָת, מִתְחנֶנֶת לדוּ-שִׂיחַ, משָׁוָועָת
לְחִיזוּק. הו מִיגוֹ, אֲנִי שׁוֹמָעָת אֶת אֲבָק-הדֶרֶךְ עַל כָּפּוֹת רגלֶיךָ. אֶת דִמְדוּמֵי העֶרֶב עַל בְּגָדֶיךָ.
אֶת הדוּמִיָה חוֹלֶפֶת בִּזְהירוּת בֵּין נֶשִׁימוֹתֶיךָ, חובֶקֶת אֶת גוּפְךָ הרָם הכָּחוּש המָתוֹק המוּאָר.
גֶשֶׁם יוֹרֵד עַל נשִׁימוֹתֶיךָ הטְהורוֹת. הו מיגוֹ,
היֶלֶד היָקָר לִי יותֵר מִכָֹּל, מִתְבּוֹנֵן בִּי בכִלְיוֹן נֶפֶשׁ יוֹם אַחַר יוֹם אַחַר יוֹם אחַר יוֹם אַחַר יוֹם
זה רק נדמה שזה קורה משוררת וציירת
נורא יפה.
כלומר: מסתבר שיש עדיין בעולם כח ואומץ, וגם דיוק, שיודעים להפוך את הנורא, את האיום, ליופי (כלומר: למוסיקה).
חדוה, טוב לפגוש אותך פה.
חדוה עצוב עצוב נורא וגם משגע ביופיו. רק אל תפסיקי את לקוות לקוות ולקוות יום אחר יום.
להתיך את העצב ליופי בדרך שהיא מיוחדת רק לך.באמת תודה, דנה.
אמרו את זה קודם לפני. זה לא משנה.
כמה נורא ויפה השיר הזה, חדוה.
נפלא. תודה.
זה שיר פוצע, שיר שלוקח וחופן את פרטי החיים, יום אחרי יום, רוקמת את המילים.
קראתי אותו ודמעות זלגו לי…
מקוה לטוב
שלך טובה
אהבה מכלה . טכסט טוטאלי .
חדווה, תודה על השיר המרהיב והנורא
מצמרר!