זה רק נדמה שזה קורה משוררת וציירת
"אני מכירה חבֵרוּת שהמילים 'בַּלֵב וּבַנֶפֶשׁ' אֵינן מספִּיקוֹת כדי לְתארָהּ"
(ראנא, 30.11.2005)
אֵיכְשֶׁהוּ ידָעְנוּ שֶׁכְּמִיהתֵנוּ לשְׁלֵמוּת
לְאַחַר שׁוֹטֵטוּת כָּל הלָיְלָה, כְּשֶׁחָצִינוּ מִדְרכוֹת,
רְחוֹבות, גָנִּים, סָפְסָלִים, שְׁלוּלִיוֹת,
עָרֵימוֹת רֶפֶש שֶׁנֶעֶרמוּ
עַל-יַד מַיִם זוֹרמִים,
וְהיינוּ פּוֹסְעוֹת בְּמין קָלוּת כָּזו, כָּכָה, פָּשׁוּט,
מָשְׁאִירוֹת אֶת עִקְבותֵינו בַּתְמִימִים, בַּגָלְמוּדִים,
בְּאלֶה שלוֹבְשִׁים תָמִיד בִּגְדֵי סְחָבוֹת כָּאֶלֶה,
מושִׁיטים את ידיהם אלֵינו – עִם הַיַדָיִים הַמִתְחַנְנוֹת הַאֶלֶה,
עם הַעינָיים המוּשְׁפָּלוֹת האֶלֶה
עִם הַּכְּתֵפָיִים השְׁמוּטוֹת האֵלֶה,
וּלְרֶגָע הַייִנוּ מִזְדקְפוֹת עַל הדְשָׁאים, כָּכָה, פָּשוּט,
עוֹצְמות אֶת עֵינֵינוּ, יָדֵינוּ מִתְנָפְנֵפוֹת כְּמוֹ שֶׁצָריךְ,
וְהיִינוּ עוֹשׂוֹת תְנוּעוֹת שֶׁל שֶׁמֶש גְדוֹלָה,
חֶלֶק אֶחָד היָה בְּפִּיגָ'אמָה וְחלֶק אחֵר
כְּבַר לֹא יַדָענוּ מַה קוֹרֶה.
המֵצִיאוּת הָיְיתָה חולֶמֶת, מֵקִיצָה, מִסְתָכֶּלֶת,
מקְשִׁיבָה, מוּפְתַעַת, גוֹעֶשֶׁת, מִתְפָּלֶגֶת,
עוֹלָה עַל גדוֹתֶיהָ, ממלְמֶלת לְעצְמָהּ
דְבָרִים, כָּל מִינֵי דבָרִים, כָּכָה, פָּשׁוּט,
מלָקֶקָת אֶת האֲדָמָה, מִתְפָּרָעָת, צוֹחֶקֶת,
מִתעָנֶגֶת, יוֹצֵאת מגידרָהּ.
וְהיִינוּ מֵעִיפות אוֹתָה לַאֲוִיר, עַל האָסְפָלְט,
גוֹרֵרוֹת אוֹתָהּ בַּשְׂבִילִים, בַּשְׁדרָה,
מְנַעָרוֹת אֶת הַגְבוּלוֹת שֶׁלָהּ, מִסְתָכְּלות בָּה מֵהַצַד,
כָּמָה מִמֵנָה מֵזִיעָה, כָּמָה מִמֵנָה מבוּלְגֶנֶת, נִסְעֶרֶת,
עצְבָּנִית, נוצֶצֶת מִזַעַם,
כָּמָה ממֵנָה מנוּפֶּצֶת לִרְסִיסִים,
מפורֶרֶת.
"נִפְלָא. נפְלָא. זֶה נפלָא" הָייתִי אומֶרֶת.
והיִינוּ עוזְבוֹת אותָה לנפְשָׁהּ, שָׁם,
לְיַד מָשָׂאִית הָפוּכָה,
וּלִרֶגָע הייִנוּ נָסוֹת בְּבְהָלָה
כַּנִמְלטוֹת עַל נפְשֵׁנוּ,
כָּכָה, פָּשׁוּט, דוֹהָרוֹת לַצְדָדִים,
נוֹעַצות אֶת עֵינֵינוּ בְּעובְרים וְשָׁבִים מִקְרִיים,
שׁוֹאָלוֹת בּבְעָתָה "מַה השָׁעָה, מָה השָׁעָה, מָה השָׁעָה".
בְּעֶצֶם, כָּך הִתְחִיל המַסַע אֶל תוֹךְ שְׁלֵמוּת שלָנוּ: לְיַד תִגְרָה המוֹנִית
מוּל תַחַנת דֶלֶק פְּתוחָה,
בְּשָׁלוש לִפְנוֹת בֹּקֶר.
הוֹ רָאנא, השְׁתגָעתִי בַּדָקוּת,
וְגַם רוּחַ הקֹדֶש היְיתָה לוחֶשֶׁת דְבַר-מַה.
זֶה היָה רֶגָע עצוּם. רֶגָע כָּבִּיר. בִּלְתִי נִיתְפָּס.
כְּמו הֶאָרָה.
אַתְ הָייתְ קֹדֶשׁ הקֹדָשִׁים – הָעַיִן הרוֹאָה הָכֹּל –
ואֲנִי, סְתַם אחַת, רוֹפֶפָת, לְקוּיה, אוֹבִּססִיבִית, לא שָׁלֶטֶת בְּרוּחָה,
משוֹטֶטֶת בַּתוֹהוּ ובוהוּ,
נִשְׁעֶנֶת עַל הבָּרְזֶלִים, מצִיתָה סִיגָרְיה בְּסִיגָריה,
גומֶרֶת עוֹד קאמפָּארִי אֶחָד, כָּכָה, פָּשׁוּט,
מוֹלִיכָה בְּמַעֲגָלִים אֶת אצְבְּעוֹתַיךְ בְּתוֹךְ שׂערוֹתַי,
נותֶנֶת לָהֵן לחְמוֹק אֶל מחוֹזוֹת "אַל תִגְעוּ בִּי" שֶׁלִי,
לַגָעַת בַּגְבוּלוֹת הַשְׁתוּיִים שֶׁלִי,
להִיצָרֵב עַל בְּטְני.
הו ראנא, הִשְׁתָגָעְתִי בְּצִבְעֵי הקשֶׁת בְּעָנָן שֶׁהִשְׁתוֹקְקוּ בְּכָל מאוֹדָם, וְשׁוֹתְקִים.
השְׁתָגָעְתִי בַּתְמִימוּת של רוֹחָה'לֶה ולֶאָה'לֶה וְרִבְקָה, שֶׁכֹּל הלָילָה חִיפְּשׂוּ אֶת גוֹרָלָן
מֵאַחוֹרֵי המחְסָנִים ההֵם, בֵּין העָלִים, וְשׁותְקוֹת.
הִשְׁתָגַעְתִי בַּבִּרְיונִים, בַּרָמָאִים, בַּעֲלוּקוֹת, בַּפוּשְׁטִים, בַּחֵלְאוֹת,
בַּטָפִּילִים – בְּנֵי-אָשְׁפָּתוֹת שֶׁזָללוּ אֶת גוּפָן הזַךְ, המָקְסִים,
המָרְהִיב, הטָהוֹר, הקוֹדֵחַ, ושׁותְקוֹת.
השְׁתגַעְתִי בַּכּוכָבִים שֶׁהִמְשִׁיכוּ לְהָבְהֵב עַל גופַן המָתוֹק שֶׁנִמְחַק מִכֵּאֶב, וְשׁוֹתְקות.
הּשְׁתָגַעתִי בְּרעיוֹנוֹת המטוֹרָפִים שֶׁל אֱלוֹהִים, וְשותֵק.
הו ראנא, השְׁתָגָעתִי בַּמָאַוַויִים לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלֵך, קוֹלֵךְ הלָבָן,
הטוֹב, הנַדִיב, וְאֵיךְ בְּבַת-אַחַת זֶה מִשְׁתָנֶה: קולֵךְ הנָחוּשׁ,
האֵיתָן, החָמוּר, שֶׁפּוֹצֵע אֶת הדָם.
אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בְּקוֹלֵךְ: קְצָר-רוּחַ,
עצְבָּנִי, מוּטְרָד, זָרוּק בְּעִרְבּוּבְיה עַל האֲדָמָה,
קוֹלךְ עִם חַבְרוֹתַיךְ
חַבוּקוֹת בִּזרוֹעוֹתָיךְ,
מוֹשִיטוֹת יְדֶיהֶן בְּחוּשָׁנִיוּת עַל בִּרְכָּייךְ
וכֶּתֶם אוֹר-לבָן עַל פְּנֵיהֶן.
ובְנוֹסָף, מֵאהָבָיךְ,
עִם מֵאהבָיךְ, הוֹ רָאנָא,
קולךְ בְּעֵינָיִים עצוּמוֹת עִם מֵאהבָיִיךְ,
קולךְ הרָעֵב, הצָמֵא, העוֹרֵג,
ועֶרֶב אֶחָד, כָּאֲשֶׁר נתְרָאֶה,
כַּאשֶׁר נִתְראֶה, עֶרֶב אֶחָד,
בַּעֶרֶב אוֹ בלָילָה אוֹ בַּבֹּקֶר,
יָחַד נִיתֵן לכְמִיהוֹת-לֹא-מוּבָנות לַעשׂוֹת בָּנוּ כעולֶה עַל רוּחָן,
יחַד נרְכִּין אֶת ראשֵׁינו בֵּין שִׂיחִים לבָנִים רטובִים מִדְמָעות,
יחד נסְגוֹד לְאֵיתָנֵי טֶבָע שֶׁלֹא הָיוּ כְּדוּגְמתָם.
נִהיה כְּמוֹ המוּזָה: נֵפָסֵל אֶת השָׁמָיִים. לְעוֹלָם
לא נִתְעסֵק בְּזוֹטוֹת
חדוה יקירתי, איזה פאסיון השיר הזה! שיר מדהים בעוצמותיו – הפואטיות והרגשיות.
הרגש כובש בעוצמה, מתדפק על החזה ומציף
שמעתי אותך מקריאה אותו, את הרצף הבלתי אפשרי הזה, והוא עדיין מתנגן לי באוזניים. איזו עוצמה.
שירה מופלאה ועלומה . מי זאת ראנא אני שואלת ולא בטוחה שצריכה תשובה .תאורי האהבה והכמיהה האינסופיים הם תמורה הולמת לידיעה הפשוטה מי זאת ראנא והשיר יוצר אותה לעינינו ונפשנו גם יחד.
היי חדוה
יש פה הרבה להט, חושניות, מלא
הכי יפה הסוף: לא נתעסק בזוטות… קונטרה לשיר
להתראות טובה
נהדר.(בשבילי זה סיפור ולא שיר).
"נִהיה כְּמוֹ המוּזָה: נֵפָסֵל אֶת השָׁמָיִים"
אני חושב, שגם אם אין מילים שיוכלו לתאר את אותה חברות, שרוצה להקרא חברות, המשפט הזה הוא משפט נסחף
יותר ממשפט סוחף, שלא כשאר משפטי
השיר, שגם אם לא מצליחים לדעת הדוברת לתאר, כן מצליחים לסחוף
מרגש מאוד חדוה.
גם אני שמעתי אותך מקריאה את השיר הזה ונשאתי אותו בתוכי ימים אחר כך, כמו תינוק.
החדווה, הזכיר לי בבת אחת את ירושליים שלי,לפני אלפי שנות אור (או חושך), וגם אם זו לא ירושליים שלך, אצלי היא נראתה כך… איזה פלא (ספריך הראשונים, מימי ירושליים שלי, עדיין כאן, קצת בלויים, ונוספו להם עוד הרבה שכנים, עם השנים). אקרא אותם שוב הערב.
איריס
איריס מה שלומך עברו הרבה שנים ולא שמענו ממך
יוסי כהן ארזים 14 (לשעבר)